חינוך עצמי בעידן נפש התודעה

"הצורך בדמיון, החוש לממשות, רגש האחריות: הם שלושת הכוחות המהווים את עצמה ובשרה של הפדגוגיה. ומי שלוקח על עצמו פדגוגיה חייב לרשום לעצמו את המוטו הבא: החדר עצמך בכושרות הדמיון, רכוש את האומץ לממשות וחדד את רגש האחריות הנפשית שלך". במילים אלו מסכם רודולף שטיינר את הקורס הראשון למורים במלאת 100 שנים לחינוך ולדורף, אנו מבקשים להתבונן אל העבר ואל העתיד.

במבט אל העבר לכוון את מחשבותינו אל כל אלה שהולידו את חינוך ולדורף והובילו אותו בעולם כולו. לתאר לעצמנו את כל הילדים שחונכו בחינוך זה – שהיה הראשון לראות את הילד כישות מתפתחת וכיוון לכך את הווייתו החינוכית – ולראות את האדוות שממשיכות לשאת אימפולס חינוכי זה בכל העולם. במבט אל העתיד עלינו לשאול מהן משימות העתיד וכיצד עלינו ללוות את הילד לעברן.

ידע האדם, הרצאה אחרונה, הוצאת תלתן, תרגום: אלישע אבשלום, 1997

מי אתה, ילד

הילדים היום מגיעים לחברה של אינדיווידואליזם ונפרדות, הם עצמם ערים יותר ומשימה קשה עומדת בפניהם למצוא את מקומם, להתבסס בגופם ולהרגיש בו בבית, להרגיש בטוחים בעולם ולפתח אמון. חוש אחריות גדול מתעורר בנו נוכח מציאות זו, וקורא לנו לגלות בנפש שלנו איכויות של טיפוח, הגנה, אכפתיות ואומץ להכיר את האימפולסים החדשים שהילדים מביאים אלינו, לפגוש אותם ולתת להם מענה.

המפתח טמון, לדעתי, ביכולת שלנו לראות את הילד ואת עצמנו כחלק מתמונה רחבה יותר. תמונה אשר נושאת את העבר ‒ מאין באת? מה אתה מביא אתך מחייך הקודמים? את ההווה ‒ מי אתה ומה המשימה שלך בחיים האלה? ואת העתיד ‒ מהו ייעודך ולאן מועדות פניך?

זו התבוננות הקשורה לתקופת "נפש התודעה" שהחלה עם העת החדשה (המאה ה-15) ומכונה גם "התקופה החמישית" ו"עידן מיכאל". בתקופה זו מתאפשר לאדם לפתח את כוחות האני שלו, ולמצוא ולבסס מחדש, מתוך תודעה ואקטיביות פנימית, את הקשר לעולם ולרוח. איכויות אלו מאפשרות לאדם להיות מאסטר של חשיבה, רגש ורצון, לנוע בין הקטבים של ישותו ולפתח מרכז פנימי המאפשר "חשיבת לב". אילו איכויות, אם כן, עליי לפתח כהורה או כמחנכת (או בכלל כאדם בעידן נפש התודעה) על מנת לתמוך בהתפתחות הבריאה של הילדים ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם ושל האנושות בזמן הזה?

שני כיוונים עולים לנגד עיניי: חינוך עצמי כבסיס לחירות פנימית, ואחריות חברתית כבסיס ליצירת קהילה רחבה תומכת.

חינוך ולדורף הוא חינוך עצמי

בכל הזדמנות שבה נשאל רודולף שטיינר מה הופך את החינוך לחינוך ולדורף, הוא דיבר על החינוך העצמי של המבוגר: "כל חינוך הוא חינוך עצמי, ובתור מחנכים איננו מהווים למעשה אלא את סביבתם החינוכית של הילדים המחנכים את עצמם. עלינו לתת להם את הסביבה הראויה, כדי שבאמצעותנו יחנך את עצמו הילד באופן שעליו לחנך עצמו מתוך גורלו הפנימי. עמדה נכונה זו של המחנך ביחס לילד, אין לרכוש בדרך אחרת אלא באמצעות בנייתה שוב ושוב של המודעות לכך שאמנם כך הדבר."

הילד לומד להיות אדם רק מבני אדם אחרים העושים את הדרך שלהם. עלינו כמחנכים להיות בתהליך מתמשך של למידה והתפתחות עצמית פנימית, לצד סקרנות ועניין בעולם ובאנושות. עלינו לשאוף להיות יוזמים, פעילים ויצירתיים בכל דבר שאנו עושים ולא "להחמיץ" או להתיישן. עלינו לשאוף לפתח בעצמנו הלך נפש של הכרת תודה ולפעול בחיי היום יום מתוך הלך נפש זה, כך שהילדים יחושו בו, ובתוכם תתפתח איכות של יראת כבוד והכרת תודה. אלו מהוות בסיס לכל מה שיצמח וייבנה אצלם מאוחר יותר כסקרנות, עניין ואחריות חברתית.

מעגל במקום חומה

כשאני מסתכלת אל העבר (הלא כל כך רחוק), אני יכולה לראות שכמחנכים בחינוך ולדורף הקמנו חומת הגנה סביב הילד, והתבצרנו בה, מתוך אמונה שכך נכון לילד הצעיר.

בכך למעשה הפרדנו אותו מהסביבה, לפעמים מהתרבות המקומית, ולפעמים אפילו עמדנו כחומה מול ההורים. היום אנו רוצים להחליף את החומה ביצירת מעגל רחב סביב הילד, מעגל שיהווה את הסביבה החברתית שלו. מעגל שאנו יוצרים עבור הילד כמרחב בטוח להתפתחות. מעגל שיש בו מקום, שיח, הקשבה, סובלנות, ושיתוף פעולה שיוצר הגנה מפני אלמנטים שלא מתאימים להיכנס לעולמו.

ההורים הם השותפים העיקריים שלנו בתהליך זה. איתם עלינו ללכת יד ביד ולהזמין אותם להיות חלק מאותו מעגל. ביחד אנו יוצרים מציאות חברתית חדשה, וזוהי המשימה החשובה ביותר שלנו לעתיד, זוהי אומנות העתיד – האומנות החברתית – המאפשרת להשמיע את המוסיקה של עצמי, לפתח את עצמי, ובו זמנית למצוא כיוון ודרך כקבוצה, לנוע בחופשיות במרחב המשותף.

זמן הוא חיים

זמן, מרחב, מפגש והתנסות – הם ארבעה אלמנטים שחסרים לכולנו בחיי היום יום. בלעדיהם לא תתאפשר לילד התפתחות מיטבית, שכן הם מעודדים את התפתחות ארבעת החושים הראשונים (מגע, חיים, תנועה עצמית ושיווי המשקל), שמהווים בסיס לצמיחת החושים הגבוהים. אלו בתורם מאפשרים לנו לבנות מרחב סוציאלי, להשתייך אליו וליצור קהילה. עבור הילד, המשחק הוא שדה הפעילות החשוב ביותר ללמוד ולפתח מיומנויות אלה, וזה דורש זמן, מרחב והשראה.

כאשר יש זמן, מרחב וטיפול מסור, יש מקום לנשימה, עיכול, ביטוי אישי, ובנייה של קשר ואמון שמאפשרים התפתחות של זהות עצמית וביטחון.

כשאני יודעת את עצמי, כשאני יכולה לבטא את המנגינה שלי, יכולה לנוע בחופשיות, ומרגישה בטוחה – אני יכולה לפגוש את האחר, לראות אותו, להקשיב לו וביחד ליצור אחריות חברתית חדשה, קהילה תומכת שמעודדת צמיחה והתפתחות.

בתמונה: מעגל במקום חומה בגן "עין בוסתן". צילום: גל מוסנזון