להחזיר את הכבוד האבוד של הזקנה [איגרת 297]

לאחר שהתגבשה אצלנו במערכת אדם עולם ההחלטה להוציא גיליון בנושא הזקנה, מצאתי את עצמי מהרהר כמעט מדי יום בזקנה ובתהליך ההזדקנות שהפך ארוך וממושך בתקופתנו המודרנית. נזכרתי בסרט שראיתי בילדותי על האסקימואים שנוטשים את זקניהם על פסגת הר מושלג או מעלים אותם על קרחון בודד. נוכחתי שהמציאות שמוצגת בסרט אינה רחוקה כל כך מתפיסת הזקנה בתרבות המערבית המודרנית, אשר אמנם אינה משליכה את זקניה למדבר החם או לקרחון קפוא, אך נוטשת אותם באופן אחר.

אנשים זקנים מקוטלגים כסניליים, נוקשים במחשבה ובהתנהגות, מיושנים במוסריותם ובכישוריהם. הם מחויבים לצאת לפנסיה כאשר כוחם עדין במותניהם ומורחקים למוסדות ולמחלקות גריאטריים בבתי חולים כאשר חדלו לתפקד. היחס הזה לזקנה גורם לרבים מבנות ובני הדורות הצעירים יותר להתייחס אל הזקנים בזלזול, לתפוס אותם כשונים מהם ובאופן זה לחדול מלראות בהם בני אנוש. סוגיית הזקנים היא למעשה תופעה חברתית המבטאת ערכים, תפישות עולם ודעות קדומות החורגות בהרבה מן הממד האובייקטיבי הצר המעוגן בגיל הכרונולוגי. זקנים שווים פחות בשל האופן שבו אנחנו כיחידים, כקבוצה או כחברה מפרשים את המשמעות של הגיל אשר בסופו של דבר הוא  עניין תלוי תרבות, מקום, חברה והקשר.

לצורך העמקה בנושא, נסעתי לישוב כליל שבגליל המערבי כדי לפגוש את ד"ר כרמל שלו, ממייסדות תנועת "חכמת ההזדקנות" השואפת להזדקנות מודעת ומעורבת חברתית. כרמל הולכת בדרך של בודהיזם חילוני כבר למעלה מעשרים שנה דרך תרגול, אורח חיים, לימוד וחקירה מעוגנת בגוף. במקצועה היא משפטנית שהתמחתה באתיקה של בריאות, ביוטכנולוגיה וזכויות האדם. כיום היא חוקרת ומלמדת דהרמה (דרך החיים הנכונה על פי מסורת הבודהה) בהקשר של הזדקנות ומנחה קבוצות תרגול ושיח.

כיצד התחילה תנועת חכמת ההזדקנות?

"התחלנו לפני חמש שנים. רחל, חברה ושותפה לדרך הביאה את הרעיון שבסיסו הוא שינוי התודעה לגבי ההזדקנות. כאשר אנו מתבוננים על הזדקנות, יש לגביה סטיגמה מאוד חזקה; הסטיגמה האחרונה שעוד נחשבת לגיטימית היא להפלות זקנים. היא מאוד עמוקה ומעוגנת בדימוי עצמי נמוך. אין מילה יפה לזִקנה. אפילו את המילה זקן מבקשים היום להחליף במילה מבוגר או ותיק. אני לא מסכימה עם זה. היום אני בת שישים פלוס, ולכן אני נחשבת זקנה! אולי זקנה חדשה במובן מסוים, אבל על פי גילי אני שייכת לגיל השלישי, שפעם היה מה שהיום הוא הגיל הרביעי. הגיל הרביעי הוא הגיל של המוגבלות והנזקקות, הוא מזוהה עם זקנה שאף אחד לא רוצה להזדהות אתה כי היא מצביעה על כך שאנו עומדים לחלות ולמות. אנו חיים בתרבות של אנטי איג'ינג שבה מתעלמים מתהליך הזדקנות, אבל הגיל הרביעי יגיע לכל אחד.

"יש כאן קבוצה גדולה של אנשים עם המון ניסיון ומיומנויות שמבחינה חברתית מייעדים אותם להיות סבים וסבתות, מתנדבים וצרכני בילוי ותיירות. זה נהדר להתנדב אך יש כאן גם ניצול כלכלי ופה יש לי עם זה בעיה. תנועתנו תופסת את הזמן הפנוי הזה אחרת. היא יוצרת לזקנים מרחבים כדי לבוא, להתבונן ולהקשיב."

נשים אתיופיות בתכנית גינון ברחובות

איך באמת נראה מפגש כזה? מי מגיע? איך זה מתנהל?

"מגיעים אנשים זקנים וצעירים, חלקם ללא זיקה לבודהיזם. אנו מתחילים במדיטציה ובהמשך פותחים את המרחב לשיחה ושיתוף. יש אי נחת בהזדקנות, והדרך להשתחרר ממנה היא דווקא לאמץ אותה. זו הגישה הרוחנית שלנו. יחד עם הפתיחות אל החולשות שלנו, אל בר-החלוף, יש מקום להביא איכויות של לב שמתוכן התודעה צומחת. ההזדקנות היא הזמן הנכון לעשות זאת. אני חושבת שבכל התרבויות ההזדקנות היא זמן של הזדמנות רוחנית. הדרך להתעוררות היא לראות את הסבל, את אי-הנוחות (דֻקְּהַה, על פי הטרמינולוגיה הבודהיסטית) ולא להתעלם ממנה. להתבונן בתנועתיות שלה ולאפשר לה להתנהל כפי שהיא מתנהלת, ואז לראות כיצד היא חולפת ונשמטת. רגע ועוד רגע חולף וזה פותח את הלב אם אתה חי בגישה כזאת."

העתיד אינו ברור לזקן. הוא סיים את הפעילות המקצועית שלו ולא זקוקים לו יותר. הוא אינו יכול לדמיין לעצמו את העתיד, כפי שעשה בצעירותו, כאשר התחיל את דרכו המקצועית, הקים משפחה והתפתח חברתית. זה מכניס אותו למקום של חוסר משמעות, חוסר בהירות ואפילו לדיכאון. איזו תשובה יש לכן לתת לו ולאחרים?

"לדעתי בגיל הזה אנו מוצאים את עצמנו חסרי תפקיד מוגדר, וזה הדבר המיוחד בו. אף אחד לא יכין אותנו אליו. תנועתנו מזמינה להגדיר מחדש – מהי הזדקנות וזקנה? מה תפקידנו כאן בגיל הזה? אף אחד לא יאמר לנו את התשובות. אנו צריכים להמציא אותן. עם כל החכמה והניסיון שרכשנו לאורך השנים, ועם כל בינת הלב שפיתחנו. לתפיסתנו, אנו יזמים ויוצרים של הזדקנותנו שלנו. אמנם השקפת עולמנו היא בודהיסטית, אך בעזרתה אנו מפתחים שפה שהולמת לתנאים והנסיבות של האדם המערבי. יתכן שאנו מדברים יותר אל חילוניים מאשר אל דתיים. יכול להיות שאנשים בעלי אמונה דתית חווים את הזקנה בצורה אחרת. במפגשים עם הגיל השלישי אני רואה הרבה אנשים מאושרים שמוצאים טעם ומשמעות, אך יש גם הרבה אבודים. הרי אנו מאוד מזדהים עם העבודה שלנו, ובלעדיה מי אנחנו? העתיד מפחיד, ולגבי העבר יש חרטות. זהו גיל שבו אנו צריכים לסגור מעגל ולראות מה אנו יכולים לתת, איך לתת ובאילו דרכים."

אז איך אתם מביאים לזקנים את ההתרוממות רוח שהם זקוקים לה?

"הכלי המרכזי שלנו הוא ה"המיינדפולנס" (קשיבות). זה הגשר שאיתו אנו מגיעים לאנשים. כפי שאמרתי, כל מפגש נפתח כך, ולאחריו – שיתוף. מה עובר עליך? על מה את חושבת כרגע? מה עשתה לך המדיטציה? ומה מהדהד כרגע במחשבתך?"

"השקפתנו היא בודהיסטית, ואנו עובדים עם כלים בודהיסטים. הבסיס לכל מה שאנו מלמדים הם שלושת מאפייני המציאות: ארעיות, השתנות, אי-נחת (דוקהה).  אנו לא פותחים את האי נחת (הדוקהה) כדי להיכנס לדיכאון; אנו פותחים אותה לשם שיחה. מי אנו ואיך אנו מתהווים ביחסי גומלין. הרי כל התרחשות בעולם באה במגע עם התרחשויות אחרות. בתוך כל זה אנו רואים את ההזדקנות כתהליך טבעי של השתנות שיש בו אי נחת ושמעורר שאלות על עצם קיומנו: איך אנו יכולים להיפרד מכאן? איך עושים זאת עם איכויות הלב? אכפתיות אמפאתית שיש בה טוב לב, חמלה, שמחה ויציבות. כמו פרח שנובל ומתוך הזבל יכול לצמוח פרח חדש. אנו צומחים מתוך האומץ לשוחח על הדברים שלא נוחים לנו. ומתוך כך לחוות את הדברים אחרת כדי שנוכל להתרווח סביבם. אנו לא נשארים בסבל אלא נעים מהסבל לרווחה ולהתרווחות."

הדימוי שלך על הפרח שנובל מזכיר לי דימוי דומה מהברית החדשה, שם נאמר שאם תיקח את הזרע ותניח אותו לבדו בסל הוא יישאר מת, אך אם תטמון אותו באדמה – שם הוא יישא פרי. האם זה כמו הזקן שנשאר עם עצמו וסבלו ומרגיש מת, אך אם נחבר אותו לכוחות של חיים ותקווה, יקרה משהו אחר?

"בהחלט! לא להשאר תקוע ומקובע אלא להיות כל הזמן בהשתנות. הזקנה היא לא התקבעות ונוקשות. השקפתנו היא שכל דבר חי נמצא בשינוי. זה מיתוס שזקנים מקובעים; למה שלא נפרח והזקנה תהיה שיא חיינו?"

הסקר של המאגר הרב תחומי האירופי "share" קובע שרוב הזקנים באירופה אינם מרוצים. בישראל רק 10% מרוצים – זה מעט, לא? הקריטריונים שעל פיהם נערך הסקר היו מצב בריאותי, פעילות יומית ומעגל חברתי. מה את חושבת על זה?

"אכן זה מעט. אולי כי חסר כאן האלמנט הרוחני שמעניק משמעות לחיים בגיל הזה. לכל ה-90% בישראל שאינם מרוצים הייתי מציעה להתבונן בזקנה עם הכלים שלנו. ה-90% האלה הם הון אנושי מבוזבז בגלל דעות קדומות, בגלל תנאים כלכליים והדרה חברתית.  בזכות רפואה חדשנית, השכלה ותזונה אנו עומדים בפני תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית: יש לנו דור חדש עם יכולות שאינן באות לידי ביטוי, וזה חבל. תוחלת החיים היום עלתה מאוד ורבים חיים בבריאות סבירה עד גיל 85 ומעלה. הם אינם מרוצים כי חסר להם הפן הרוחני.

"יש לנו כיום חברה שאיבדה את הידע על הזדקנות, ולכן לא מכבדים את הזקנים. בל נשכח שלכולנו יש את חכמת ההזדקנות שיכולה לאפשר להחזיר לזקנים את הביטחון העצמי. החברה המערבית חיה כיום בקצב מהיר ומטורף ודווקא האטה הולמת את הזקנה. בעצם ההאטה הולמת את כולם אבל אחת כמה וכמה את תהליך ההזדקנות."

איך אתם עוזרים לזקנים שרוצים אך לא יכולים להגיע למפגשים שלכם?

"יש לנו ליווי אישי, ומפגשים של אחד על אחד עם מתנדבים שבאים הביתה. יש לנו גם זרוע שעוסקת בהקמה של קהילת חיים - יחד. הם עובדים על הקמת דיור קואופרטיבי בן-דורי לזקנים בתל אביב. הצעירים יכולים להיות סטודנטים, משפחות חד-הוריות ואחרים. גם כאן בכליל אני מחפשת רעיון של קהילה תומכת בניהול עצמי. הכליל חיים בתפזורת, אך אפשר ליצור רשת של תמיכה הדדית שתספק לנו את כל השירותים ותאפשר להזדקן ולמות בבית בכבוד. השאלה שלי היא איך אנו הופכים את כליל לכפר ידידותי להזדקנות המספק שירותי אשפוז בית בלי להגיע לבית חולים. כלכלית זה זול יותר מאשפוז מוסדי."

הרעיון מקסים. האם מדובר בבני 65 ומעלה שחיים היום בכליל?

"כן. זה הדור שבעוד עשרים שנה יגיע לגיל הרביעי ועתה הוא צריך לדאוג לעצמו. למדנו כבר מה קרה להורים שלנו.
"אני, למשל, רוצה להזדקן בבית שלי עם כל מה שאני צריכה. מה נחוץ לי? דירה בת שני חדרים, אחד למטפל ואחד לי. אם יש בית גדול יותר, אפשר לארגן יחידה קטנה לצעירים שיטפלו בכמה זקנים. הם צריכים לדאוג להם לכל הצרכים היומיומיים. אנו כאן בכליל רוצים להמציא את זה."

יכול להיות שאנו צריכים איזון בין ההרגלים והרצונות שלנו עד גיל הזקנה לבין היכולות בפעל בתקופת ההזדקנות. האם הזקנים לומדים להשלים עם זה שהרצונות הם דבר אחד והיכולות דבר אחר?

"אנו צריכים להיות רגישים לעצמנו כי אנו מאוד פגיעים ומועדים לחלות. ולכן אנו צריכים לשמור על גופינו. הגוף נושא את התודעה שלנו בעולם הזה והוא צריך להיות באיזון עם היכולות שלנו. הגוף הוא גם כלי עזר להתפתחות רוחנית. כל מה שאנו חווים רגשית ומחשבתית בא לידי ביטוי בהרגשה גופנית. צריך ללמוד את הגוף מחדש. אנו יכולים להתרווח בגוף ולהתרגל למקום החדש הזה."

אבל אני רואה מסביבי את תופעת ניצול שעות הפנאי כקדחת המונית שרצה מאירוע לאירוע, ומסדנא לסדנא. הגיל השלישי מותקף היום על ידי מערכת שיווקית חסרת תקדים. האם אתם מנסים להרגיע?

"ברור שיש כאן הזדמנות כלכלית עם רווח בצידה, אבל כל הבליינות הזאת היא הסחת דעת. היא לא תורמת לזקנים להיות מאושרים יותר. אי אפשר לברוח מהאי-נחת של הזקנה. תמיד תרצה עוד ועוד, וזה חיצוני. כל הגירויים החיצוניים האלה לא משתווים לשקט הפנימי, לאושר הפנימי ולתודעה המרווחת שמגיעה עם מדיטציה, לדוגמה. ההזדקנות היא זמן של התכנסות ולמידה לחיות בצניעות."

המדע הטכנולוגיה והרפואה שמתפתחים בצעדי ענק הקפיצו את תוחלת החיים באופן משמעותי. אבל, יש זקנים חולים שאינם רוצים לחיות יותר ומבקשים לנתק אותם ממכונות מאריכות חיים. מה דעתך על זה?

על פי חוק, ברירת המחדל בישראל היא לחבר אותך למכונות האלו, וזהו. ברגע שחוברת, אינך יכול להתנתק. לזה אני מתנגדת, כי לא תמיד נכון לחבר. הרגע הקריטי הוא צומת קבלת ההחלטות: האם לקחת תרופה כזאת או אחרת או האם נכון להתחבר למכונה מאריכת חיים. צריך היום לפגוש את מה שנכון לרוחנו. אם אני אהיה במצב כזה אדע לקבל את המצב כמו שהוא עם כל אי הנחת שהוא מביא. כאשר מסיימים את החיים בבית עם קהילה תומכת ולא בבית חולים, אפשר להתמודד עם כל ההחלטות האלה מתוך חופש ותבונה."

יש עוד נושא שקשור לרפואה המודרנית וזאת היכולת לשפר לגברים את האונות על ידי גלולה. ויאגרה למשל.

"זה אנטי איג'ינג מובהק. אני גם לא יודעת אם זה מתאים כל כך לבנות זוגם, נשים זקנות שגם הגוף שלהן השתנה. אולי הן מחפשות מיניות אחרת בגיל הזה? במפגשים שלנו דיברנו לא פעם על מיניות בגיל הזה וכולן אמרו שהפנטזיה שלהן היא על חיבוק ולא על חדירה."

איך היית רוצה לראות את היחס לזקנה בחברה שלנו?

"השיפוט של מבנים חברתיים בימינו על פי גיל צריך להבחן מחדש. השיפוט המוסרי שלנו כלפי זקנים צריך להשתנות. הוא צריך להתייחס אליהם באופן אינדיבידואלי, כבני אנוש שלמים. לגילם אין משמעות אובייקטיבית בנוגע לערכם כבני אדם, ליכולותיהם, לכישוריהם או למקומם ותפקידם בחברה. לא עוד התעלמות מיכולותיהם ותכונותיהם הסגוליות של הזקנים רק בשל גילם, אלא הכרה בחוסר המוסריות והצדק בתפיסה שלפיה עצם העובדה שאדם הוא בן גיל כרונולוגי מסוים עושה אותו פחות אדם ממי שצעיר ממנו והופכת אותו לשווה פחות מאשר בני אדם אחרים.

הצילומים בכתבה: אופיר בן נתן. מתוך גליון 'זקנה' של אדם עולם. באדיבות ג'וינט ישראל - אשל.