זמן אישי

זמן אישי

לכל ילד יש קצב משלו, כמו שעון פנימי המתקתק בפעימות מאוד אישיות ובוודאי שונות מכל שאר ילדי העולם. האם הגיוני לנסות ולאחד את התקתוקים לכדי שעון ענק אחד ואחיד? על שאלת הזמן בתהליכים חינוכיים

"הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך".

הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אכזופרי

באחד מהכנסים החינוכיים שהשתתפתי בהם הופיע על הבמה פרופסור מפורסם שהיה ראש הפקולטה למתמטיקה באחת מהאוניברסיטאות החשובות בעולם. את הרצאתו פתח בסיפור: בביקורו האחרון בארץ הוא החליט לנסות לעבור את המבחן הפסיכומטרי שאחד מאחייניו התכונן לקראתו. הוא נכשל. הזמן המוקצב לא הספיק לו כדי לענות על כל השאלות, אפילו לא בחלק המתמטי. הפרופסור הסביר שהוא אדם שעובד לאט ולכן אינו יכול לעבור בהצלחה מבחנים שנמדדים בזמן.

ילד כמוצר תעשייתי?

לזמן יש חשיבות עצומה בתהליכים חינוכיים ולימודיים. תהליך משמעותי של למידה הוא תמיד אישי ומערב את נפש הלומד הפועלת, קולטת, מפנימה, מעבדת ומשתנה. תהליך כל כך אינטימי ואישי אינו יכול להיות אחיד ומכני. לכל אדם יש את הזמן שלו לעשות, להפנים, לעבד, להתמיר ובסופו של דבר להבין. הרעיון שאפשר לחלק תהליך לימודי ליחידות זמן קבועות, "תקניות", ושאותן יחידות מתאימות לכל לומד, לכל תוכן ולכל מתודה, הוא מופרך לחלוטין ובאותה עת נוכח כמעט בכל מוסד לימודים פורמלי. מציאות זו נוצרה כתוצאה ישירה של הרוח הטכנולוגית והתעשייתית שעיצבה את מערכות החינוך ובתי הספר המודרניים. אם מתייחסים לילד כמוצר תעשייתי וללמידה כאל תהליך ייצור מכני, אזי מובן שיש לחלק את זמן הלמידה לחלקים שווים ומדידים (מערכת שעות), את הידע עצמו לכמויות קבועות (מערכי שיעור) וכן ליצור מנגנון בקרה שיבדוק שאכן הידע "נכנס" ומצטבר כראוי (הערכה). הגענו לתמונה המוכרת לכולנו של בית ספר או מוסד להכשרה גבוהה. האפשרות שהאדם חורג בהרבה מכל מוצר או מכונה ושתהליך הלימוד הוא קודם כול אינדיווידואלי ואנושי, לא עלתה כלל לדיון בתקופה שבה עוצבו מוסדות החינוך של התרבות המערבית, וגם כיום יש להיאבק עליה.

איור: יערה עשת

איור: יערה עשת

לכל ילדה יש קצב משלה

בספר הנסיך הקטן, מנסה השועל להסביר לנסיך מה משמעו של "אילוף" וכיצד יכול הוא לאלף אותו. ברור מהכתוב שהמושג "אילוף" קרוב ביותר למושג "חינוך". הנסיך עונה: "בחפץ לב, אך אין זמני פנוי ביותר [...] עלי להבין דברים רבים". על כך עונה השועל: "אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף". וכאשר שואל הנסיך הקטן כיצד עליו לעשות זאת, עונה השועל: "לשם כך עליך לגלות סבלנות ואורך רוח".

מילדים רבים שליוויתי למדתי שלכל ילד יש קצב משלו, כמו שעון פנימי המתקתק בפעימות מאוד אישיות ובוודאי שונות מכל שאר ילדי העולם. מהירות בתחום אחד אינה מעידה על מהירות בתחום אחר, וכשם שתקתוק השעון שונה בין ילדים שונים, כך הוא שונה אצל אותה ילדה בתחומים שונים; לעיתים התקתוק מהיר מאוד ואנו מגלים כישרון עצום בחשבון, ולעיתים הוא איטי והססן בכל הקשור בתנועה ובמשחק פיזי. הרעיון שאפשר ושצריך לאחד את התקתוקים לכדי שעון ענק אחד ואחיד, שכל הילדים צריכים להתאים את עצמם אליו, מבטל לחלוטין את הייחוד של כל ילדה וילד. אם מטרתנו לשמור על ייחוד זה, לטפחו ולהעצימו, הרי שעלינו להניח לילדים להתפתח, ללמוד ולהבין בקצב שלהם.

סבלנות ואמונה

אני מבחין כאן בבירור בין חשיפת הילדים לתכנים לימודיים מגוונים ועשירים, לבין זירוז, שאיפה לקצב אחיד והערכה של מיומנויות וידע באופן משווה. כאשר מזמנים לילדים ידע בדרכים המותאמות להם כמו באמצעים אמנותיים, בסיפורים או בשיחה וקשר אישי, הרי שהידע מופנם למקומות עמוקים בגופם ובנפשם. עלינו לגלות סבלנות ואמונה שהוא גם יתגלה ויהפוך למיומנות, לכושר או לידיעה יישומית בזמן ובדרך הנכונים לכל אחת ואחד. כל זירוז לא טבעי, כל האחדה וכל דרישה שהילדים יעמדו בקצב אחיד עושים עוול להתפתחות הילד, מזיקים ופוגעים פגיעה רב-מערכתית:

ראשית, היא מזיקה לילדים עצמם הנאלצים לעמוד בקצב ובריתמוס הזרים לקצב הטבעי שלהם. כאשר ילדים מחויבים ומוכרחים לדעת ולהבין, נפגעת התפתחותם, ותהליכי לימוד והשכלה יוצרים אז תהליך גופני ונפשי של חולי, חולשה ונסיגה, שכן הם נאלצים לקבל אל תוכם מזון שאינם רוצים בו.

שנית, ובמיוחד, נפגע הצורך הטבעי והמובן מאליו של הילדים להבין ולדעת את תכני העולם, כי כאשר מכריחים ילדה ללמוד בקצב ובזמן לא לה, הורסים עבורה את התשוקה לידע עצמו, יוצרים ניכור וזרות בינה לבין תחומי הידע. באופן טבעי ילדים רוצים ללמוד, רוצים לדעת ורוצים לרכוש מיומנויות, הם מתבוננים במבוגרים בהערצה ורוצים להיות כמותם. התשוקה לדעת היא אחד מהצרכים העמוקים ביותר של כל אדם, אך אפשר לטפחה ואפשר לדכאה, וכאשר מוטל על ילד לעמוד יום-יום בלוח זמנים זר לו, נאבדת תשוקה זו ונמוגה ובמקומה באים ניכור, שעמום וריקנות פנימית.

שלישית, נפגע התחום הרגשי, והוא כאמור החשוב ביותר לשם הבנה בריאה וטבעית. הדרישה לקצב אחיד, בהכרח תסמן ילדים אחדים כאיטיים יותר ואחרים כמהירים יותר, ומהר מאוד יבינו אלה וגם אלה לאיזו קבוצה הם שייכים. האיטיים יפתחו  תסכול, חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, והמהירים יתמלאו מוטיבציה, רצון להוכיח את עליונותם, ותחושת תחרותיות שגם היא תתלווה לרוב ברגשות שליליים, משום שתמיד יהיו תלמידים שיזכו לציון גבוה יותר. מכניזציה של תהליכי לימוד גורמת למרבית הבעיות הנפשיות שאנו נושאים איתנו מתקופת הלימוד בבית הספר.

רביעית, נפגעים המורים, שפנו למקצוע ההוראה כדי לעבוד עם ילדים, לטפחם, לקדמם ולענות על צורכיהם העמוקים. גם הללו נתקלים לעיתים במצב בלתי אפשרי ופעמים רבות לא אנושי: עליהם להעמיד בפני הילדים לוחות זמנים, ציונים ואחידות – איכויות הרחוקות מרחק רב מצורכי הילדים עצמם. כולנו זקוקים לאווירה חופשית ומאפשרת בבואנו ללמוד דבר-מה, ואני משוכנע שכל ילדה וילד יכולים ללמוד כל דבר אם אך ניתן להם הזמן להבין, להפנים ולחבר את המידע אל חייהם שלהם.

 

מאמר זה מבוסס על טקסטים מתוך ספרי החדש חינוך אנתרופוסופי, שיצא לאור לפני שבועות ספורים בהוצאת רסלינג.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך