אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
שאלת תפקודו של חינוך ולדורף תחת השלטון הנאצי הוא חלק משאלה רחבה יותר, אותה ניתן לנסח כ"איפה היו האנתרופוסופים בשואה?". בכנס ארצי של חינוך ולדורף, שנערך בינואר האחרון בבית ספר רימון, פרדס חנה, הרצה החוקר הגרמני פרופ' פטר זלג על התנאים שבהם פעל חינוך ולדורף תחת השלטון הנאצי, ותגובתו לתנאים אלה. המאמר שלפניכם מבוסס על סיכום הרצאתו, בתוספת מקורות שפרופ' זלג שלח מאוחר יותר לכותב שורות אלה.
שאלת תפקודו של חינוך ולדורף בימי הרייך השלישי עלתה מהאוב בימי הקורונה, והפכה לדיון ציבורי ער בגרמניה. דיון זה היה חלק ממתקפה כוללת שספגה אז התנועה האנתרופוסופית, מתקפה שנגרמה, לדברי פרופ' זלג, כתוצאה מכך שכמה דוברים, שהזדהו כאנתרופוסופים והתיימרו לייצג את האנתרופוסופיה, טענו נמרצות כנגד מדיניות החיסונים והסגרים. דברים אלה תייגו את כל האנתרופוסופים כ"מתנגדי חיסונים", תיוג בעל השלכות שליליות גם בגרמניה.
לדברי פרופ' זלג, כשבאים לבחון את עמדתם של בתי הספר האנתרופוסופים בימים האפלים האלה, רואים שאין שחור ולבן, אלא בעיקר גוונים של אפור. יש טווח רחב בין הסתגלות להתנגדות, ובתי הספר ניסו למצוא את דרכם בתוך הטווח הזה, כאשר לנגד עיני כולם עמדה תמיד טובת הילדים שגורלם הפקידם בידיהם.
מדרון חלקלק
כשהיטלר עלה לשלטון בשנת 1933, פעלו בגרמניה תשעה בתי ספר ולדורף. המפלגה הנאצית השתלטה במהרה על מערכת החינוך, וכל בתי הספר במדינה היו צריכים להצטרף להתאחדות בתי הספר הנאציים. עד לאותו שלב, לא היה בגרמניה ארגון ארצי לבתי ספר ולדורף. הדרישה שהגיעה מהשלטונות גרמה להם להתאחד בפעם הראשונה ולדון בשאלה האם הם צריכים להיענות להוראת השלטונות. משמעות הסירוב להוראה פרושה סגירת בתי הספר, ופיזור התלמידים בין בתי ספר נאציים. לפיכך התקבלה ההחלטה להצטרף להתאחדות בתי הספר הנאצים, ולהמשיך לפעול.
אך בכך לא הסתיימו המבחנים שבהם הועמדו בתי ספר ולדורף בגרמניה הנאצית. יהודים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתנועה האנתרופוסופית. רק בבית הספר בשטוטגארט היו ארבעה מורים יהודיים. הדרישה הבאה שהגיעה מהשלטונות הייתה לפטר את כל המורים ממוצא יהודי. שוב, סירוב לבקשה פירושו סגירת בית הספר. בשלב הזה, היו כמה מורים שאמרו שזה הזמן לסרב ולסגור; אך כדי להציל את בית הספר, המורים היהודיים הגישו את התפטרותם. לחלקם סודרה משרת הוראה מחוץ לגרמניה. אצילותם הצילה את חייהם.
ככל שבתי הספר המשיכו לפעול, כך המפלגה הנאצית הקשתה על פעילותם. דו"חות של פקחים מטעם המפלגה הנאצית מראים שהיו להם טענות על כך שבית הספר אינם מאמצים מספיק סממנים נאציים. ועדיין, כל יום לימודים החל כנדרש ב"הייל היטלר" ובזמרת שירים נאציים. בשנת 1936 נאסר על בתי ספר ולדורף לצרף לשורותיהם תלמידים חדשים. כל בתי ספר ולדורף בגרמניה הפסיקו לפעול לפני תחילת מלחמת העולם השנייה.
שיתוף פעולה כדי לשרוד
תפיסת העולם הנאצית עומדת בהיפוך גמור לתפיסת העולם האנתרופוסופית, אותה הגדיר היטלר כ"מתודה יהודית להרס המבנה הטבעי של העמים". למרות זאת, נמצאו בגרמניה מורי ולדורף שהתחברו לתפיסת העולם הנאצית, ושאפו לחבר אליה את החינוך האנתרופוסופי, בין אם משיקולים אידאולוגיים, ובין אם משיקולי תועלת. מבחינה אידאולוגית, היו שתי נקודות חיבור אפשריות בין אנתרופוסופים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית: האחת היא הנציונל – והחיבור הגאה לרוח הלאום הגרמנית; והאחרת היא הסוציאליזם, שבבסיסו הדאגה לרווחת העובדים ולזכויותיהם. אחרים פשוט בחרו להתעלם מזוועות השלטון הנאצי, ומתוך פרגמטיזם עיוור ניסו לחבר את חינוך ולדורף אל הנאציזם, בתפיסה לפיה "מה שטוב לאנתרופוסופיה בהכרח טוב לעולם". ניתן לומר שאלה שדחפו להשתלבות ושיתוף פעולה לא הגיעו מתוך לב החינוך, אלא מהמעטפת האדמיניסטרטיבית שדאגה לעתידו של בית הספר.
הדוגמה המובהקת ביותר לאדם כזה היא אליזבט קליין, אנתרופוסופית כבדה שהובילה את בית הספר בדרזדן. היא החליטה להפוך את הוולדורף לחינוך של הנאצים, וכדי להגשים זאת הפכה לפעילה נאצית. היא הזמינה פקידים בכירים במפלגה הנאצית לביקורים בבית ספרה, ואלה היו יוצאים המומים. המסר שלהם היה: אנחנו רוצים את השיטה – ללא האנתרופוסופיה. בית הספר של קליין היה בית ספר ולדורף האחרון להסגר בגרמניה, אך ניסיונותיה של קליין להביא לאימוץ הוולדורף בקנה מידה רחב לא צלחו, וכמו רבים מהאנתרופוסופים הבולטים בגרמניה, בשנת 1941 היא נשלחה אל הכלא.
מות והתהווה
בית הספר בשטוטגארט, בית הספר ולדורף הראשון בעולם שבאותו זמן מלאו לו 19 שנים, נסגר בהוראת משרד החינוך בשלושים למרץ 1938. בשנה לאחר מכן, נסגרו באופן עצמוני כל שאר בתי ספר ולדורף בגרמניה. אירועי הסגירה של בית הספר בשטוטגארט נמשכו שלושה ימים, במהלכם התקיימו, בנפרד, מפגשי פרידה בין המורים לתלמידים במסגרת הכיתתית, מפגשי הורים וידידים של בית הספר, ומפגשים בין המורים לבין עצמם. המוטיב החוזר בכל השיחות וההרצאות שנערכו אז היה נושא המוות והתחיה מחדש. לכל אותם מחנכים היה ברור שהעבודה החינוכית שהחלה בבית ספרם לפני 19 שנה אינה יכולה להימחק כליל, והיא תתחדש, בין אם על ידי המורים עצמם ובין אם על ידי תלמידיהם, כשיחלפו שנות הדיקטטורה.
מרטין טילמן היה מחנך כיתה ג', שבאותו זמן הייתה הכיתה הצעירה ביותר בבית הספר. במפגש הפרידה מתלמידיו, סיפר להם את הסיפור הבא.
על הר גבוה היה עץ נפלא שהניב פירות מתוקים בקיץ ובחורף. כל מי שאכל מהפירות הללו הפך לבריא בגופו, חזק בנפשו ומבריק ברוחו. אך רק מעטים ידעו על העץ הזה.
על אותו ההר התגורר נזיר, והוא טיפל בעץ. הילדים מהעמק היו באים אל הנזיר, הוא היה נותן להם לאכול מפירותיו, והם היו הופכים לבריאים בגופם, חזקים בנפשם ומבריקים ברוחם.
יום אחד, ברק פגע בעץ, והרגו. הנזיר ידע שהילדים לא יוכלו יותר לאכול מפירותיו. בפעם הבאה שהגיעו, אסף אותם אליו ואמר: "ילדים יקרים, ברק פגע בעץ האהוב שלנו, ויותר לא תוכלו לאכול מפרותיו". הילדים בכו ושאלו: "הו, למה דבר כזה צריך לקרות?". ענה להם הנזיר: "גם זה קרה ברצון האל".
ואז הוא קטף מהעץ את הפירות שעוד נותרו עליו, חילק אותם לילדים, ואמר להם: "איכלו את הפירות, ואת הגלעינים קחו איתכם למטה לעמק. זרעו אותם בגינתכם. אם תשימו אותם באדמה טובה, תשקו ותטפלו בהם, יום אחד הם יהפכו לעצים נפלאים ויניבו את הפירות המתוקים של העץ האהוב שזה עתה איבדנו."
וכך עשו הילדים.
