כיצד מחנכים ילדים לחיי נתינה ושפע? [איגרת 153]

כיצד מחנכים ילדים לחיי נתינה ושפע? [איגרת 153]

מה ההבדל בין אנשים שלוקחים ואנשים שמקבלים, איך נפתח אצל ילדינו תחושה של הכרת תודה ואיך נעורר בהם השראה לנתינה – בבית ובבית הספר

חג השבועות אמנם מאחורינו, ואיתו נמחקו העקבות של החורף המיוחד שחווינו. אך דווקא השנה, לחג מתן תורה הייתה משמעות מיוחדת; בתקופה שבה השחיתות נמצאת בשיאה, החג שב ומזכיר לנו את עשרת הדיברות. אותי הוא שלח להרהר בדיבר השמיני - "לא תגנוב". ויחד איתו המחשבה, איך נחנך את ילדינו לנהוג אחרת?

את הדיון בשאלה הזאת נתחיל בהבדל בין לקחת ולקבל, ובין להיות אנשים שלוקחים, ואנשים שמקבלים. להיות לוקחים משמעו להשתמש באדם שמולכם למען מטרותיכם. להיות מקבלים משמעו לקבל מתוך מרצונו החופשי של האדם שנותן לכם. לפנינו התנהלות מתוך תחושה שאני ראוי לקבל, לעומת תחושה של אדם המרגיש שלא מגיע לו. אולי "הלוקחים" אינם חווים את עצמם ראויים לקבל? והאם כאשר אנו לוקחים דבר שאינו שלנו, אנו מצייתים לפחד לאבד את מה שבעצם לא קיבלנו מעולם?

הרצון לקבל מפותח מאוד בקרב בני האדם, והרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא ביטוי של קיום הישרדותי נמוך שאינו מאמין בשפע שהיקום מציע. לכן, אני משוכנע שבחינוך ילדים קודם כל עלינו לקדם את ערכי הנתינה והכרת התודה. כך נחזק אצלם את תחושת היותם ראויים לקבל.

סביבה של הכרת תודה ונתינה משפיעה לטובה על עיצוב התנהגותו החברתית של הילד, וכנראה גם עושה את עיקר העבודה בחינוך לנתינה. ביחד עם זאת, לאורך השנים עלינו להזמין אותו להיות שותף בעשייה למען האחר, גם כאשר לא תמיד רואים את היתרון או הרווח המיידי. זה מתחיל בגיל צעיר מאוד כאשר ההורה מפָנה זמן איכות למפגש יומי עם ילדיו ובכך הוא מלמד אותם את המתנה הגדולה של חיי האהבה - הקדשה של זמן להיות עם, ולמען, מישהו. כך גם מגלה ההורה את נקודות החוזק של ילדיו, ובהכוונה נכונה, הוא יכול לעודדם להשתמש בהם כדי לחזק את היכולות שלהם להיות מועילים ונדיבים לאחרים. כתוצאה מכך הם ירגישו משמעותיים, חשובים ואהובים. מכאן צומחת תחושה של הכרת תודה עמוקה לסביבה וחיזוק משמעותי בערך העצמי שמאפשר להם להתחשב באחרים, להודות לאחרים ולשתף עימם פעולה. חשוב לשים לב ולא לחבר בין נתינה של חום ואהבה לבין מתנות; זאת כדי למנוע מצב שהילד יחוש כי יאהבו אותו רק אם הוא נותן משהו חומרי.

חינוך לנתינה בבית הספר

באמנות חינוך שצומחת לתוך משימות התקופה יש משמעות רבה לא רק לאקטיביות הלימודית והאמנותית בזמן השיעור, אלא גם להלך הנפש העומד מאחורי הדברים. אחד מהם הוא חינוך לנתינה, הבא לידי ביטוי בכל הגילים. החל מכיתה א' התלמידים לומדים לומר תודה, להעריך ולכבד כל דבר שהם פוגשים. הפעילות המשותפת בכיתה דורשת מהם התחשבות באחר שאיתו הם יוצרים שיתוף פעולה מוזיקלי, תנועתי או לימודי. הם לומדים לעזור למתקשים, לאיטיים או לאחרים שנתקלו בבעיה, והמורה, בדרך כלל, נותן להם חיזוקים חיוביים על מעשיהם ובעיקר על הטוב שהם הצליחו לגרום בעזרת מעשיהם. לאורך השנים הם מציירים וכותבים ברכות לימי ההולדת של חבריהם, לילדים חולים, לחיילים ואפילו למורה שנעדרת זמן רב. הם שותפים בניקיון הכיתה, תורמים לכיתה חפצים שימושיים ורואים את הוריהם תורמים מזמנם ומרצם למען פעילויות הכיתה. כאשר הם גדלים הם תורמים בעשיה למען בית הספר, ולמען הקהילה והסביבה. בבית ספר שקד שבו חינכתי, בראש השנה כותבים התלמידים ברכה לכל הכיתות בבית הספר, בפורים מעניקים משלוחי מנות איש לרעהו וגם לשכנים. בט"ו בשבט נוטעים עצים, וביום כיפור לומדים את משמעות הסליחה. אף אחד לא מושלם, כולם עושים טעויות, אבל... צריך ללמוד ולהשתפר ואם צריך, לבקש עזרה מהאחר.

גבע ששון הוא איש חינוך ולדורף, מלווה מורים ובתי ספר ברחבי הארץ. כתבו לגבע.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*