טראומה כחוויית סף [1]

מבוא

פורסם לראשונה בנובמבר 2024.

נראה שאנו חווים מעין מגפה של טראומות, שהולכות ומתרבות בעולם כולו. כיצד זה קשור לאבולוציה של התרופפות הגופים שעליה דיבר שטיינר? במשך שני עשורים הייתי פעיל בארגון "פדגוגיה לשעת חירום" בכל המלחמות, אסונות הטבע ואירועי הטרור שהתרחשו בעולם, וברור לי שאי אפשר להבין טראומה בלי להבין רוחניות.

חברים יקרים, העניין שעלינו לדון בו היום אינו קל. זהו נושא סבוך ומקיף. החלטתי להציג כשניים—שלושה נושאים מתוך המורכבות של "טראומה ורוחניות", ואני מקווה שאצליח בכך במסגרת הזמן שעומד לרשותי. הרשו לי לפתוח בסיפור, שהוא סיפור גרמני טיפוסי.

משורר ממחוז בוואריה בדרום גרמניה כתב במאה הקודמת סיפור קצר. הסיפור נפתח באופן מוזר עם מותה של הדמות המרכזית. זהו סַבָּל בתחנת הרכבת במינכן. הוא לוקה בשבץ לב ומת. שמו אלואיס.

הוא מגיע לשערי השמיים ואת פניו מקבל פטרוס.²  פטרוס מנחה אותו בנבכי תקנון ההתנהגות השמימי, נותן לו נֵבֶל ומורה לו להתיישב על ענן ולשיר הללויה. בגרמניה רווחת הדעה שהבווארים הם זן מחוספס משהו. יש להם מבטא מחוספס, ואלואיס הבווארי עם ידי הסַבָּל שלו לא מסתדר עם הנֵבֶל. אבל קורה לו מה שקורה לכולנו, כשאנו נמצאים במקום חדש ומנסים שלא לעורר תשומת לב — הוא מסתגל, מתאים את עצמו, מתיישב על ענן ופותח בשירת הללויה. אלא שככל שהיום מתארך, מתעוררים בו הצרכים שעלו בו בימי חייו כאיש בוואריה אופייני. סביב השעה אחת עשרה, שתים עשרה, בעודו חי, הוא נהג לעשות הפסקה, לשתות בירה ולאכול נקניק בווארי לבן. הוא מביט סביב ולא מוצא מאומה. את הדחף לשתות בירה ולאכול נקניק הוא מצליח לדכא לזמן מה, אך הוא הולך ומתחזק. לפתע עובר על פניו מת ותיק יותר, בידו נֵבל והוא פוסע בצעד אוריתמי תלת איברי קליל ושר הללויה. יש האומרים שמדובר באנתרופוסוף מת, בדרכו להרצאה שמועדה הולך ומתקרב. אלואיס מנסה לברר איפה יש כאן נקניק לבן ובירה. הוא קורא: "הי, אתה, איפה יש פה בירה?" המת מביט בו מבועת, מתעלם וממשיך לצעוד. אלואיס מתעצבן. הוא מתחיל לקלל ולצעוק, בעצם מתחשק לו להשליך את הנֵבל לעבר המת הזה. הוא מרעיש עד כדי כך, שאלוהים מתעורר משנת הצהריים שלו, קורא לפטרוס ושואל אותו מה קורה בשמיים. פטרוס עונה: "יש לנו אחד חדש, אלואיס, ממינכן. הוא סובל מתסמונת הפרעת הסתגלות פוסט־מורטאלית." "אוקיי," אומר האֵל, "הביאו אותו אליי." אלואיס מגיע, האל שואל אותו "מה קורה?", וזה, כמנהגו, רוטן וכועס על השמיים וכל צבאם, שבהם אי אפשר לקבל בצהריים בירה ונקניק לבן. אלוהים פונה אל פטרוס ואומר: "זה לא הולך להסתדר פה עם אלואיס. מה נעשה איתו?" וברגע זה אלוהים נזכר, שבדיוק סיים לכתוב מכתב אל ממשלת מחוז בוואריה, היות שזו זקוקה באופן דחוף לייעוץ אלוהי. הוא נותן את המכתב לאלואיס. אלואיס מאושר. לוקח את המכתב, מגיע למינכן, וניצב לפתע לפני מבשלת הבירה המלכותית, שם נהג לשתות מדי יום בירה ולאכול נקניק לבן. הוא נכנס, המקום הקבוע שלו פנוי, הוא מזמין אצל המלצרית האהובה עליו כוס גדולה של בירה ועוד כוס, ועוד כוס, ועוד כוס, ושם הוא יושב עד עצם היום הזה. ולכן הממשל המחוזי בבוואריה מחכה עד היום לעצת האל.

 

חברים יקרים, למה אני מספר לכם סיפור כזה? אני מספר לכם אותו כי זהו סיפור רוחני מובהק. מהן נקודות המפתח של הסיפור הזה? ראשית: יש חיים אחרי המוות. שנית: יש לידה חוזרת. שלישית: בני אדם נולדים עם משימה. רביעית: אנחנו עלולים לשכוח את המשימה, וחמישית: אם אנחנו אכן שוכחים את המשימה, יש לכך תוצאות עבורנו, אבל גם עבור העולם כולו.

נחזור לנושא: טראומה ורוחניות. הייתי אומר, שאי אפשר להבין את מושג הטראומה ללא הבנה של נושא הרוחניות. במשך שני עשורי השנים שחלפו, הייתי הגעתי לסייע לנפגעי כל המלחמות, אסונות הטבע ואירועי הטרור שהתרחשו בעולם. יכולתי לכתוב ספרים על הדברים שסיפרו לי אנשים שהיו שם. אני נזכר בבחורה בת תשע עשרה, אחרי אירוע טרור ביריד חג המולד בפריז, לפני כמה שנים. היא ביקרה ביריד באותו הערב, בדיוק במקום שבו התרחש אירוע הטרור. היא סיפרה את הסיפור שלה כששוחחנו עם קבוצות צעירים בניסיון לסייע להם לעבד את הטראומה שעברו שם. היא סיפרה שעמדה שם עם חברים, שתתה יין חם, ולפתע אבא שלה היה לידה, לקח את ידה בידו ואמר לה: "הגיע זמן שנלך". והיא — כמובן מאליו — הלכה איתו, ולכן שרדה. ואז היא הביטה בי ואמרה: "אבל המוזר הוא, שאבי מת לפני שנה." הסתכלה בי שוב ואמרה: "ועכשיו אתה חושב שאני משוגעת."

אני חושב על ילד בן חמש שפגשתי באזור רעידת האדמה בתורכיה לפני שנה. הוא חוּלץ אחרי ארבעה או חמישה ימים מתוך ההריסות; רופאים אמרו שלא היה לו סיכוי לשרוד במשך זמן כזה ללא מים ומזון, אבל החילוץ התבצע, ולהפתעת הרופאים הם לא אבחנו התייבשות משמעותית של איברים פנימיים. זה היה בבחינת נס. הם שאלו את הילד: "לא היית רעב וצמא שם למטה?" והילד ענה: "לא, כי כל יום באותה השעה בא איש שכולו אור והביא לי אוכל ושתייה." הרופאים כמובן פירשו זאת כהזיה, אבל עדיין לא עלה בידם להסביר כיצד הילד יצא משם ללא פגע.

 

מתרופפים מחדש

טראומה היא חוויה רבת עוצמה של הסף שבין החיים למוות. טראומה היא כמו פצע. פצע לעולם הוא פתיחה, פעירה של רקמות. פצע הוא בעת ובעונה אחת גם נקודת חדירה. וכשמתרחשת פציעה עשויים להופיע ממדים של קליטת רשמים, שאינם מתרחשים בחיים השגרתיים. ובהתאם לנסיבות, יכולים להתגלות כאן גן העדן והגיהינום כאחד. לכולנו ידוע, שאנתרופוסופיה היא מתודה להרחבה מוּדעת של התודעה לעבר קליטת רשמים, באותם ממדים רוחניים של העולמות שמעֵבר. לכן גם מעניין מה יש לאנתרופוסופיה לומר על חוויות מהסוג הזה. מעניין לדעת מה יכולה האנתרופוסופיה לתרום להרחבת תחום הפסיכו־טראומטולוגיה.

אנחנו חווים תקופה שבה נדמה כי מתרבים המשברים, המלחמות, האסונות; ועם הישנותם של האירועים האלה, מתרבים גם מקרי הטראומה. בכל העולם. יותר ויותר משברים, יותר ויותר טראומות. זו תהיה דרך אחת להסביר את ההתרבות האפידמית של טראומות ברחבי העולם. אבל זהו רק אספקט אחד. האספקט האחר הוא, שבני האדם משתנים. כולנו היום, ובעיקר הילדים, שונים ביחסי הגוף־נפש שלנו מהדור הקודם — ושונים עוד הרבה יותר מהאנושות בעבָר הרחוק. אם נביט כמה אלפי שנים לאחור, נראה שמצב התודעה של בני האדם היה שונה לגמרי. הם לא ראו את העולם באופן שבו אנחנו רואים אותו. עולם העצמים היה כמו לוט בערפל, קווי המתאר שלו לא היו ברורים. ומאחורי העולם המעורפל הזה היו לבני האדם רשמים של ישויות, אנרגיות, שנמצאות מאחורי העצמים ובתוכם. כל המיתוסים והאגדות מדברים על כך. טאקיטוס, היסטוריון החצר של קיסר רומא, רשם במדויק את האופן שבו השבטים הגרמאנים חוו את הטבע; כיצד תקשרו עם רוח המעיינות, עם הישויות שמאחורי העצים. דברים דומים ידועים גם מתרבויות שבטיות באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית. רודולף שטיינר מסביר לנו כיצד להבין זאת. מדובר בעידן שבו אנרגיות החיים שלנו — שטיינר מכנה זאת הגוף האתרי — השתרעו על ממדים נרחבים מעבר לתחומו החומרי של הגוף הפיזי, והיו בקשר עם כוחות החיים שבאדמה ובטבע. ואז מתחיל עידן שבו הכוחות האלה מתמקדים ומצטמצמים בהיקפם. ובתקופה מסוימת, זמן מה לפני הולדת ישוע, הגוף האתרי מגיע לממדים החופפים פחות או יותר לגוף הפיזי. ועם זאת משתנה גם התודעה. אנחנו מודעים יותר לעצמנו ומפתחים תודעה עצמית. אנחנו מפתחים אימפולס של חירות שלא היה מתאפשר תוך סימביוזה עם הטבע, אבל בו בזמן אנחנו גם מאבדים משהו: את מה שבעבר נקרא ראייה גלוּיַת עיניים — את יכולת ההבחנה באותם כוחות שחבויים מאחורי הקיום החומרי ואת החיבור אליהם. הגרמאנים קראו לתהליך הזה "שקיעת האלים", היעלמותם של האלים.

קראתי לאחרונה אגדה של בני המאיה, ובה מסופר שהיה זה מלאך שכיבה את עינו השלישית של האדם, עקר אותה. רודולף שטיינר קובע, שהחל במאה העשרים התהליך הזה מתהפך. שוב הולך ומתרופף החיבור בין כוחות החיים של בני האדם עם הגוף הפיזי שלהם. אנרגיות החיים מתפּרשֹות שוב ומתרחבות, וחוברות שוב אל אלה שבטבע. כתוצאה מכך בני האדם נהיים רגישים יותר, פגיעים יותר, פתוחים יותר; אבל בו בזמן הם הופכים גם להיות חלשים יותר, נוטים יותר לחלות — וגם חשופים יותר לטראומות. זה מסביר את ההתפתחות במאה העשרים, שכיום מורגשת בעיקר אצל ילדים, שבה השכיחות של טראומה גבוהה בהרבה מאשר בעבר.

תשובתו של שטיינר להשתנות האבולוציונית הזאת היא חינוך ולדורף. הוא טען, שאם החינוך כפי שהיה נהוג עד לזמנו יימשך באותו האופן, לאור השתחררות זו של כוחות החיים, הילדים ילקו בחולי נפשי.

בכל העולם ניתן להיווכח בתהליך ההתרופפות הזה, בתהליך שינוי מבנה הגוף־נפש הזה. אבל מה פשר אופיו של תהליך זה, שבו ניתקים כוחות חיים מהמערכת הפיזית? למעשה, זהו מה שמתרחש ברגע המוות. זהו הרגע היחיד, שבו הגוף האתרי נוטש את הגוף הפיזי לגמרי; הרגע הזה הוא רגע המוות. שטיינר מבהיר שהאנושות ניצבת כיום על סִפּו של המוות, כאשר תהליכי מוות עדינים מתרחשים בעידננו.

טראומה היא לעולם חוויית הקִרבה אל המוות. היא לעולם עמידה על סף המוות. להלן אנסה להרחיב את הרעיון הזה.

טראומה היא בראש ובראשונה פציעה. טראומה פרושה פצע, פסיכו־טראומה פרושה פציעה נפשית. אנחנו יודעים, שרוב הפציעות הגופניות והנפשיות שמתרחשות במהלך החיים נרפאות מעצמן, כיוון שכוחות המרפא הטבעיים שחבויים בנו מספיקים לשם כך. פצעים נרפאים בדרך כלל מעצמם. אבל ישנם גם יוצאים מהכלל. יכולים להיווצר סיבוכים. לתוך פצע יכולים לחדור חיידקים, הם גורמים לדלקת ולזיהום, ואלה עלולים להסתיים במוות. כך הדבר גם בתחום הפציעה הנפשית. גם פציעה נפשית עלולה לגרום למוות. בפציעה גופנית אנחנו פונים לעזרה ראשונה, כדי למנוע זיהום, כדי ליצור תנאים שבהם הפצע יכול להירפא. פדגוגיית החירום  עושה את אותו הדבר עם הפציעה הנפשית. פדגוגיית החירום³ היא למעשה עזרה ראשונה לנפש.

טראומה מדבקת

ביולי 1914 הוזמן שטיינר על ידי חברים אנתרופוסופיים לפסטיבל בעיר בַּיירוֹית (Beyreuth) בגרמניה, לצפות באופרה פרסיבל מאת ואגנר. אם אתם מכירים את סיפורו של פרסיבל, אתם יודעים שגם הוא עוסק בריפויו של פצע. זוהי למעשה משימתו של פרסיבל, לרפא פצע. פצע בעל אופי מיוחד, כי הוא לא ניתן לריפוי על ידי תרופה חיצונית, אלא אך ורק באמצעות עֶמדה נפשית פנימית. הפצע יֵרפא באמצעות שאלה חומלת. שטיינר חוזר מבַּיירוֹית לדורנאך, ובעוד הוא בדרכו לשם, מתלקחת מלחמת העולם הראשונה עם הכרזת המלחמה של אנגליה על גרמניה. הוא מגיע לדורנאך ומקבץ סביבו רופאים, אחיות וחובשים, נושא סדרת הרצאות ומקיים בפניהם קורס עזרה ראשונה.⁴  נושא אחת ההרצאות הוא בעל חשיבות מרכזית: סוד הפצע. ראוי וחשוב לקרוא את ההרצאה הזאת, כי ברור שלא מדובר שם רק בפצע גופני. הוא פונה אל הרופאים, האחיות והחובשים ומבהיר להם שכל הגשת העזרה הפיזית הזאת חשובה כדי להקל על הסבל של בני האדם; אבל אם ברצונכם לעזור באמת, ולמתן את סבלם של האנשים, הוא אומר להם, עליכם להיות נכונים לשאת חלק מהסבל, חלק מהכאב, על כתפיכם.

זהו ההפך הגמור ממה שנהוג היום ללמד, בטענה שיש לשמור מרחק, לא לתת לדברים לגעת בנו, לשמור על מרחק מקצועי, כדי שנהיה כשירים לפעולה. גם שטיינר ידע זאת, כמובן. הוא לא אומר שעליכם להשתפך ברחמים עד כדי אובדן אפשרות לפעול. הוא אומר: עליכם להיות יציבים וחזקים פנימית, על מנת לפעול — ובו בזמן לשאת גם את סבלו של האחר. וכדי לאפשר את רכישת החוסן הזה, מעניק שטיינר למשתתפים טקסט מדיטטיבי, את מדיטציית השומרוני.⁵

האפקטיביות של כל השיטות והאמצעים מותנית בעמדה הפנימית שלי. כששניים או שלושה אנשים שונים עושים את אותו הדבר, תוצאת הפעילות אינה בהכרח זהה. ואנחנו הרי יודעים, שטראומות הן מדבקות. הן מתנהגות כמו מחלה מדבקת. הייתה זו, כמדומני, הפסיכיאטרית והפסיכו־תרפיסטית ההולנדייה פֶּטרה בלום שתיארה לראשונה את תיאוריית "מחוללי הטראומה". היא הבינה את הטראומה כמחלה זיהומית שגם היא נגרמת על ידי מחוללי מחלה. במבט ראשון העניין מובן. כמו בתחום הגופני, ישנו פצע, לתוכו חודר נגיף, הוא מהווה גוף זר ומעורר את תגובותיה של המערכת החיסונית. אבל כיצד נראה הדבר בפציעה נפשית? הפסיכולוגיה והפסיכו־טראומטולוגיה העכשוויות טוענות, שהדבר דומה למדי. בהתרחש אירוע אלים, חודרים גופים זרים, שנמצאים ביחסי גומלין עם התוקפן, לנפשו של הקורבן. הם נשארים שם וגורמים לתסמיני הזיהום הללו. במדע הפסיכולוגיה המחוללים האלה מכונים 'אינטרוֹיֶקטים' (תַּזְרִיקִים)⁶ של התוקפן. זה נראה עדיין כעניין מופשט. מה הם אותם תזריקי תוקפן? מהם אותם חלקיקים של ישות התוקפן, שבשעת פעולה אלימה, כמו בחדירה, הם מועברים אל הקורבן ופועלים שם במקום האני שלו?

הפסיכואנליטיקן ק. ג. יונג יאמר כאן שאֵלה הם צללים של ישותו של התוקפן. רודולף שטיינר מכנה צללים אלה "הכפיל". מדובר בכל אותם גורמים בנפשנו הנמנים על אזורי הנפש ומחילותיה החבויות, שאותם לא עיבדנו, לא עיכלנו, שהדחקנו — גורמים שלא יכולנו להכיל במהלך הביוגרפיה שלנו, אבל בכל זאת הם חלק מאיתנו; כל מה שחבוי שם ומחכה שנזכך אותו, שנעבד אותו, כל מה שמחכה שנגאל אותו, שנכיל אותו בביוגרפיה שלנו.

אנחנו יודעים שזהו תהליך שיכול לדרוש כמה וכמה אינקרנציות כמעֵין תרמיל גב שאיתו אנחנו צועדים מאינקרנציה אחת למִשנֶהָ, עד שנעבד את כל תכולתו. בערך כמו תרמיל שבו נמצאת צידה לדרך, וברגע של הפסקה אנחנו מוציאים משהו מתוך התרמיל, אוכלים אותו ומעכלים אותו. אלה הם התהליכים שבהם מדובר, פחות או יותר. זהו תהליך האינטגרציה של חלקים נפשיים בלתי מעובדים לתוך הביוגרפיה.

טראומות במהותן, אם לא התגברנו עליהן, הן חלקים לא אינטגרטיביים, לא מעובדים, של ישות הצללים שלנו. חלקים לא מעובדים שכאלה מועברים כתזריקים מהתוקפן אל הקורבן וממשיכים להתקיים בו. בעקבות ההלם, האני מתרופף באופן חלקי וכך נוצרת פציעה. לתוך הפציעה הזאת חודרים תזריקי־התוקפן האלה ומתקיימים שם, בקורבן, כגופים זרים, כתחליף לאני. לכן ילדים שהיו קורבנות לאלימות מינית חשופים לסכנה גדולה להפוך בעצמם לעברייני מין. ילדים ואנשים שעברו חוויות אלימות נמצאים בסיכון גבוה להפוך לתוקפים אלימים בהמשך חייהם.

בנקודה זו אציין שהדברים שאמרתי הם האספקטים האינדיווידואליים של תזריקי־תוקפן. הפצע נפער בגוף האסטרלי, במערכת הפסיכו־סוציאלית של האדם, ולשם חודרים תזריקי התוקפן, בעוד שהנזקים יבואו לידי ביטוי במערכת הריתמית של האדם. ישנם עוד תזריקי־תוקפן אחרים. אלה במהותם הם פחות אינדיווידואליים ויותר קולקטיביים. ישנם תזריקים הקשורים לזמן ולתרבות. ניתן לכנות אותם תזריקים ציוויליזטוריים. למשל, כשגזענות מתקיימת כמוסכמה חברתית מקובלת, כשעינויים נמנים על אמצעים לגיטימיים שהשלטון נוקט או כששיקולים לא מוסריים מהווים בסיס לכלכלה של מדינה. אלה פציעות שנפערות בתחום ההילה האתרית של האדם, לא עוד בתחום האסטרלי, ושהשפעתן המזיקה תבוא לידי ביטוי במערכת חילוף החומרים של האדם. וישנו גם רובד עמוק עוד יותר של תזריקי־תוקפן. אלה תזריקים שקשורים בתעמולה, סוגסטיה ומניפולציה מכל סוג — דתית, פוליטית ואחרות. תזריקים אלה מזיקים לגוף הפיזי, או הייתי אומר שהם מזיקים לאותה דמות או צלם רוחני שנמצאים מאחורי הגוף החומרי. שטיינר מכנה דמות זו בשם "פַנטוֹם". נזקים אלה באים לידי ביטוי בעיקר במערכת העצבים של האדם. ניתן לראות דוגמה לכך בהתפשטות האפידמית של מחלות כגון דמנציה ותסמונות אלצהיימר ופרקינסון.

 

חוויות קיצון

ברצוני לפנות עתה לאספקט נוסף של הנושא טראומה ורוחניות, פן שעוסק בטראומה כחוויית קִרבה למוות, כחוויית סף. ישנן ארבע או חמש דרכים שמובילות אל סף העולם שמעבר לזה הגשמי. הדרך הטבעית ביותר היא כמובן המוות — המוות הטבעי. הדרך השנייה שאני יכול לבחור בה היא משעול הידע הרוחני, כפי שהוא מתואר בכל המקדשים, הדתות, בכל אתרי ההתקדשות בעולם. גם השימוש בסמים הוא דרך להגיע אל סף עולם הרוח. צריכת סמים היא הרעלה. כתוצאה מההרעלה הזאת משתחררות אנרגיות אתריות מאיברי הגוף. אלה הן חוויות פנימיות, שבהן אני חווה את כוחותיהם של האיברים שלי עצמי. ידוע לנו שזו דרך לא בריאה, שאין בה כדי לתמוך בהתפתחויות חיוביות כלשהן. דרך נוספת היא הטראומה. ההבדל בין שביל הידע הרוחני לבין הטראומה הוא שבראשונה אני מכין את עצמי למעבָר, בעוד שבאחרונה אני מוטל ללא כל הכנה ומבלי שביקשתי זאת אל סף העולם שמעבר. וכמעט שכחתי עוד דרך, שהיא דרך ציוויליזטורית, פתלתלה, עוקפת. אינני יודע מי מכם עוסק בספורט. גם אני גלשתי בעבר במזחלת, גם אני גלשתי בסקי. אבל אינני יודע אם ברור לכם מה אופייה של הגלישה בסקי היום. היום ענפי ספורט קיצוניים הם באופנה. רחפני גלישה וכיוצא באלה, שאין להם עוד דבר במשותף עם הספורט שהכרתי בנעוריי. גם הכדורגל של היום כבר אינו כפי שהיה בעבר. ניתן להיווכח כיצד קיים חיפוש אחרי חוויות גבוליות, חוויות סף, על הגבול שבין חיים ומוות.

באירופה חיי מטפס הרים קיצון, שמו ריינהולד מֶסמֶר (Reinhold Messmer). אם תקראו את ספריו, תדעו בדיוק מה האיש הזה מבקש. הוא מתאר זאת בדיוק רב. הוא מגיע לגבולות היכולת הגופנית שלו, ואז, כשהוא מגיע לסוף הדרך, הוא ממשיך הלאה. ואז הוא מגיע לחוויות טרנסצנדנטיות. אבל למעשה, אלה הן חוויות של שהייה על סף המוות, ואם תלכו היום ליריד כפרי, תוכלו להיווכח בדברים דומים. אני זוכר היטב, גם אני הלכתי כילד ליריד. היתה שם קרוסלה עם סוסי עץ, וכשהסתחררה ניגן מישהו לידה בתיבת נגינה. אינני יודע מי מכם היה ביריד לאחרונה. שם זה נראה אחרת לגמרי. שם אתם נזרקים ומנוערים עד שהגוף האתרי מושלך החוצה. אתם נורים לגבהים או נופלים בנפילה חופשית ממגדלים. או קפיצת הבאנג'י למשל, שבאופן רגיל הייתה מסתיימת במוות אם לא היה מתקן טכני שעוצר את הנפילה. אלו חוויות של סף המוות, חוויות שאותן האנשים מבקשים. ובתחום הפשיעה המצב אינו שונה. אני פוגש ילדים, שמרגישים את עצמם רק כאשר הם הורסים משהו או גורמים כאב לזולת. רק אז הם יודעים שהם קיימים, אחרת הם אינם מרגישים זאת. למה מיליארדר גונב שפופרת של משחת שיניים בסופר פארם? לא בגלל שאין לו אמצעים לשלם, אלא בגלל שהוא זקוק לריגוש הפנימי. אפשר להיווכח בכך שכל זה הוא איסוף חוויות גבוליות, חוויות שעל סף המוות. דיברתי קודם על ריינהולד מסמר, אך יכולתי לדבר גם על צוללים חופשיים צרפתים בים הדרומי, שגם הם מבקשים חוויות כאלה או דומות. דבר אחד ברור: כדי שישרדו זאת, הם נזקקים לאימון קיצוני, אחרת ימותו. וכך הדבר בנוגע לחוויות סף — יש להיות מאומן כדי לחוות אותן ולשרוד. וזה בדיוק מה שנעשה מאז ומתמיד במרכזי ההתקדשות: תהליך של אימון, שנועד כדי לחוות את סף עולם הרוח ולשרוד זאת.

אנסה להמחיש זאת באמצעות דוגמה. כאשר אנחנו מגיעים אל הסף, אישיותנו נשברת, מתפרקת. לא האני. האישיות. ידוע לנו, שהאישיות שלנו מושתתת על שלושת עמודי התווך שהם המיומנויות הנפשיות שלנו: התובנה, הרגשות ומשאבי הפעולה שלנו. שטיינר מכנה אותם חשיבה, רגש ורצון. פעילותם המאוחדת של שלושת אברי הנפש האלה היא מה שאנו מכנים אישיות. על סִפּו של העולם הרוחי, כוחות אלה מתנתקים זה מזה, ופעילותו של אותו איבר מתוך השלושה שהוא הדומיננטי באישיותנו, תתפתח לכדי קיצוניות. כשאני מנתק בין ההכרה (הקוגניציה) והרגש, התוצאה עלולה להיות שכלתנית לחלוטין. לדוגמה, אני יכול אז לפתח, ללא מעצורים, תרביות של וירוסים אלימים ונגיפים ולייצר נשק כימי שניתן לעשות בו שימוש בכל מלחמה אפשרית בעולם. או שאהיה מסוגל לעבוד כרופא במחנה ריכוז ולבצע ניסויים בבני אדם. אם כוחות הרצון שלי מנותקים הן מהתבונה והן מהרגש, אני עלול לבצע פשעי אלימות קיצוניים. וכשהרגש ניתק ומַקצין, אהפוך לחולם משולהב, מנותק לגמרי מביקורת התבונה, ובעיקר — חסר כל השפעה על המציאות. רק אשב במקומי שקוע בחלומות ללא יכולת לעשות משהו או לחשוב.

ואתם רואים, בשעת הגישה אל הסף, מתרחשת דיסוציאציה, היפרדות של אותם כוחות הנפש שהם מרכיביה של האישיות שלנו. ולכן הייתה זו מאז ומתמיד משימתם של מרכזי החניכה, שבהם עברו בני אדם הכנה לקראת הרגע הזה — לדאוג לכך שתוך כדי האימון יחושלו כוחות האני ויתחזקו במידה כזאת, שברגע המוות — ברגע שבו הגוף מאבד את יכולתו לאגד את הכוחות האלה — יהיה כוחו של האני מסוגל לאגד אותם מתוך עוצמתו הרוחנית.

ישנה התמונה הנפלאה של הרַכָּב במרכזי החניכה של אפולו ביוון העתיקה. הרכָּב ניצב על המרכבה, אוחז במושכות ונוהג בשלושה סוסים המושכים את המרכבה. היכולת לנהוג ולשלוט בתנועתם של שלושת הסוסים — זוהי המטפורה שניסיתי להציג. ועכשיו ברורה האבחנה בין חוויית טראומה על הסף לבין חוויית חניכה על הסף; זאת מאחר שאדם שלא עבר חניכה ואיברי הנפש שלו ניתקים זה מזה ועוברים דיסוציאציה, עומד מול הסכנה של פסיכו־פתולוגיה, של מחלה נפשית.

צמיחה פוסט־טראומטית

אנסה לנסח את מחשבותיי המסכמות. המשברים שאנחנו חווים בעידן הנוכחי בעולם הם סכנות גדולות. אבל כמו כל משבר, הם מהווים גם סיכוי גדול. סימני הכתיב הסיני שמסמלים משבר, מורכבים משני סמלים: סיכוי וסכנה — ושניהם יחד פירושם "משבר". ידוע לנו שטראומה עלולה להשחית ולרסק ביוגרפיה של אדם; אבל היום ידוע גם שאנשים שעברו טראומה והצליחו לעבד ולעכל אותה, עשויים לעבור תהליכים אחרים לגמרי. מחקרים רבים עוסקים במהלך חייהם של אנשים שעיבדו טראומה אך לא עברו דיסוציאציה ולא הדחיקו אותה. אנשים כאלה יוצרים ביוזמתם-הם אוריינטציה חדשה לחייהם. ביכולתם להבחין טוב יותר בין טפל לעיקר. הם מציבים סדרי עדיפויות חדשים בחייהם, מייחסים חשיבות גדולה יותר ליחסי אנוש מאשר קודם לכן, אמונה ורוחניות זוכות אצלם לחשיבות מרכזית בהרבה מאשר לפנים. הם עוברים תהליך הבשלה של אישיותם. בוודאי שמתם לב לכך שטראומה לא מעובדת מובילה להפרעת אישיות, לפיצולה של האישיות, לעומת טראומה שעיבדתי, המובילה להבשלה של האישיות. התהליך הזה מכונה בפסיכולוגיה המודרנית "צמיחה פוסט־טראומטית".

החלון הגדול מעל הכניסה המערבית של הגתאנום בדורנאך מסכם היטב את כל מה שסיפרתי לכם היום. בחלק המרכזי של הטריפטיכון נראים פנים אנושיים ועליהם נראים איברים רוחניים שהתעוררו לחיים. הפנים הופכים גלויי עיניים, אבל בתחום אחר מאשר באמצעות העיניים הפיזיות. בצד אחד תוכלו להבחין באדם שניצב על סף תהום ומביט לתוכה. מתוך התהום עולות שלוש דמויות דֶמוניות. על האדם מאיימת הסכנה ליפול לתוך התהום ולהיות שבוי בידי הדמויות האלה. זוהי הטראומה המוצגת כאן; זוהי העמידה על הסף שלא קדמו לה הכנה ואימון. הדמויות האלה אינן אלא שלושת מרכיבי הנפש שלנו: החשיבה, הרגש והרצון, במהלך תהליך ההיפרדות. אומר זאת באופן יותר מדויק: אלה הם הרצון, הרגש והחשיבה של ישות הצללים שלנו — כל אותם הדברים שלא הצלחנו להכיל ולהתמיר, אותם מרכיבים שמהווים את הצל של עצמנו. בטראומה אנחנו מתעמתים איתם. באגף השני של התמונה נראה אדם שהתגבר על התהום וניצב מצִדה השני. הוא אינו מביט לתוך התהום. מבטו מופנה מעלה, אל עבר האור, מתחתיו הדמונים שוקעים, נסוגים מטה, ומלאכים יוצרים מעין סולם יעקב לשם נסיקה לעבר עולם הרוח. זהו המצב של התגברות על הטראומה, צמיחה פוסט־טראומטית. משימתנו כרופאים, תרפיסטים ומורים, כפדגוגים של שעת חירום, היא ללוות אנשים על המשעול שעליו עליהם לצעוד אחרי חוויית טראומה. עלינו ללוות אותם באופן כזה, שהמשבר שאותו חוו יוכל להפוך לצמיחה פוסט־טראומטית.

אני מודה לכם על תשומת לבכם. אני מאחל לכם הרבה כוחות והרבה שמחה במשימה הגדולה שמוטלת עלינו, ההזדמנות ללוות אנשים במשבר טראומטי, בעידן העכשווי הפרוע והקשה. זוהי לנו זכות גדולה שמתאפשר לנו לפעול בתחום הזה, ואני שמח שיש סביבנו כל כך הרבה אנשים שנענים לאתגר הזה. תודה.

 

ברנד רוף (Bernd Ruf) נולד בשטוטגרט, גרמניה, ב־1954. בוגר בית ספר ולדורף, היה מורה ולדורף במשך 20 שנה. בוגר לימודים אקדמיים בתחומי ההיסטוריה, הספרות והחינוך המיוחד, עם התמחות בנושא הפרעות התנהגות וטראומה. הקים רשת בתי ספר לחינוך ולטיפול בילדים פגועי טראומה. ייסד את הארגון "ידידי אמנות החינוך", המשגר מתנדבים לעבודה סוציאלית לכל היבשות. אלפי בני נוער יצאו ויוצאים לשליחות ושירות בחסות הארגון, רבים מהם גם לישראל. הוא ייסד בשנת 2007 את הארגון "פדגוגיית חירום" ומאז מארגן, מנהל ואף משתתף במשלחות העובדות עם ילדים באזורי מלחמה ואסונות טבע. הקים את מרכז ההכשרה לפדגוגיית חירום בקארלסרוּהֶה. ברנד רוף קיים קורסי הכשרה גם ברצועת עזה ובישראל.

 

איור: דגנית רודובסקי