אין זה פשוט להיות הורים למתבגרים. הורים רבים עומדים בפני אתגרים ומורכבויות שהם מעל ומעבר לכוחותיהם, כאשר בנותיהם ובניהם מגיעים לגיל ההתבגרות. אזכיר כמה מתופעות הגיל: אנטיפתיה, התכנסות פנימה, ניתוק, מריבות ועימותים, חוסר כנות, שקרים, התרועעות עם חֶברה שיכולה להיראות מפוקפקת, לבוש פרובוקטיבי, פירסינג וקעקועים ולעתים גם שתיית אלכוהול, סמים והתנהגות מינית מסוכנת.
אני עושה כאן שימוש בהכללות, וכמובן שכל נער ונערה הם בעלי אישיות ייחודית ודרך אישית לחוות את הגיל, אולם משהו מהאיכויות הללו, בעוצמה כזו או אחרת, נמצא בהוויית החיים של כל המתבגרים וכך גם מעצב את הקשר בינם לבין ההורים.
זהו המעבר או המפנה הדרמטי ביותר במהלך חיי האדם. לפתע, הילדה נחמדה שהייתה עד עתה חלק מהמשפחה ומהתרבות בה חיה, שהייתה מעורבת ותקשורתית, הופכת את עורה ומגלה פָּן עצמאי, לרוב אנטיפתי ומרוחק. היא מגלה מרדנות וחווה רגעים ושעות של עצב והתכנסות. נוסיף על כך את הבשלות הפיזיולוגית, את הפיכתה לאישה במובן הגופני ואת השינויים ההורמונליים והגופניים שהיא עוברת – והנה הגענו לגיל ההתבגרות.
מה קורה כאן? כיצד יש להבין את מה שעובר על בני הנוער? מה עלינו לעשות וכיצד נוכל ללוות את ילדינו בתקופה זו?
תינוקות בני עשרה
אגע כאן בשתי איכויות חשובות. ראשית, מתרחשת בגיל זה, בדרך כלל בין השנה ה-11 לשנה ה-15, התעוררות של כוחות התודעה. במיוחד התודעה לעולם הפנימי: רגשות, תחושות, יצרים, תשוקות ואימפולסים של רצון, שקודם כמובן חיו בנפש, אולם עתה הם מקבלים עוצמה ונעשים הרבה יותר מודעים. עם המודעות הגוברת לעולם הפנימי מתעוררת המודעות לגוף, למראה החיצוני, ועמה פעמים רבות הבושה, ההסתרה, או הפן ההפוך להן – ההחצנה והפרובוקטיביות.
כוחות הנפש והתודעה מתעוררים – לעתים בסוּפה סוחפת כול ולעתים חרש ובמעמקים. זהו זמן משבֵּרִי עבור רוב המתבגרים. מדוע? משום שהמרכז הפנימי שיכול וצריך לכוון, לנתב ולשלוט בכוחות הנפש המתעוררים הוא מאוד בוסרי עדיין. במובן מסוים נולד תינוק הנפש. תינוק שבמובן הזה עדיין אינו יכול לדאוג לעצמו ולקחת אחריות בוגרת על חייו. מבחינה גופנית האדם כמעט בוגר, מבחינה נפשית הוא תינוק חסר ישע: המתבגרים חיים בעולם של מודעות נפשית, של רגשות ויצרים, של שאלות ואתגרים, סערה נפשית סוחפת, ללא שליטה וּויסות, ללא מרכז מכוֵון. מרכז זה, מצפן נפשי זה, מתעורר ומבשיל לאטו, בקצב אחר לגמרי מהגוף והנפש.
אם נראה זאת מהפן המחקרי, הרי שמחקרי המוח של השנים האחרונות מראים שמרכז השליטה במוח, זה המווסת את ההתנהגות ואחראי על תכונות כמו אחריות, בקרה, מניעת סיכונים וכדומה מתעצב ונבנה בשנים אלו. כמו בשנתיים עד שלוש השנים הראשונות לחיים, בגיל ההתבגרות שוב מתרחשים צמיחה ושינוי באזור זה של המוח, ובמקביל – עיצוב מחדש וגיזום של התאים שאינם בשימוש. זהו תהליך הנמשך עמוק לתוך שנות העשרים, אבל מוצא את שיאו בתקופה האמורה.
אנו תמיד משתוקקים ושואפים אל מה שטמון בנו כפוטנציאל אבל עדיין לא בא לידי מימוש. איננו יכולים לשאוף לדברים זרים לנו לגמרי. במודעות לא לגמרי ערה משתוקקים בני הנוער להכיר, לדעת ולמצוא את המרכז הפנימי של ישותם. השאלה: "מי אני?" או: "מי אני רוצה להיות?" עולה מהמעמקים ונותנת את הטון בשנים אלו. שאלת הזהות מתעוררת והחיפוש אחריה יכול ללבוש אופי פנימי, מופנם ושקט – או מוחצן ופרוע. זהו גיל של אידיאלים גבוהים ומחשבות גבוהות ושל נפילות למעמקים מוסריים – שאחר כך, במבט מבוגר, איננו מאמינים שהיינו שם. זהו גיל של חיפוש אחר חוויות סף גופניות, נפשיות ורוחניות, של התנסויות עזות. אנו כביכול נוטים להתנגש עם העולם כדי למצוא את עצמנו, למרוד ולדחות, כדי לדעת מי אנחנו לא. כדי לממש את ייחודנו, את העצמיות המתגבשת, את הדבר החדש שנוצר במעמקי הנפש, זקוקים רוב המתבגרים לנתק את קשרי העבר שעיצבו אותם עד עתה – בין השאר איתנו, ההורים.
אז מה עושים?
שיח ועמידה על גבולות
ראשית, יש לדעתי לקבל עד כמה שאפשר בהבנה ובאמפתיה (ואם אפשר גם בחיוך) את מאבק העצמאות של ילדינו. אם מבינים זאת כך, יש לו משמעות. האנטיפתיה, הריחוק, ההתמרדות והעוקצנות של ילדינו המתבגרים וכך גם המופנמות, דיכאון או הסתגרות שלהם – אינם מכוונים, ובוודאי שלא נגדנו. הם מתנהגים כך כי הם מוכרחים, משום שרק כך הם יכולים למצוא את עצמם, את ייחודם, את קולם שלהם. עלינו להבין שזהו מאבק לידיעה עצמית, לחיפוש אישי. זה מאבק מוצדק, נכון, שאם הוא מתרחש בשנות ההתבגרות הראשונות – הוא במקומו. אפשר גם לראות שככל שהמאבק עז ודרמטי יותר, כך גם האישיות הנולדת עשויה להיות חזקה ואיתנה יותר.
מצד שני, אין עלינו להיעלם ולהסכים לכל גחמה ושטות של ילדינו המתבגרים. להפך. גם בנו הם מחפשים את האישיות העצמאית, את הקול הפנימי, את ייחודנו. כשם שהם שואלים "מי אני?" הם גם שואלים, "מי אתה, אבא?", "מי את, אמא?" "מה את חושבת? מה הם עקרונותייך? ערכייך?"
אכן, לא תמיד בגלוי, אבל במעמקים הם רוצים לראות בכל מבוגר את מה שחסר להם, את הפָּן המתעצב והמתפתח בהם. במילים אחרות, הם מחפשים בנו את זהותנו העמוקה. וכך, מתוך פגישה ושיח, ולא פחות מכך – מתוך עימות וויכוח, הם מוצאים אותנו וגם את עצמם.
במיוחד בתקופה זו חשוב ביותר להשמיע את קולנו, להביע את דעתנו, לעמוד על עקרונותינו. גם במחיר של עימות, אנטיפתיה וביקורת. אני מזכיר שוב, האיכות החדשה שנולדה כמוה כתינוק, תינוק נפשי ותודעתי. וכשם שלא נזרוק תינוק למים ללא השגחה, כך גם לא נעצב סביבה נפשית ורוחנית חסרת גבולות. מה שעשינו בילדות הרכה ברמה הפיזית–גופנית עלינו לעשות עכשיו ברמה הנפשית–רוחנית. בעומק, ילדינו מחפשים זאת ויודו לנו על כך כאשר יתבגרו.
אם כן, אפשר לראות את הליווי לנערות ולנערים בגיל ההתבגרות, מצד כל המלווים הבוגרים – הורים, מורים, מדריכים – כמעין איכות עם שני צדדים משלימים: מצד אחד הבנה, קבלה והשתתפות במאבקי העצמאות, ומצד שני – יצירת שיח מתמשך על עקרונות, ערכים וגבולות שבהם אנו מאמינים. וכן, עד גיל מסוים, גם עמידה על גבולות אלו. מכאן קשר משמעותי ודיאלוג – ומנגד עמידה על דעותיי וערכיי, עד לרמה היומיומית של התנהגות, סדר ומשמעת.
תיאור מרגש ומלא חמלה לשלב המורכב הזה, תודה