ילדים מדקלמים בראשית

אני מבקר בבית ספר ולדורף במזרח ארה"ב. בחדר המורים מגלה מחנכת כיתה ג' שאני מישראל ומיד מזמינה אותי לכיתתה לדקלם עם הילדים את תחילת הפרק הראשון של בראשית. הילדים בכיתה כבר יודעים פחות או יותר את הטקסט ואני עובד אתם על הגייה נכונה של העברית. מאורע כזה חזר על עצמו פעמים רבות בביקוריי בבתי ספר ולדורף בארצות שונות.

מדוע מלמדים בבתי ספר ולדורף בארה"ב, בניו זילנד, בנורבגיה, בשוויץ, במזרח אפריקה וביפן את סיפורי התנ"ך, החל מבריאת העולם דרך סיפור גן העדן, המבול, סיפורי האבות ונדודי העם במדבר? מהי האיכות הטמונה בסיפורים הללו, שהנה כה חשובה לילדים בגיל זה, עד כדי שהיא חוצה עמים, תרבויות ושפות?

סיפורים מעצבים

התנ"ך, ובמיוחד חמשת חומשי התורה, מהווים אמנם תשתית לתרבות המערב – הנוצרים מכנים את התנ"ך "הברית הישנה", זאת לעומת "הברית החדשה", ורואים בשני האֶפּוסים הללו שלמות אחת, אך יחד עם זאת, אני בטוח שלא זו הייתה הסיבה שעמדה לנגד עיניו של שטיינר, כאשר הציע לספר לילדים בכיתה ג' את סיפורי התנ"ך. פה חשוב לציין, שתחום הסיפורת בבית הספר היסודי היה חשוב מאוד לשטיינר והוא יצר תוכנית לימודים מפורטת: מה כדאי לספר בכל כיתה בבית הספר היסודי. בנוסף לכך, הוא עבד עם המורים על אופי הסיפורים ועל האופן שבו ראוי לספרם מבחינה מתודית. התמונות והדימויים שילדים מעלים בעיני רוחם בשעת סיפור מהווים את אחד המאפיינים החשובים ביותר של מתודת ההוראה בחינוך ולדורף. בין הגילאים 5-4 ועד גיל ההתבגרות מהוות תמונות פנימיות (שהילדים עצמם יוצרים, לעומת תמונות "חיצוניות" שהם מקבלים מוכנות מצפייה במסכים) גשר בעל משמעות רבה לחשיבה מופשטת. גשר המערֵב את כוחות הדמיון, היצירתיות, הרגש וחום הנפש – איכויות חשובות ביותר בגיל זה.

סיפורי הפרקים הראשונים של בראשית, ובמיוחד סיפור בריאת העולם וסיפור גן העדן, הם סיפורים בעלי עוצמה אדירה. גם כמבוגר אי אפשר להישאר אדיש מולם. עבור הילדים אלה סיפורים מעצבים. רובם שומע אותם בגיל זה, שנמצא בין הילדות הרכה והתמימה לבין היציאה הראשונה לעולם המבוגרים – בהזדהות, בפתיחות ועם כל כוחות הנפש.

מה שהילד עובר באופן פנימי, נסתר ומאוד אישי – עוברת האנושות במיתוס התנכי. זוהי למעשה דרך של "התגשמות", מהמרחבים הקוסמיים לתוך גוף אנושי ונפש אנושית

בתמונות גדולות אלה אנו עונים להם על השאלות העתיקות: מאַין באנו? מהו מקורנו? כיצד נוצרנו? והשפה שבה מדברות תמונות אלה היא שפה רוחנית, קוסמית: תוהו ובוהו, חושך על פני תהום, רוח אלוהים מרחפת, הפרדת האור והחושך, בריאת האדמה, הצמחים, החיות – ולבסוף בריאת האדם. ואחר כך: גן העדן, אדם וחוה, הנחש המפתה, אכילת הפרי האסור והגירוש מהגן. אלה הן תמונות כבירות שמראות לילדים כיצד הגענו הנה, לעולם הארצי, הפיזי, למציאות החומרית.

הקשר קוסמי

בכתביו ובהרצאותיו על חינוך התייחס שטיינר פעמים רבות למה שעובר על ילדים בהתפתחותם בשנה העשירית. לעומת שאר שלבי ההתפתחות שציין שטיינר, ושלהם יש מקבילות בפסיכולוגיה ההתפתחותית מבתי מדרשם של חוקרים והוגים אחרים, הרי שהדגש על השנה העשירית מיוחד לפסיכולוגיה האנתרופוסופית. בתמציתיות, מדובר על שלב מעבר מילדות לבגרות, המתבטא בכך שהילדים מפסיקים לראות את העולם "מבפנים" – לחוש זהות וקִרבה למתרחש סביבם, להרגיש את עצמם מאוחדים עם הטבע, עם המבוגרים ועם כל מה שסובב אותם, ומתחילים לראות את העולם מ"בחוץ" – מתוך ריחוק וניתוק מסוים מהטבע, מההורים ומהסביבה. אפשר גם לומר, ששלב זה מאופיין בהתחזקות של "העצמי" על כל הכרוך בכך. שטיינר דיבר על חוויית בדידות של הילדים, על שאלות חיים שעולות בגיל זה ועל בחינה מחדש של הקשר עם המבוגרים המשמעותיים בחייהם.

ההקבלה לסיפורי הבריאה והגירוש מגן העדן מאירת עיניים. מה שהילד עובר באופן פנימי, נסתר ומאוד אישי – עוברת האנושות במיתוס התנכי. זוהי למעשה דרך של "התגשמות", של התכווצות וצמצום, מהמרחבים הקוסמיים לתוך גוף אנושי ונפש אנושית בעולם הארצי והפיזי. הנפש האנושית העצמאית, הייחודית, מתחילה כעת את לידתה – היא תמשיך את התהליך בגיל ההתבגרות ביתר עוז – ולידה זו תלווה בכאב, בהיפרדות, בבושה ובעצב.

השאלה שמציב שטיינר למורים בהרצאותיו ובשיחותיו היא: כיצד יש ללוות את הילדים בגיל רגיש זה? סיפורי התורה, במיוחד הפרקים הראשונים של ספר בראשית, מהווים תשובה משמעותית בליווי זה. בנסתר, ושלא במודע, הם נותנים לילדים את ההקשר הקוסמי, מעניקים משמעות למה שעובר עליהם בפנימיותם.

ולסיום, סיפור מהחיים הקשור גם הוא לדקלום פרק א' בבראשית: בספטמבר 1989 החלה כיתה א' ראשונה בהרדוף. משרד החינוך הציע לנו להיות בית ספר במעמד "מוכר שאינו רשמי" ואנו לא הסכמנו. החזון שעמד לעינינו היה תמיד: חינוך ולדורף ציבורי, שווה לכל נפש ומשולב במערכת החינוך הציבורית. כך שתחילה לא היינו מוכרים כלל והמאבק על ההכרה נמשך שלוש שנים ארוכות. כאשר הכיתה הראשונה הייתה באמצע כיתה ג', הגיע לביקור במועצה מנכ"ל משרד החינוך. שר החינוך היה אז זבולון המר ומנכ"ל המשרד היה איש דתי (שאחר כך היה גם חבר כנסת מטעם המפד"ל). ראש המועצה הכריח אותו לבקר בהרדוף וכך נכנסה בשעות הבוקר משלחת של אנשים מכובדים, כולם גברים חובשי כיפה, לכיתה ג', אותה חינכתי באותה העת.

האנשים המכובדים עמדו מסביב לשולחנות הכיתה והילדים עשו להם הצגת תכלית של דקלומים ושירים בבית ספר ולדורף. השיא היה דקלום של כל פרק א' מבראשית. הילדים דקלמו אותו בהתלהבות וידעו אותו כמובן בעל-פה. כאשר ראיתי את עיני המנכ"ל בשעת הדקלום, כבר ידעתי שהדלת נפתחה. ואכן, בסיום הדקלום, הוא לקח אותי אל מחוץ לכיתה ואמר: "רק תגיד מה אתה רוצה, הרשמתם אותי עמוקות". לאחר שבועות מספר הגיע האישור ממשרד החינוך ובית הספר בהרדוף הפך לבית ספר ממלכתי, מוכר וייחודי בגישת ולדורף.