כשהאדם יהפוך לשמש

פעימת חיים

על אף הידיעה שלנו שהשמש (הפיזית) היא מקור כל החיים על פני האדמה, קשה לנו לחשוב עליה עצמה כעל ישות חיה. אנו עשויים למצוא נקודת מוצא לחוויה זו אם נפנה את תשומת לבנו לפעימה העומדת בבסיס פעילות השמש (וכל כוכב אחר): מצד אחד, השמש כל הזמן מתעבה כלפי מרכזה (כתוצאה מכוח הכבידה), ומצד שני – היא מקרינה החוצה את האנרגיה העצומה הנוצרת כתוצאה מעיבוי זה ומההיתוך הגרעיני שהוא יוצר. זוהי אם כן פעימת חיים רבת עוצמה, המשפיעה על מערכת שמש שלמה.

כדור הארץ, כגוף פלנטרי, נראה לכאורה שונה מאוד. הוא כבד הרבה יותר מהשמש ביחס לגודלו והרכב החומרים שלו דחוס יותר ופועם פחות. אמנם יש לו ליבה, אך היא קורנת בעוצמות נמוכות בהרבה, כך שהארץ אינה יוצרת אור משלה. מנקודת מבט גיאולוגית בלבד, ביחס לשמש, כדור הארץ הוא גוף מת. אולם, התמונה משתנה כאשר אנו בוחנים את המתרחש על פניו. בעזרת ישות המים, המכילה בעצמה יסוד שמשי (מימן הוא היסוד העיקרי בשמש), מופיעה על פני האדמה ישות הצמח. זו – על אינספור פרטיה, הפרוסים לרוחב הארץ כולה – היא מעין שמש בזעיר אנפין, בפני עצמה. היא מתעבה מתוך חומרי הסביבה (ובראשם פחמן, מימן וחמצן) ומתמירה אותם לתהליכי חיים, המעניקים חיים לכל סביבתה.

בשונה מכוכב השמש שבו אנו פוגשים בעיקר את יסוד הפעימה, הישות השלמה של הצמח מופיעה ונפרסת בזמן באמצעות שלביה המובחנים: זרע, נבט, שורש ופסיגים, גבעול ועלים, ניצן פריחה, פרח, פרי.

 

אדמה קורנת

תהליך חיים ייחודי זה (שראשיתו, לדברי שטיינר, במצב הפלנטרי המכונה בספרות האזוטרית "שמש קדומה") הוא הבסיס לתהליכי החיים של כל ישויות האדמה, אך באדם הוא מתגלה גם באופן שונה: כתהליך פנימי, נפשי-רוחני, של למידה, התפתחות והשתנות. האדם כמו הפנים את ישות הצמח, ונדרש לבצע את פעילותה מתוך ישותו המודעת והחופשית – כדי לעבור דרך השלבים השונים. מהזרע אל הגבעול הזקוף ואל הניצן, הפרח והפרי, שהם ביטוי לישותו האינדיווידואלית הרוחנית, במציאות הארצית. במידה שעולה בידו לבצע תהליך זה, הופך כל אדם לשמש במובן קונקרטי לחלוטין: את פעימת החיים הקוסמית האדירה הוא לומד להניע מתוך עצמו, בתודעה ערה ומתוך חירות מלאה, כך שביכולתו להעניק חיים לסביבתו תוך כדי התגברות על כוחות המוות והפירוק. הולדת השמש באדם היא תהליך ארוך המחייב מידה רבה מאוד של סבלנות והתמדה, אם כי היא מתרחשת במידת מה גם בכל רגע של התפתחות, התעוררות פנימית וגילוי של יכולת חדשה ומקדמת. ככל שתהליך זה יתקדם באנושות כולה, נוכל לדבר בכנות על הפיכת האדמה כולה לשמש. לאחר שהאדמה נפרדה מהשמש, לפני עידנים, והפכה לגוף נבדל, המקבל את כוחות החיים שלו מבחוץ ולא מבפנים, ביכולתה להתאחד מחדש עם השמש לא על ידי היבלעות מחודשת בתוכה, אלא על ידי פיתוח כוחות שמש עצמיים מתוך פעילות אנושית חופשית.

מנקודת מבט זו אנו יכולים להבין גם את ההכרח בעבודה משותפת כלל אנושית. התפתחות רוחנית שבה היחיד בלבד "הופך להיות שמש" היא סתירה פנימית – השמש העצמית יכולה להפוך לאמיתית רק על ידי תרומתה לתהליכי חיים מקיפים. אמנם שטיינר מצביע על כך שלא בהכרח כל בני האדם יצליחו לעבור התפתחות זו, ושמתוך האדמה יצמח בעתיד מצב פלנטרי חדש שיפריד את עצמו מהאדמה המוגבלת – אך רק המחויבות המלאה לתהליך משותף עם כלל הישויות החיות על פני האדמה והמלוות את התפתחותה, יכול להוליד מצב חדש זה באופן נכון.