חינוך ולדורף כסוכן של ריפוי

20.08.2026

לאחר שנים ארוכות של עבודה חינוכית, יצאתי בשנה האחרונה לשנת שבתון והתנסיתי בעבודת ליווי פדגוגי בשלושה בתי ספר שונים. זאת, לאחר שנים רבות כמחנך כיתה בבית חינוך במדבר שבערבה ובבית ספר קורצ'ק בבאר שבע.

כמלווה פדגוגי ביקרתי במהלך השנה במספר בתי ספר ולדורף. מובן שכל בית ספר מהווה ישות ייחודית עם ביוגרפיה משלו, צוות שונה ואתגרים ייחודיים. יחד עם זאת נוכחתי במספר תהליכים משותפים שעוברים להבנתי על רבים מבתי הספר ולדורף בארץ. כתיבת שורות אלה מהווה ניסיון לחדד ולבאר את מה שפגשתי באופן אישי ואת מה שרבים מבתי הספר פוגשים ויפגשו להבנתי בשנים הקרובות.

המציאות שלאחר השביעי לאוקטובר עדיין כאן. ילדים רבים שעולים היום לכיתה א' היו בסביבות גיל שלוש כשפרצה המלחמה, ולמעשה נולדו סביב אירוע הקורונה. החברה הישראלית נמצאת כבר שנים בתוך מרחב של כאב וזעזוע. אל אלפי משפחת השכול נוספו עשרות אלפי משפחות, בהן ישנם פצועים בגוף ובנפש. פגיעות אלו ואחרות מחלחלות אל מציאות חייהם של ילדים רבים. הורים רבים נעדרים כבר שלוש שנים מהבית בשל סבבי מילואים בלתי פוסקים ואפילו האיום ה"פשוט" שבכניסה למרחבים מוגנים כל כמה חודשים תחת הפצצות מאיראן, לבנון או עזה, חוזר בעוצמה כל כמה חודשים. מבלי להיכנס למשמעויות הפוליטיות או המדיניות של המצב, אין דרך נעימה לומר את זה – אלו חוויות טראומטיות אשר פועלות ככוחות מעצבים על ישותו של הילד, במיוחד בשנים משמעותיות אלו. להבנתי, כולנו היום חלק מחברה פגועה וחרדה. לכן אין לי ספק כי נפגוש יותר ויותר ילדים במצבים מורכבים, חרדתיים ועם הפרעות התנהגותיות שונות, שנובעות ישירות ממה שנספג בשנות הילדות המוקדמת.

בתי ספר רבים עסוקים היום בשאלות הישרדותיות שקשורות לכוח אדם, דרישות משרד החינוך, תקציבים חסרים ומשברים שונים, מה שכמובן מקשה "להרים את הראש מעל למים" ולהפנות מבט אל זרם הילדים ההולך ונכנס בשערי בית הספר. יחד עם זאת, המפגש המתמשך עם המציאות המורכבת, ממנה מגיעים הילדים היום, מעלה את השאלה: איך בית הספר יכול לתמוך במה שילך ויגיע יותר ויותר מתוך הילדים? מהם האמצעים העומדים לרשותו? והאם הוא יכול לעשות שימוש בכלים המרפאים העומדים לרשותו?

חינוך ולדורף שואף מעצם הווייתו להיות חינוך מרפא, הוא מנסה להביא להצטלצלות הנכונה שבין הנפשי-רוחי לפיסי, מאמצים רבים מושקעים ביצירת נשימה נכונה, בפיתוח יחסים הרמוניים בין חלקי השיעור ובהגשת תכנים מזינים לנפש הילד. אך נראה שבזמנים מטלטלים כל כך נדרשת חשיבה מחודשת, כזו שמעמידה את שאלת הריפוי במרכז. בכל בתי הספר שבהם ביקרתי השנה ישנם כוחות רבים המופנים לטיפול ולתמיכה בפרט. בכולם מועסקים בצורה כזאת או אחרת תרפיסטים ואנשי טיפול. יחד עם זאת, חשוב לנסות ולהבין כיצד האיכויות המרפאות המכוונות לילדים בודדים יכולות להיות חלק ממה שכיתה שלמה מקבלת, וכיצד ניתן לשלבן יותר ויותר בשיעורים הראשיים ובשיעורי המקצוע.

להבנתי, עצם שאילת השאלה וההתכוונות המשותפת, יש בה כוח עצום. לא מדובר בהכרח בשינוי ה"תכנים" של השיעור, אלא בשינוי ההתכוונות הפנימית. במילים אחרות, כל שיעור, כל סיפור ואפילו כל יום טיול מכיל אלמנטים מרפאים רבים; השאלה היא אם נוכל ליצור בנו את ההתכוונות הנכונה, כך שאיכויות אלו יבואו לידי ביטוי במהלכם. אין לי ספק כי ניתן ליצור "רגעים מרפאים" במהלך השבוע, היום והשיעור, אם נישא את השאלה והצורך בתודעתנו.

לא במפתיע שאלה זו עולה כבר עם היווסדו של בית הספר ולדורף הראשון ב-1919, שנולד אל תוך מציאות שבורה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מציאות שבה ערים רבות חרבות ומיליוני הרוגים זה עתה נקברו ברחבי אירופה.

קרוליין פון היידברנד, תלמידה אישית של רודולף שטיינר ומחנכת בבית הספר ולדורף הראשון בשטוטגרט ב-1919, אספה את הנחיותיו של שטיינר אל מה שיהפוך להיות הקוריקולום הראשון, וחינכה את כיתה ה' שנפתחה עם 45 תלמידים. במאמרהEducation as a Healing Agent  מ-1928* היא כותבת: "בבית הספר ולדורף בשטוטגרט לומדים למעלה מאלף ילדים. ביניהם מצויים ילדים רבים הנחשבים ל"מקרים קשים" ... בשל כוחות ההתפוררות הפועלים בתרבות המודרנית, ובשל גורלם המורכב של בני האדם במסע חייהם, כמעט שאין אנו פוגשים ילד שהוא "נורמלי" לחלוטין או מפותח בהרמוניה מלאה". מילים שמורים רבים יכולים בוודאי להזדהות עמן גם היום בתוך מציאות החיים בישראל. כבר אז היא מפנה אל אמירותיו של שטיינר, כי למעשה כל מורה עוסק בריפוי. שכן כל מה שנובע מרוחו ומנפשו של המורה משפיע על רוחו ועל נפשו של הילד, ויכול לעורר בו תהליכי חיים בריאים, או לחלופין ליצור נטיות בלתי בריאות. בידינו, המורים, "הכוח להפוך את לחיי ילדינו לוורודות או לחיוורות; להאיץ או להאט את נשימתם – אפילו כאשר אנו רק מספרים להם סיפור. הנשימה, מחזור הדם והקצב שבו הדם זורם אל השרירים, אינם קובעים רק את תחושת הרווחה ואת החיוניות הגופנית של הילד, אלא משפיעים גם על התהליכים המופלאים שבהם העצמות עצמן גדלות ומקבלות את צורתן... כוחות הנשימה ומחזור הדם הם המרפאים הגדולים של האדם. הם פועלים ללא הרף כנגד התהליכים המחוללים מחלה..." באמצעות הוראה אומנותית אנו יכולים לעבוד בשותפות עם הכוחות שמעניקים בריאות ותומכים בכוחות החיים של הילד. לטענתה, באמצעות התהליכים הרוחיים שעומדים בבסיס מערכת הנשימה והדם, מתרחש ללא הרף ריפוי של מצבי מחלה ראשוניים.

"המורה באמת ובתמים שותף לפעולתם של הכוחות האלוהיים, שכן כוחות אלו בונים גם את גורלו העתידי של האדם, וגורל זה מושפע עמוקות מן החינוך. משום כך, הקשר בין מורה לתלמיד הוא במובנו העמוק קשר של גורל, קשר שאינו מוגבל לחיים ארציים יחידים".

לחינוך כזה היא קוראת "רפואה רוחית" (spiritualized medicine). מתוך דבריה עולה כי לחינוך עשוי להיות כוח אדיר לריפוי חיי התרבות שלנו, ובכוחו לעמוד כנגד כוחות המוות ההולכים ומשתלטים על הציוויליזציה שלנו. "אמנות חינוך שהיא גם תרפיה תרבותית –  זו המורשת שהותיר לנו רודולף שטיינר". בדרכה הייחודית פון היידברנד מגיעה אל התפיסה כי "בפעולתו החינוכית, כחבר בקהילת האומנים של החיים, רשאי המורה לחוש – בענווה עמוקה – כי הוא אינו רק מחנך, אלא בו זמנית גם כוהן וגם מרפא". זוהי עמדה של אחריות וידיעה אוהבת באשר לתפקידו והשפעתו של המורה על תלמידיו.

בנקודת המפנה של סיפור פרסיבל, מתברר כי הריפוי אינו מתחיל ביד המרפאת, אלא בלב השואל. לאחר שבפגישתו הראשונה נכשל, הוא שב אל טירת הגראל כאדם שהבשיל מבחינה פנימית. אז נשמעת השאלה: "מה מכאיב לך?" (בנוסחים אחרים: "מה חסר לך?"). אין זו שאלה המבקשת מידע, אלא ביטוי של חמלה שהבשילה מתוך התנסות וכאב. השאלה הנכונה היא המעשה המרפא הראשון, משום שהיא מכירה באמת בקיומו של כאב הזולת. אך באותה שעה היא חושפת גם דבר־מה עמוק בשואל עצמו. רק מי שפגש את גבולותיו, את כישלונותיו ואת פצעו הפנימי, מסוגל לשאול שאלה שאינה נובעת מסקרנות אלא מאהבה. כוחו של רגע מרפא, רגע של אהבה, הוא לא בכך שצד אחד מרפא את האחר, אלא בכך שבַּמפגש, שני הצדדים עוברים תהליך מרפא, ולרגע אין צדדים, יש רק צד אחד. הכאב, הקושי והמצוקה הינם גם נחלתו של הצוות החינוכי, והמפגש המרפא טומן בחובו הזדמנות עמוקה של ריפוי גם עבורו.

למרות ששאלת הריפוי שנשאלה ב-1919 דומה לזו הנשאלת היום, המענה אליה הוא שונה כיום. תשובה שהיא ייחודית ומתאימה תימצא לכל מעגל מורים שישאל את השאלה. אין לי ספק כי התשובות יגיעו מתוך עבודתנו השזורה בפעילותן של הישויות הרוחיות המכוונות את התפתחות הילד. "תשובות" שאותן ניתן להזרים חזרה ככוח מרפא לגוף הכיתה. התובנות נמצאות בידי התרפיסטים, המחנכים ומורי המקצוע. השיח המשותף, שימת הלב, והכנסת אלמנטים תרפויטיים לתוך עבודת הכיתה השוטפת הינם בעלי פוטנציאל עצום לריפוי.

לקראת שנת הלימודים החדשה, אאחל לנו כי נדע להביט אל פצעי הזמן המדברים אלינו דרך נפשות הילדים ואל הפצע אשר בתוכנו, כדי לשאול כל פעם מחדש את שאלת הריפוי ואת האופן האומנותי בו ניתן ליישמה בעשייה החינוכית היומיומית שלנו.

מי ייתן ויגיעו זמנים של ריפוי עמוק.

---

אבנר שיר, עוסק בחינוך, מלווה פדגוגי בבתי ספר ולדורף ומדריך הורים.

*Von Heydebrand, C. (1928). Education as a healing agent. Anthroposophy: A Quarterly Review of Spiritual Science, 3(1), 66. תרגום: אבנר שיר