להיות הכי טובה או שיהיה לי הכי טוב?

שמתי לב שקצת הזדקנתי. אחד הסימנים הוא שאני מוצאת את עצמי רוטנת על ״הדור של היום..." תראו אותם, הם יוצאים לטיול וישנים בקור כי אין להם כוח לפתוח את האוהל, הם עושים 3 יחידות במתמטיקה כי הם רוצים לקצר את היום, הם בודקים הכול בגוגל וקוראים רק חצאי הודעות, הם כל הזמן עסוקים במה מתאים להם
ומה לא.

החינוך שאני קיבלתי וגם המסר שרוב הזמן העברתי לילדיי ולתלמידיי הוא – ״עשו כמיטב יכולתכם, התאמצו, אין פרי מתוק יותר מפרי המאמץ. קשה לך? לא נעים לך? אלו החיים!״

הרי גם בעבודה שאני אוהבת יש חלקים פחות נעימים, וברור לי שגם אם נולדתי עם כישרון-על, ההצלחה תגיע רק בזכות אימונים, ואם אפשר – מפרכים.

בחינוך ולדורף אנחנו חושפים את הילדים בבית הספר היסודי להמון מיומנויות – נגינה, שירה, תפירה, סריגה, תנועה, כתיבה, ציור, חשיבה – כדי שכל ילד יחווה את עצמו במקומות שקל לו והוא מצליח, אך בעיקר כדי שייגע גם בתחומים שדורשים
ממנו מאמץ.

אבל, לאחרונה התחלתי להרגיש שכשאני אומרת לילדים שלי ״תהיו הכי טובים״, אני במידה מסוימת אומרת להם ״תהיו יותר טובים – זה לא מספיק, תתאמצו עוד!"

הבן שלי מנגן בגיטרה. הילד מוכשר, וכל המורים שלו אומרים שאם יתאמן כמו שצריך הוא יכול להיות כוכב. "נו," אני אומרת לו – "אני אשלם על מורה מעולה, אני אסיע אותך, אני מוכנה להשקיע, ואתה לא?! תתאמץ קצת, יש לך פוטנציאל ואתה לא מממש אותו,
לא חבל?!"

הוא ממשיך לפרוט, אפילו לא מרים אליי את הראש, ואומר: ״אבל אני נהנה לנגן, למה אני צריך להיות כוכב?״

וואלה, אני חושבת לעצמי, למה באמת חשוב לי להיות כל כך טובה במה שאני עושה? האם המימוש שלי
תלוי בהצלחה?

הבת שלי הסבירה לי יום אחד: ״בחוג ריקוד אני אוהבת את ההופעה בסוף השנה, אבל בשיעורים עצמם אני פחות נהנית. בחוג רכיבה – בכל פעם שאני עולה על הסוס אני פשוט שמחה. בקיצור, בריקוד אני אוהבת את התוצאה, בסוסים את התהליך.״ (נשבעת, לא נגעתי…)

"אולי תוותרי על הריקוד? אם את לא נהנית, למה את ממשיכה?"

"כי אני אוהבת את התוצאה! את יודעת איזה כיף זה לעלות על הבמה?!"

ואולי אני צריכה להתחיל לשאול את עצמי ואת הילדים שלי: "האם את מרוצה? האם טוב לך היכן שאת נמצאת? האם זה מספיק לך? ואם לא – מה צריך כדי לשנות ולעבור למקום בו תרגישי טוב?"

קל לנו לכמֵת הצלחה במדדים חיצוניים – הוא בנבחרת כדורסל! היא זכתה במקום ראשון ברכיבה! – אבל התוצאה הרצויה לא תמיד מדידה ולא בהכרח חיצונית. לעתים תחושת הסיפוק תגיע מהופעה או זכייה, ולעתים ממשב הרוח על הפנים בעת רכיבה. לעתים מהוצאת סינגל לספוטיפיי, ולעתים – משירה לבד בחדר. והילדים שלנו יודעים לעצור ולשאול את עצמם: האם אני נינוח? האם טוב לי היכן שאני נמצאת? האם אני מסופק?

אני לומדת מהילדים שלי לשאול את השאלות האלה, ואני מקווה שהם לומדים ממני לשאול את עצמם האם הם מוכנים לחצות רגעי קושי והאם הם יכולים להתאמץ – כדי להיות הכי טובים או כדי שיהיה להם הכי טוב. כי מבחינתי, כל מה שיבחרו זה ממש טוב.