טובת הפרט או טובת הכלל? [איגרת 250]

טובת הפרט או טובת הכלל? [איגרת 250]

חיי המשפחה מבליטים תמיד את המתח שבין רצונו של הילד למצוא את מקומו הייחודי לבין הרצון הקולקטיבי לנהל מסגרת חיים המכילה את כולם. מירי מתתיה עומדת על הרגישויות, ומציעה דרכי התמודדות

שלומית, בת 35, אמא לארבעה ילדים, מתארת כך את ארוחת הערב בבית: "אומרים לי שממש חשוב שנאכל כולנו ארוחת ערב בבית כדי שתתקיים שיחה נעימה, בלי טלוויזיה, וכדי שכולנו נהיה בקשרים חמים וטובים אחד עם השני. מצוין. אני ממש בעד! אבל אם אתאר לך את הארוחה, את תביני שזה יותר דומה לגן חיות מאשר לארוחת ערב!"

"אז יותם (בן עשר), אשר מאובחן כהיפראקטיבי, אינו מסוגל לשבת דקה, הוא יושב וקם,  מתרוצץ עם הכריך ביד, ומציק לאחיות שלו. מאי (בת שבע וחצי) רגישה לשומשום, אז אי אפשר לשים טחינה בארוחה. יעלי (בת  ארבע) נגעלת מדברים מעוכים כמו עגבניות, וממאכלים נוספים שאני לא יודעת עליהם, אבל כשאני מגישה מסתבר שהיא לא אוהבת. ואלוני (בן שנה) מתנהג כמו בן שנה: צועק, זורק את הצלחת ואוכל בידיים. גל, בן הזוג שלי, מגיע לארוחה עם הנייד. הוא עצמאי ואומר שכל האנשים חוזרים הביתה בערב, ורואים מה התקלקל ואז הם מתקשרים אליו, ולכן הוא לא יכול לסגור את הנייד משבע עד תשע כמו שסיכמנו. הוא שם אותו על שקט, וכאשר הטלפון מזמזם הוא עונה, וקם מהשולחן כדי לדבר בחדר אחר. אני עצמי לא יכולה לשבת כי אני ליד אלוני, ובכל רגע נשפך משהו. למען האמת - ככה מתנהלים כל החיים שלנו. לכל אחד יש משהו מיוחד שדורש מענה ואני באמצע. ממש נקרעת ומותשת, ולפעמים ממש לא בא לי לקום בבוקר ולראות את המשפחה שלי!"

כששלומית מדברת, אני מרגישה את הלחץ העצום ואת הכאב שהיא חשה. פעם, בעבר הלא מאוד רחוק, ילדים לא נתפסו כבעלי זכות להעדפה אישית. הם פעלו בתוך מסגרת מסודרת: משפחה גרעינית, או משפחה מורחבת. במסגרת זו הם נדרשו לתפקד לפי הכללים המקובלים: שותקים בארוחה כאשר אבא נמצא, אוכלים את מה שיש בצלחת - כי יש ילדים רעבים בביאפרה (איפה זה בכלל?!), ואם לא אוכלים - מסתירים בכיס ונותנים אחר כך לחתול. ילד שקפץ מהשולחן לפני תום הארוחה ננזף והרגיש שהוא ילד רע ולא מוצלח. נראה, אם כך, שגם הדרך שבה נעשו הדברים בעבר, איננה אידאלית. ילדים נפגעו רגשית ונאלצו לסבול שנים רבות מההרגשה ש"לא ראו אותי", "לא הבינו אותי" ו"לא קיבלו אותי".

קונפליקט זה שבין הרצונות האישיים של הילד או הילדה לעומת הדרישות של המערכת הביתית או מערכת החינוך איננו פשוט. אנחנו נוטים לעשות אידיאליזציה של העבר וגם לייחס את כל הקשיים לסמכות הורית פגומה. אם נהיה יותר סמכותיים - כך אומרים לנו - נצליח במבט אחד להושיב את הפעוט המשתולל ולגרום לו לנעול את המגפיים לפני היציאה מהבית, או להביא את בן העשר להכין את העבודה בתנ"ך.

ז'אן סטין (Jan Steen) ארוחה משפחתית

ז'אן סטין (Jan Steen) ארוחה משפחתית

אבל העידן שבו אנחנו נמצאים, על פי התפיסה האנתרופוסופית, הוא עידן של יותר ויותר מודעות. תינוקות נולדים ומיד פוקחים עיניים מלאות תבונה ומביטים בעיניה של אמם. הם נולדים עם רגישויות ספציפיות, אשר בעבר היו עלולות לגרום למותם או לכך שהחברה תגדיר אותם כשונים או מוזרים. כיום החברה המערבית הנאורה מטפחת סובלנות למנעד רחב של התנהגויות, כישורים ויכולות. היא גם מאפשרת ומאשרת את הביטוי האישי של כל ילד. בעבר, גם להורים לא היו שאיפות מיוחדות להגשמה עצמית. בן הסנדלר הפך לסנדלר ובת הכובסת למדה לכבס. ייתכן שהם חוו צער על כך שכישורים ייחודים להם לא באו לידי ביטוי. ייתכן שבשעות הערב בן הסנדלר ניגן ובת הכובסת רקדה, ובכך הם ביטאו את הייחודיות שלהם. אבל רוב בני האדם שאפו פשוט להתקיים בכבוד. הגשמה עצמית לא הייתה מושג רווח.

חינוך וולדורף רואה בהתפתחות האדם קווים מקבילים להתפתחות האנושות. על פי תפיסה זו, בזמן הילדות הפעוט אינו צריך להתמודד עם שאלות אשר גורמות לו לנפרדות מהכלל. הוולדורף מעודד את קיום ה"הווייה החלומית". כלומר, אנחנו לא צריכים לשאול את הילדה שלנו בכל רגע מה היא רוצה או צריכה, אלא עלינו לכלול אותה בתוך הוויית חיים שמזכירה את השבטים שהיו בשחר ההיסטוריה האנושית.

אם נחזור לנושא הארוחה, כי אז בעבר, על פי המיתוס המקובל, הוגש סוג אחד של מזון, אשר הותאם לעונה, ובכך דיינו. חיטה או דוחן או תירס או כוסמת, יחד עם ירקות ופירות ומדי פעם בשר או דגים. איש לא ציפה מילדים, והם עצמם כנראה שלא ניסו, לבדוק באופן אישי מה טעים או נעים או נוח להם.

איך מגשרים בין התפיסה הזו, שהילד הוא חלק מקולקטיב מסוים ועליו לנהוג בהתאם לנורמות ולחוקים, לבין הצורך של ההורים וגם של הילדים בגילוי עצמי וביטוי עצמי?

קודם כל יש להכיר בכך שהזמנים, כפי שאומר בוב דילן, משתנים. לילדים כיום יש העדפות שהם מודעים להן, ויש להם צרכים ורצונות שחשוב להם לבטא. גם ההורים אינם מזדהים עוד עם הדרישה שעדיין קיימת בחלקים מסוימים בחברה "להכריח" את הילדים "להתנהג יפה".

אנחנו לא צריכים לשאול את הילדה שלנו בכל רגע מה היא רוצה או צריכה, אלא עלינו לכלול אותה בתוך הוויית חיים שמזכירה את השבטים שהיו בשחר ההיסטוריה האנושית

מה הצעתי לשלומית המותשת? לראות היכן הכלל (הקולקטיב) יכול ללכת לקראת הפרט (האינדיבידואל). האם ניתן להכין ארוחת ערב ללא עגבניות ושומשום, כך שכל הילדים ייהנו, או אולי לספר ליעלי מראש מה נגיש לארוחה, ולקבל את הסכמתה לכך שנניח לה בצלחת אבוקדו, למשל? האם ניתן לשחרר את אבא מהנוכחות בארוחה יחד עם הטלפון הנייד שלו, בתנאי שיקדיש את זמנו למשימה אחרת (להשכבות, למשל) בהמשך הערב? אולי כדאי להאכיל את אלוני בן השנה, לפני ארוחת הערב עם הגדולים, ולאפשר לו לשחק למרגלות השולחן בזמן הארוחה? האם ניתן לשוחח עם הבן הגדול ולהגיע להסכם בנוגע למשך זמן הישיבה השקטה שלו? נוכל לומר לו למשל: "אני יודעת שאתה יכול לשבת בשקט מקסימום עשר דקות. אז אתה תשב איתנו בצורה נעימה, ואחרי עשר דקות תלך לשחק בחדר. אם תרגיש שאתה רוצה ומסוגל לחזור - אז תחזור בשקט. אם תרגיש שאתה מסוגל לשבת אתנו שתיים-עשרה דקות, ממש נשמח, אבל אנחנו לא מכריחים אותך."

הדברים נכונים גם לגבי יציאה משותפת לטיול או לקניות. ניתן לבדוק העדפות ולתת להן מענה, מבלי להתרגז, להיות מופתעים או לגרש את הפרט מתוך הכלל.

בסדר, אמרה לי שלומית, אני מקבלת. אבל מה לעשות כשהם לא רוצים משהו, סתם כדי להרגיש מיוחדים?

זה לא "סתם"... כל המסע שלנו בעולם מתקיים על מנת לגלות את הייחוד ואת המשמעות של קיומנו. ילדים, נערים ומבוגרים מתנסים בחוויות שונות על מנת לגלות מי הם ובמה הם מיוחדים. האתגר שלנו הוא להראות ולהדגים לילדים מתי ההעדפות שלהם מבטאות אמת פנימית ממשית ומתי הן באות על מנת להבדיל בינם לבין הכלל, ללא צורך אמיתי.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*