אדם ממשי ואדם וירטואלי: על האני בעידן הדיגיטלי

מערכת החינוך הקיימת נוצרה בזמן המהפכה התעשייתית הראשונה לפני כמאתיים שנה. במהפכה הראשונה עברנו מקצב הליכה ורכיבה לקצב של קטר הרכבת. היום התקשורת הדיגיטלית מושתתת על מהירות האור. בימים אלו יצאה הוראה ממנכ"ל משרד החינוך לאסור שימוש בטלפונים בזמן בית הספר. הוראה חשובה, אך האם באיסורים וחרמות נתקן את העולם ונכין את ילדינו לאתגרי הזמן?

מתחילת דרכי כאיש חינוך העסיקה אותי שאלת האדם בראי יחסי אדם-טכנולוגיה. עסקתי בשאלה זו בתזה של תואר שני בחינוך ולדורף בשנות התשעים, בתחילת עידן האינטרנט. התזה: הממלכה החמישית, האבולוציה של הטכנולוגיה כאילו שאנשים חשובים[1] מראה את התפתחות התודעה האנושית לאור התפתחות הטכנולוגיה, כאשר הממלכה החמישית מגדירה את יצירות האדם שלא ניתן להבינן בעזרת ארבע הממלכות: דומם, צומח, חי ואדם.

מאז ועד היום, מנקודת מבט של איש החינוך, אני עוסק במחקר הוליסטי, בניסיון להבין את השפעת הטכנולוגיה על חיינו. להלן מספר שאלות שמניעות אותי: מה מעצב, מה בונה, מה מפתח את האדם? מה מהות היחסים בין האדם לטכנולוגיה? מהי תמונת האדם השלם בתרבות הדיגיטלית?

שאלות אלו יהוו את נקודות המוצא למסע מחקר שמתוכו ננסה לתת אינדיקציות להתחנכות האדם ולשאלת החינוך והחניכה.

מהגרים בעולם דיגיטלי

נתחיל את המסע בשתי אנקדוטות על ילידי התרבות הדיגיטלית, שתיים מתוך סיפורים רבים שאספתי מהורים ומסטודנטים בחודשים האחרונים.

ילדה קטנה בת שלוש מתעוררת בלילה, כולם ישנים. בשקט-בשקט היא לוקחת את הנייד של אמא והולכת לסלון. מספר דקות לאחר מכן נשלחות הודעות ווטסאפ לקרובי משפחה. איך היא יודעת לתפעל את המכשיר? מאיפה השליטה?

ילדה קצת יותר גדולה, בת חמש, אחראית על תחזוקת הטלפון של אמא: מתקינה אפליקציות, מנקה ומסירה את המיותרות כשהזיכרון מתמלא. מחד, עוקבת האמא בהשתאות אחרי ילדתה, שמבינה ומתפעלת את הסמארטפון בטבעיות, מאידך, ניצבת האם חסרת אונים מול המכשיר וסודות תפעולו שמעבר לשימוש באפליקציות.

הייתכן שרק בשנת 2006 הוצג הסמארטפון לראשונה? כעת, לכבוד חגיגות הבר מצווה, קשה לדמיין אדם בלי מכשיר ביד. בשנת 2014 השתווה מספר האנשים בעולם למספר המכשירים, כיום יש מעל תשעה מיליארד מכשירים לעומת כ-7.7 מיליארד אנשים. הערכות אומרות שמעל 40% מהאנשים בעולם מחזיקים טלפון חכם, ואילו רק בשנת 2013 דווח הבנק העולמי על כ-20%. אפשר להוסיף עוד נתונים, אך המגמה וקצב התרבות המכשיר ברורים.

כאנושות אנו בתנועת הגירה שלא נראתה כמוה מעולם – כמעט שמונה מיליארד איש מהגרים לתרבות הדיגיטלית, כאשר, להבנתי, חציית הסף לתרבות התרחשה בשנת 2006, עם הצגת הסמארטפון הראשון. המדהים בתופעה שהיא מתרחשת בו זמנית בכל העולם, במשכנות העוני ובשכונות הפאר ברחבי העולם. הורים עניים ועשירים כאחד ניצבים אובדי עצות מול אתגר החינוך בתרבות שלעולם לא ממש יבינו.

ילדי התרבות הדיגיטלית נקראים "ילידים דיגיטליים" (Digital Natives), ואילו את המבוגרים אני רואה כחבורת מהגרים בעולם דיגיטלי. מבלי משים האנושות, כמעט כולה, היגרה לעולם חדש. כל התופעות והתסמינים של הגירה חלים עלינו. בראש ובראשונה – הפער שנפער בין מבוגרים לילדים, אשר בחודשים ספורים מדברים את שפת המקום, מבינים את דקויות התרבות, ומהר מאוד מרגישים בבית. המבוגר יזדקק לשירותי התרגום של הילד בבואו להתנהל ברחבי הממלכה החדשה ותמיד יישא מבטא שיסגיר שהוא אינו יליד. במדינת הגירה כמו ישראל, כל אחד מאיתנו מבין את חווית ההגירה: התערערות יחסי הסמכות מבוגר-ילד וחוסר היכולת של המבוגר לחנך ולהדריך את ילדו במבוך חיי המקום החדש והזר לחלוטין מבחינתו, חוסר אונים זהה לזה שרובנו חשים כמבוגרים שמנסים לגדל ילדים בתרבות הדיגיטלית, תרבות שלמעשה עד סוף חיינו נהיה כנטע זר בתוכה.

אהובי הטלפון החכם

לפני תריסר שנים הפך סטיב ג'ובס, אחד הכוהנים הגדולים של התרבות, את השקת ה-iPhone לאירוע היסטורי, אירוע בו ריתק את תשומת הלב העולמית, וגרם לרבים וטובים לקחת שקי שינה ולחכות לרגע שבו ייפתחו הדלתות, בכדי להיות הראשונים שיזכו להיות הבעלים של המכשיר.

אם נתבונן ונאפיין את מה שמגולם במילה iPhone, נבין מיד מה חשוב ומה לא.

ה-i, האני – למרות שהוא הראשון בשורה – הוקטן, ואילו ה-P, שמייצג את הטלפון – הוגדל והודגש. אפיון פשוט שמבהיר לנו מי חשוב ומי לא, לכהן הגדול של התרבות הדיגיטלית.

אפלטון אמר פעם, "הצורך הוא אבי ההמצאה", סטיב ג'ובס הפך את היוצרות, ויצר במודע מכשירים וטכנולוגיה שלא נועדו לענות על צרכינו הקיימים אלא ליצור אצלנו צרכים שלא היינו בכלל מודעים לקיומם. עד כמה קלע סטיב ג'ובס בחיזוי צרכים אלה, הבנתי בטקס הלוויה שבו נטלתי חלק, שם הייתי עד לשיחה של אישה בגיל העמידה עם חברתה. כאשר הורדה הגופה לקבר לחשה האישה: "כשאמות אני רוצה להיקבר עם ה-iPhone שלי."

כיצד הצליחו ג'ובס וחבריו להשתלט ולמכר גם את אלו שאינם ילידי התרבות הדיגיטלית? לא אפרט כאן איך זה נעשה, רק אציין שחבורת המפתחים שיושבת בעמק הסיליקון קוראת לפעולתה "BrainHacking", או בתרגום לעברית "פריצה למוח". בכדי לפרוץ למוחנו, מעסיקות חברות אלה מדעני חקר מוח, פסיכולוגים ו"מהנדסי תשומת לב", והאמת על אופן פעולתן ומהותה מונחת גלויה בפני כל מי שמעז להישיר מבט.

להתבונן ולקרוא בסימנים של התרבות זה מעורר, מערער ומפחיד, אך לא מספיק בכדי להבין מה עלינו לעשות ואיך.

האדם אינו אלא

בכדי לחנך ולגדל ילדים בתקופת תרבות מסוימת צריך להבינה בדגש על הקשר והשפעת התרבות על האדם. טשרניחובסקי אמר: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". היום תבנית נוף המולדת מורכבת ממציאות רבודה, מציאות אנלוגית ומציאות דיגיטלית. מאור השמש ומאור המסכים, מצליל המכונות ומהמיית הלב. טשרניחובסקי נתן בידינו מפתחות להבנת האדם מתוך מציאות חייו. גיתה וגישתו המדעית מתוות לי דרך להשתמש במפתחות הללו בכדי להבין את צפונות זמננו.

דרכו המחקרית של גיתה מתחילה מאפיון התופעות, מאיסוף שיטתי של מגוון תופעות הקשורות למושא המחקר. ברוח זו, בסדנה שהעברתי להורי כיתה ה' באחד מבתי ספר ולדורף בארץ, ביקשתי מההורים לאפיין את ילדיהם ביחס לעולם הדיגיטלי דרך שלושת הגופים:

הרגלים (גוף אתרי) – אילו הרגלים יש לילד/ה ביחסיהם עם המכשירים?

איך הילד/ה פועלים-מופעלים רגשית (גוף אסטרלי)?

איך הילד/ה פועלים-מופעלים מחשבתית (אני)?

תמונת מצב זו, שבה כל הורה התבונן בילדו דרך פריזמת הגופים הוירטואליים, פותחת לנו צוהר נוסף להבנת הילד. כידוע, ההתבוננות בילד היא אבן יסוד בחינוך ולדורף, ופעמים רבות משתמשים בארבעת ה״גופים״ – פיזי, אתרי, אסטרלי ואני בכדי להכיר את הילד, התבוננות שאמורה לאפשר לנו לראות אותו כאדם שלם ומתפתח.

אך מהו האדם השלם בתרבות הדיגיטלית? ניקח לדוגמא התבוננות בגוף האתרי, שמכונה גם "גוף החיים", "גוף ההרגלים" ו"גוף הזמן". למען ההתנסות נתבונן בהרגלי חיינו אשר מעוצבים במפגש עם המסכים: כל הרגל שהוטמע בנו מבלי משים ומודעות והפך לחלק משגרת חיינו. למשל, מתי אנחנו מתבוננים במסך? האם כשאנו יוצאים מהבית אנו מוודאים שיש מפתחות לרכב, ארנק וטלפון? האם אנחנו לוקחים אותו איתנו לכל מקום ואפילו לשירותים?

הגוף האסטרלי מכונה גם "גוף הרגשות". סימן של אגודל  מפעיל אותנו רגשית, יוצר ציפייה, כמה לייקים נקבל וממי. כל כמה דקות ניכנס לבדוק אם מצבנו השתפר, האם קיבלנו אישור מחברינו לרשת. כמה גאוני, פשוט ומתוחכם סימן האגודל של פייסבוק, סימן ששימש את הקיסר הרומי לחרוץ גורלות בקולוסאום. סימן זה נבחר על ידי "מהנדסי תשומת הלב" כמפתח וכנקודת שליטה, בכדי לחבר אותנו בעבותות לעולם הווירטואלי; חיבור שמתחיל בגניבת תשומת הלב, וממשיך ביצירת התמכרות ושיעבוד בכדי שנהפוך לשורת רווח של חברות הענק כגוגל, פייסבוק, אמזון ושות'.

נמשיך לגוף הרביעי, המכונה גם "גוף האני", זה שמגדיר את הזהות הייחודית שלנו. בכדי לאפיין גוף זה בעולם הדיגיטלי, ניתן להתבונן בדרך שבה אנו בוחרים לייצג את עצמנו: הכינוי והשמות שאנו בוחרים למייל, לאינסטגרם, התמונות שמייצגות אותנו, ה"פוסטים" ועוד דברים שאנו בוחרים לשתף. נוצר לנו גם "לא מודע דיגיטלי", המורכב מכל העקבות הדיגיטליים שאנו משאירים ומאפיינים אותנו: היכן אנו קונים, היכן אנו מסתובבים, הנייד שלנו משתף את מיקומנו בדיוק של מטר, על זה מבוססות תוכנות ההתמצאות כגון וייז, שרובנו אסירי תודה להן, תרתי משמע.

כך, מבלי משים, התרחבנו והוספנו לאדם הממשי את האדם הווירטואלי, דבר המעורר מספר שאלות נוקבות:

מה ההשלכות של האני הדיגיטלי על עתידנו ועל ההווה שלנו?

מה יחסי הגומלין בין האני הדיגיטלי לאני הרגיל?

האני אמור להות יסוד נצחי באדם, ניצוץ אלוהי – איך זה מתיישב עם "אני" חדש? מה האני הישן חושב על החדש? מי אחראי?

אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?

החיבור בין אדם למכונה הולך ומתבהר; זה מתחיל מקוצב לב, וממשיך בשבב המוחדר למוחם של חולי פרקינסון בכדי להפסיק את הרעידות, ובפרוטזות שמתחברות ליד ומופעלות בעזרת חשיבה.

העתידן והמנהל ההנדסי של גוגל ריימונד קורצוויל (Kurzweil) טוען שבתוך עשורים ספורים האדם והמכונה יתחברו ותיווצר אנושות 2.0. רבים מאתנו חושבים על גוגל כמנוע חיפוש, אך בפועל אנשיה עומדים בחוד החנית של פיתוח הבינה המלאכותית. התחזיות שלהם מדברות על שנת 2029 כעל השנה בה תתרחש נקודת הסינגולריות, שבה תגיע הבינה המלאכותית לרמת האינטליגנציה של האדם. מה מניע אותם? האם טובת האדם והאדמה עומדים בבסיס מאמציהם או הרצון לשליטה ולהגדלת שורת הרווח?

כל עוד נמשיך כאנשים וכחברה רק להגיב, ונופתע מההתפתחות הטכנולוגית, נרגיש שאנו במלחמה אבודה, מנהלים קרב מאסף.

מה בידינו לעשות? כיצד נוכל לחבר את מה שהופרד והופרט?

נתחיל בנתק שבין האדם לאדמה. כיצד ניתן לאחות אותו מראים (למשל) גני ובתי ספר יער, שפועלים בחיבור לטבע, או תנועת "שומרי הגן", בהקשבה לתנועת חיות הבר ולשפת הציפורים. גופים אלה ודומים להם מחברים ומנגישים לנו את חוכמת התרבויות השבטיות, את הידע של ילדי האדמה שכבר כמעט ונכחדו מעל פניה.

ריפוי הנתק והניכור בין אדם לאדם עובר דרך הבנת מקומם ותפקידם של אנשים עם מוגבלויות בחברה, כמו גם חידוש החיבור בין זקנים לילדים על ידי יצירת בתי אבות בגני ילדים ולהפך – חיבור אליו נחשפתי במלוא עוצמתו ויופיו במסגרת לימודי תואר שני בספרינג ואלי, בבית אבות שנוהל כקמפהיל. משפחות עם ילדים חיו ועבדו בסביבה בה קשישים יכלו לתפקד – ממצב של ניהול חממה או גן הירק ועד למצב סיעודי. עוצמת החיבור בין הטף לקשיש הביאה שמחת חיים לכול.

מקום נוסף שבו נוכל לחבר בין אנשים היא הספרה הכלכלית – אם זו תושתת על אחווה, והבנה שכסף הוא הסכמה חברתית – הבנה שכלכלה מושתתת על יחסי קבלה ונתינה במקום התפיסה הצרה של יחסי ספק-לקוח.

לגבי הניכור בין האדם לבין עצמו, כאן עלינו להבין היטב את התרבות הדיגיטלית, את שֺפתה, ממה היא מורכבת וכיצד ניתן ללומדה – כאשר שאלת המפתח היא כיצד הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו לפתח את הטוב, המוסרי והנשגב שבאדם. כיצד נפתח טכנולוגיה שמיטיבה עם האדמה ומבריאה ומשקמת את הטבע שהרסנו? לשם כך עלינו לעבור מ-Smart-phone ל-Wise-phone. מ-iPhone ל-Iphone.

אנו בצומת דרכים קריטי לעתיד האנושות והפלנטה. בני הנוער – שבחזית התדמיתית שלהם עומדת הנערה השבדית גרטה תונברג – זועקים ומוחים ומראים שהמלך עירום. או, אם לצטט אותה: כשילדים מתנהגים כמבוגרים ומנהיגים מתנהלים כילדים אנחנו במשבר שמסכן את חיי כולנו.

אנו נדרשים לשתף פעולה בכל דרך שתידרש, להבין שחלק מילדי התרבות הדיגיטלית מגיעים עם תודעה ויכולת לרפא, ושעלינו כמבוגרים לאפשר להם לעשות את מה שהם יודעים וצריכים, ולהירתם יחד עמם לשינוי הפרדיגמה ממקום של ענווה והבנה שעברנו את הגבול כמעט בכל ממד אפשרי.

[1] The fifth kingdom, the evolution of technology as if people mattered