זיכרון צילומי

סיפור אמיתי שסיפרה לי גננת ותיקה וידועה במחוזותינו: "לפני שנים רבות, למסיבת יום הולדת חמש, הגיעה אימו של ילד יום ההולדת חמושה במצלמת וידאו ענקית שהייתה באותה עת פסגת הטכנולוגיה בתחום. האב ישב בהבעה נבוכה ליד הילד, האם הסריטה את כל האירוע, ובתום החגיגה נפרדה מהבן בחטף, כי היא 'מאוד ממהרת'. בסוף היום הגיעה האם לגן לאסוף את בנה. היא חיבקה אותי חיבוק חזק ואמרה: 'מיהרתי הביתה לצפות בסרט שצילמתי. איזה יום הולדת מרגש היה!'."

לא שאלתי את חברתי כיצד הגיב הילד, אבל אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שהוא חש נטוש על ידי אִמו ביום שאמור להיות מקסים ומיוחד עבורו.

היכן באמת נמצא הצלם? האם הוא בתוך האירוע – מריח את הריחות, טועם את הטעמים, שומע את הקולות – או שאולי הוא שקוע כולו במעשה הצילום? פעם, לאירועים חגיגיים היינו מזמינים צלם מיוחד. היום, עם הטכנולוגיה המתעדת שנמצאת לכולנו בכף היד, ברוב המקרים הצלם הוא אחד (או רוב) הנוכחים באירוע.

הסיבה הרשמית לצילום היא הרצון לשמור את הרגע לנצח.
מנקודת מבט בודהיסטית, יש בכך שאיפה חומרנית מאוד –
להחזיק את מה שהוא, מטבע הדברים, בן חלוף

כאשר אנחנו מצלמים, נשללת מאיתנו האפשרות להיות שותפים פעילים. הסיבה הרשמית לצילום היא הרצון לשמור את הרגע לנצח. מנקודת מבט בודהיסטית, זוהי שאיפה חומרנית מאוד – להחזיק את מה שהוא, מטבע הדברים, בן חלוף. אם היינו מצליחים לשמר את כל חוויותינו בצורה חיה ועשירה, אולי המאמץ היה שווה, אך העיסוק בצילום מרחיק אותנו מהזיכרון שהיה אמור להשתמר בגוף האתרי שלנו, וכך אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתבוננים בתמונות כשאנחנו ממלמלים: "אין לי מושג איפה צילמתי את זה!"

מול הרצון לתעד באופן חומרי אינספור רגעים שהם די חסרי עניין או שמאבדים את משמעותם בגלל עצם הצילום, עומדת הסברה שאם נהיה לחלוטין נוכחים בהווה, נוכל לחרוט אותו בזיכרוננו ולהעלות אותו בעיני רוחנו כל אימת שנחפוץ.

לדוגמה, אחת הגישות שבהן אני משתמשת בטיפול רגשי, היא מתן תשומת לב מלאה לגוף, לנשימה, לרגש ולמחשבה אשר עולים ברגע הזה ממש. באופן מפתיע, כאשר מקשיבים לגוף, הוא מתחיל להעלות אל ההווה גם תמונות ואירועים מן העבר. ללא אלבום תמונות או סרטונים, מסוגל המטופל ממש להריח את ריח האפרסקים שאמו קטפה בגינה, או את ריח האפטר-שייב של אבא שהרים אותו גבוה מעל כולם. אבל כדי להחיות את התמונה המנטלית הזאת, האדם צריך היה באמת לשרות בהתרחשות כשהיא קרתה. לחוש אותה בכל חושיו. כך פיקניק כייפי על חוף הים עלול להימחק כליל מן הזיכרון, אם אנחנו עסוקים כל העת בצילום השולחן והמשתתפים.

התבוננות אוהבת

מיכאלה גלוקלר, רופאה אנתרופוסופית שעמדה בראש המחלקה הרפואית בגתאנום, התייחסה לקשר שבין המצלם למצולם: "כאשר אנחנו מתבוננים במישהו אחר, נוצר קשר אתרי בין המתבונן לאובייקט שלו. אם המבט הזה מלא אהבה, הוא מחזק ותומך במי שמתבוננים בו. אם המבט אדיש או סקרני, איכויות אחרות מתחילות לעלות. זה לא ש'אסור' לצלם, אבל עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו עובדים עם המציאות האתרית ולכן עלינו לקחת זאת בחשבון".

לגוף האתרי אין גבולות כמו לגוף הפיזי, ועקרונית האתריות של כולנו נמצאת במגע. מכיוון שהקשר בעת הצילום איננו פיזי, חשוב שהוא ינבע מחיבה.

הצלם לא רק מתעד את המצולמים, אלא גם (באופן שהוא לעתים בלתי מודע) משפיע על האירוע באמצעות מבטו. עצם הצילום גורם לכל המשתתפים לשנות את התנהגותם: פעוטות בני שנתיים עושים "פרצוף חמוד" למצלמה, בני עשרה מוציאים לשון, משפחות שלפני רגע רבו, מתאחדות כעת לתמונה מאושרת. כלומר, הצילום אשר היה מכוון לתעד את המציאות, בעצם משנה אותה.

ברגע שהתמונה צולמה, המצולמים, גם הקטנטנים שבהם, בוחנים איך הם נראים. בדומה לצלם, גם הם עוזבים את הנוכחות שלהם בזמן ובמקום שבו מתרחשים חייהם, ומתבוננים בעצמם מבחוץ. כולנו מתקנים תלתל סורר או מתרגשים מבטננו השמנמנה שלא נשאבה פנימה. אנו מבקשים למחוק את התמונה ה"מכוערת" ולביים במקומה גוף או תנוחה שהם לדעתנו מחמיאים לנו יותר מהמציאות המתועדת באכזריות.

לכן, בניגוד למקובל במערכות חינוך קונבנציונליות, חינוך ולדורף אינו מעודד צילום של הילדים, או אפילו התקנת מראות בפעוטון או בגן. הילדים אמורים לגבש לעצמם את האני הפנימי שלהם, בטרם יצפו בעצמם מבחוץ. המבט בעצמם על גבי מסך הטלפון גורם להם להיאחז בדימוי חיצוני וחומרי במקום בהתגשמות האותנטית בגופם.

אחדות זמן, מקום ועלילה

אחד ממטופליי, שאביו נפטר לאחרונה, סיפר לי עד כמה חשוב לו לשבת עם ילדיו ולהראות להם תמונות מהתקופה שסבא היה גיבור חיל בפלמ"ח ולא קשיש בכיסא גלגלים. הוא הרגיש שהישיבה על הספה עם האלבום על ברכיו, כשהילדים משני צדדיו, מאזינים לסיפורי הילדות שלו, יוצרת ביניהם קרבה. הדפדוף המשותף בתמונות אפילו מנחם אותו באופן מסוים כעת, כשהוא מתאבל על אביו.

***

בואו ניקח את הזמן. נהיה נוכחים בגופנו ובנפשנו באירוע; ננסה שלא לשנות אירוע נעים בכך שנביים את התמונה; נצלם מעט ובמבט אוהב, ונימנע ככל הניתן מלחשוף ילדים בשבעון הראשון לתמונותיהם במהלך ההתרחשות עצמה – כי אז הם יחדלו לרקוד או לשחק ויפנימו את המבט החיצוני על עצמם. ואם אנחנו כבר מתבוננים מחדש על כל עניין הצילום, בואו ננסה לבחור תמונות שמבחינתנו ממש מספרות את עלילת האירוע, וניצור אלבום מודפס באיכות טובה שניתן יהיה לעלעל בו יחדיו גם עשרות שנים לאחר שהתמונות צולמו. אני בטוחה שהנכדים שלנו יודו לנו על כך.