להאיר ולחגוג את דמות הצל: התבוננות על חג פורים, לא רק לילדים

"חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים..." כך התרגלנו לשיר, כי פורים הוא אכן חגם הגדול של הילדים, המתלהבים בצדק מההזדמנות לבחור להם זהות אחרת ליום אחד ולהיות למישהו אחר בתחפושת שתהיה כמה שיותר מרהיבה ו'משכנעת'.  

אבל המשחק והשעשוע שמלווים את תהליך ההתחפשות הוא בהחלט לא רק משחק לילדים. למעשה, פורים צופן בחובו הזמנה לתהליך עמוק של עבודה פנימית, שבה אנו נקראים להעז וללכת אל מעבר לגבולות התודעה המוכרים לנו, לחקור מחוזות מודחקים בתוכנו ו'לשחק' עם צדדים מוצלים שבנו. אם זה נשמע לקוראים כמו משחק מפוקפק עם פוטנציאל מסוכן, אז אפשר למצוא במסורת החג עצמה את הגבולות המיוחדים למשחק הפורימי הזה, גבולות השומרים על אותם אמיצים שבינינו המרחיקים לכת.

ולמה בדיוק כוונתי?   

עיקרון מרכזי בהגות היהודית שהתפתחה סביב סיפור המגילה נובע מצירוף המילים "ונהפוך הוא" (אסתר ט', פס' א') שמשמעותו, בפשט הסיפור, הוא ההיפוך בגורל היהודים והצלתם מגזירת ההשמדה שריחפה מעל ראשם. 

אם נחשוב על משמעות התחפושת תחת עיקרון ההיפוך, נקבל את האפשרות שהתחפושת והמסכה אינן מכסות ומסתירות את האדם הלובש אותן, כפי שאנו רגילים לחשוב, אלא הן דווקא מגלות וחושפות צדדים באישיותו שבימים רגילים הם מוסתרים היטב – מסביבתו, ולעיתים קרובות אף ממנו עצמו.     

כאשר חושבים על זה כך, מבינים שלפורים יש להתחיל להתכונן כבר מסוף ט"ו בשבט. כשאני לוקחת את פורים ברצינות (ועלי להודות שלא בכל שנה עומדים לי כוחות הנפש לכך), השאלה שאני שואלת את עצמי היא 'אילו דמויות חיות בתוך כל מי שאני?' 

הנה למשל, יש בי חוקרת, ויש בי משוררת; יש בי בורגנית, ויש בי היפית; יש בי זקנה חכמה ויודעת, ויש בי ילדה יתומה ואבודה; יש בי מנהיגה ומשפיעה, ויש בי שבלולית שאוהבת את הקונכייה שלה; ועוד ועוד...

בכל שנה בזמן הזה אני מנסה לחוש איזו דמות בתוכי זקוקה לצאת אל האור מן האזור המוצל שבתוכי. הדמות ה'מוצלת' אינה שלילית בהכרח. היא יכולה להיות ניטרלית ואף 'חיובית' מאד, אלא שאצלי, מסיבות שונות ומשונות, היא חיה בצל, במסתרים. 

'דמות צל' מתאפיינת בכך שהיא קיימת בנו בצורה מצומצמת, מדוכאת או חלקית, מכיוון שאנו לא נותנים לה לגיטימציה ולא מאפשרים לה מקום ב'פרסונה' שלנו, בדמות הייצוגית שלנו. כמה משחרר זה להוציא דמות 'צל' כזו דרך תחפושת של פורים ולהתמסר לאיכויות המלאות, המוחצנות שלה. אני זוכרת איך לפני שנים, אחד מחבריי גילה בתהליך ארוך עד כמה הוא כלוא בתוך דפוס של ריצוי ובהכרח פנימי להיות תמיד 'בסדר' בעיני אחרים. כאשר הגיע פורים הוא הופיע בתחפושת של פיראט אכזר, ובמשך כל מסיבת הפורים הוא נהנה להתנהג בדיוק כמו שמתחשק לו ולהתעלם במופגן מהצרכים של סביבותיו. 

וכאשר אני התחלתי להתחפש בפורים מתוך עבודת המודעות הזו, מצאתי עצמי מתחפשת שנה אחר שנה (לא הספיקה לי פעם אחת או שתיים) בתחפושת של... אישה! למרות שאישה הייתה חלק מה'פרסונה' שלי ומזהותי המודעת, הנשיות שבי עד לאותו זמן חיה ב'צל'. היא הייתה מצומצמת, מבוישת ומדוכאת, וכפרי של עבודה פנימית באותן שנים, התעורר בי הצורך להוציא אותה לאור גם דרך התחפושת בפורים, ולהעצים אותה בתוכי. 

האפשרות להתחפש לחלק בי שהוא 'אני' ואינו מקבל ביטוי מלא בימות השנה הרגילים, פותחת שער לתהליך של טרנספורמציה ומאפשרת את המשכו באינטגרציה טובה ומאוזנת יותר של האיכויות השונות שבנו. כי כאשר אנחנו מזוהים רק עם ה'פרסונה' שלנו, זו שמעוצבת על ידי נורמות חיצוניות לנו שהפנמנו מבחוץ, וחסרה איכויות אותנטיות שלנו שצומצמו והודחקו – אנו דנים עצמנו לחוויית חיים חלקית ולא מספקת, ולעיתים קרובות אף דנים את סביבתנו לסבול מהמרד של חלקינו המודחקים, העלולים לתבוע את מקומם הראוי באופן בלתי נשלט ופוגעני. 

אסיים בברכת 'יציאה לאור' משמעותית ופותחת שערים בפורים שבא עלינו לטובה, עם וגם בלי תחפושת ממשית. בכל מקרה, פורים מזמין אותנו, בכל גיל ובכל מצב, להיות יצירתיים ואמיצים בתהליך התמידי של התגשמות ישותנו.  

חג שמח!