אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
רודולף שטיינר קרא לאנתרופוסופיה, אותה הגה, גם "מדע הרוח". חשוב היה לו להבהיר, שתוכן דבריו, גם בהיותו אזוטרי, הוא תוצאה של שימוש בכלי מחקר מדעיים, בפרט כשמדובר באופן השימוש בחשיבה בתחום הטרנסצנדנטי.
יותר ממאה שנה מאז החל את דרכו כאנתרופוסוף, עמדה זו עדיין רלוונטית. במהלך עשרות השנים האחרונות, עם התרחבותה של פעילות אנתרופוסופית מעשית בעשרות מדינות, בכל היבשות, עוררה האנתרופוסופיה עניין גם בקרב מדענים שאינם אנתרופוסופים. הפרופסור הלמוט צנדר (Zander), תיאולוג והיסטוריון, העמיק ללא ספק יותר מרבים אחרים במחקר האנתרופוסופיה וההיסטוריה שלה. תוצאות מחקריו פורסמו בסדרה של ספרים, החשוב ביניהם מקיף 1800 עמודים. היקף הידע שאסף, עולה על זה של רוב חוקרי האנתרופוסופיה מתוך המחנה.
צנדר הוא חוקר קפדני וביקורתי ובאותה מידה גם הגון ואמפתי. גישתו עניינית ושפתו אינה השפה האנתרופוסופית. קריאת מחקריו לא אמורה לשמש לאישוש או לסתירת רעיונותיו של שטיינר או לשיפוט ערכי של תלמידיו ושל אלה שעוסקים ביישום המעשי של האנתרופוסופיה בתחומי חיים שונים. קריאה של מחקרי צנדר מאפשרת לאלה וגם לאלה לשנות נקודות השקפה ועמדות, לראות כיצד הדברים נראים מנקודת מבט מחקרית — ואפילו ללמוד פרטים חדשים ומדויקים, שנחקרו בקפדנות יתרה. מי שחי עשרות שנים עם, בתוך ובעזרתה של האנתרופוסופיה, עלול ללקות ב"עיוורון מערכתי". ההתמודדות עם מחקריו של צנדר היא קריאה ברורה להתבונן באנתרופוסופיה "מבחוץ" ובו בזמן להתייצב בפני מראה מלוטשת ולהתבונן בקפדנות בבבואה המשתקפת בה.
זהו תהליך שעשוי להיות מביך, לא נעים, מקומם — אבל בהחלט ברוח המשפט השטיינרי: "הכר את עצמך!"
העובדה, שאת האנתרופוסופיה ניתן להבין גם מבלי להיות אנתרופוסוף, וגם העובדה, שחוקר "חיצוני" בקיא בכתבי שטיינר הרבה יותר מרבים מתלמידיו המושבעים, פותחות פתח לתהייה. אולי זו גם סיבה לכך שתלמידי שטיינר, במפגש עם אלה שאינם כאלה, לא תמיד משכנעים, מבחינת רמת בקיאותם — ולכן גם מבחינת הכושר לקיים שיח ולדון בשטיינר ובמשנתו.
כל היסטוריון ניגש אל מושא המחקר שלו מתוך עמדה פנימית מסוימת, ולו תהא זו העניין שהוא מוצא במושא המחקר. גם צנדר מביע דעה בין השיטין. זו לא תמיד תואמת את העמדות שהיסטוריונים אנתרופוסופים, חוקרי הביוגרפיה של שטיינר, למשל, נוקטים. אבל גם פרסומים "פנימיים", של חוקרים אנתרופוסופים, גרמו בעבר למחלוקות קשות במחנה. כך, למשל, המעבר מ"תיאוסופיה" ל"אנתרופוסופיה". האם הוא רק שינוי שם, או שמא האחרונה היא יצירה מקורית לגמרי? הקורא ישפוט, אם ירצה.
המאמר שלפניכם פורסם בקובץ של הרצאות אקדמיות שנישאו בכנס בנושא התיאוסופיה שנערך באוניברסיטת בן גוריון בשנת 2013. בכנס השתתפו מומחים בינלאומיים בנושא. יוזם הכנס היה פרופסור בועז הוס, שהאנתרופוסופיה לא זרה לו. הקורא העברי עשוי לפגוש כאן רודולף שטיינר מסוג אחר: מתלבט, מתפתח, אנושי, יצירתי: דמות מרתקת. וגם: תנועה אנתרופוסופית, שהחברים בה הם בני אדם — שהפוטנציאל שלהם והתנהלותם זהים לאלה שאינם אנתרופוסופים. שהרי — גם לשיטתו של שטיינר — כל בני האדם שווים וההבדלים ביניהם מותנים ביכולתם לעשות שימוש בחירות הנתונה.
ויש לזכור: הפער בין מחקר אקדמי "חיצוני" לבין מחקר "רוחי", בין ראייה היסטורית המתייחסת בקפדנות לעובדות מתועדות לבין הסתכלות המכילה אספקטים רוחניים שאינם ברי תיעוד — בגלל שהם פונים אל התבונה ולא רק אל השכל — פער זה גורם לצרימות, לא רק כאן, אלא בכל התחומים בהם השקפת עולם ריאליסטית מתעמתת עם השקפה אידיאליסטית. כך גם בתחום מדעי הטבע. העניין הרלוונטי אינו בהכרח מי צודק, אלא אתגור נכונותו של הקורא לעבור מהשקפת עולם אחת אל האחרת; ולו רק כדי להבין, שזו וגם זו שוטחות חלק של האמת, לא בהכרח את כולה.
הרצאתו של צנדר ניתנת לצפייה גם ברשת. המאמר שלפניכם הוא עיבוד והרחבה שלה, ופורסמה בספר המכנס את ההרצאות מהכנס ב-2013, בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק.
תודות לבועז הוס, להלמוט צנדר ולהוצאה לאור של אוניברסיטת בן גוריון, על זכויות התרגום והפרסום.
אודי לוי
