בבית | חג מועד ונופל

השנה הזאת, עם כל הקושי, הכאב, חוסר האונים וחוסר השִגרה, הביאה איתה לכולנו גם שאלות חדשות לגבי חגים ואירועים – שאלות שלרוב אנחנו לא נדרשים להתמודד איתן, כי ברור מה ואיך עושים. זהו כוח קִסמה של מסורת, ולרוב המשפחות יש כזאת, רק שעכשיו הכול משתנה, מתפרק, ונדרש לחשיבה מחדש – מה שאומר שגם האחריות על זה עוברת אלינו. רובנו עומדים השנה מול השאלות איך, אם בכלל, נוכל לחגוג השנה. איך נמצא בתוכנו כוחות, אור ותקווה כדי בכל זאת להתרומם ולקיים את המסורת שלנו? האם נצליח גם לשמוח? מהי הדרך שבה נוכל גם לציין חג או אירוע, לשמור על מורשת, משפחתיות, ובו בזמן לציין ולזכור שכל כך הרבה מאיתנו לא יכולים לחגוג השנה כרגיל? ואולי יש פה בכלל הזדמנות ליצור מסורת משפחתית חדשה? 

מתוך השאלות, הבלבול והמבוכה, בלית ברירה, מקבלים האירועים והחגים השנה פרשנויות ושינויים יצירתיים. במיוחד בלט חג הפסח, שהחרות היחידה שבאמת הורגשה בו השנה הייתה זו שנלקחה בהרבה בתים באופן קיום החג. אצלנו למשל, במשפחה המורחבת, אחרי התלבטויות והצעות שונות, הוחלט כן לקיים את ליל הסדר, אבל להשאיר כיסא סימלי לחטופים במקום לאליהו הנביא, ולקרוא באגדה שהוציאו משפחות החטופים – וזה עדיין הרגיש מוזר. היו רבים אחרים שבחרו להיות בליל הסדר השנה עם המשפחות בכיכר החטופים.

כמובן שגם ימי הזיכרון, ובוודאי שיום העצמאות, לא יכלו להתקיים ולהיחוות השנה כרגיל. הטקס האלטרנטיבי של משפחות החטופים שהתקיים באמפי שוני, בו כובו משואות והודלקה רק משואת התקווה, הוא דוגמה לחשיבה מעמיקה איך אפשר לבחור לעשות אחרת. אנחנו אמנם לא השגנו כרטיסים לטקס עצמו, ורק צפינו בו במסכים, אבל עמדנו יחד עם עוד מאות מתושבי האזור, לאורך דרך ארוכה בבנימינה, בחולצות לבנות ודגלים, וקיבלנו את פני משפחות החטופים והאורחים שהגיעו לטקס. התרגשנו להיות חלק מהתמיכה בהם, והרגשנו שזה המקום הנכון להיות בו, במעבר הקשה מנשוא בין יום הזיכרון ליום העצמאות, במיוחד השנה.

בחוג המשפחתי

חוץ מהחגים הרגילים, היו וצפויים אצלנו גם כמה אירועים משפחתיים, שברגיל בוודאי היו נחגגים בשמחה גדולה, אבל כלום לא רגיל עכשיו. אז חגיגת יומולדת עגול שלי צוינה בחורף במפגש משפחתי, כי באמת שלא היה מצב רוח ליותר מזה. ואת חגיגת בת המצווה לצעירת הבית פיצלנו לשתיים – חגיגה לכיתה, שאותה היה ברור שננסה לקיים עד כמה שאפשר לפי החלומות והבקשות, כדי לפחות לא לפגוע בשמחת הילדים, ובתמימות היחסית שעוד מתאפשרת; ולאירוע משפחתי, שבסופו של דבר התקיים כחגיגה משפחתית קטנה, מרגשת ומלאת הכרת תודה על עצם האפשרות להיפגש, ואפילו עם חלק מחיילי המילואים שיצאו לחופשה, כי שום דבר כבר לא מובן מאליו. 

בסופי שבוע מתהווה אצלנו השנה מסורת משפחתית חדשה, כשבארוחת שישי אחרי שמדליקים נרות יש זמן חדש פרטי של תפילה ובקשת משאלה, ולרוב אמא מתפללת לשובם בשלום של כולם הביתה. ואז ממשיכים במסורת הקבועה שמקבלת לאחרונה משמעות מיוחדת – סבב שבו משתפים במשהו טוב שהיה השבוע, משהו שמודים עליו. גם אם קשה למצוא טוב בזמנים אלה, המאמץ להודות על הדברים הטובים, גם אם הם קטנים, הוא בהחלט בעל ערך. היציאה במוצאי שבת אל אחד ממוקדי ההפגנות כדי לתמוך במשפחות החטופים – גם היא כבר סוג של הרגל שהשתרש, והלוואי שבקרוב כבר לא נזדקק לו יותר. 

תמונה: מוצ"ש ישראלי. צילום: לילך פרג. המאמר יראה אור בגיליון ירח, שעתיד להתפרסם ביולי 2024.