לחתוך את המציאות בלהב עדין

לחתוך את המציאות בלהב עדין

אי שם, באפריקה, חי שבט שבו אבות מגדלים את הילדים שווה בשווה עם האמהות. איך זה קשור אלינו? שי אור, יוצר "הורות כמעשה ניסים" מאמין שהכול עניין של סדרי עדיפויות וקורא למהפכה עמוקה בתפיסת האבהות שלנו

מתרגל אבהות בזמנים מודרניים. שי אור. צילום: אפרת לובל

שלוש אנקדוטות על אבהות מקהילת בית הספר שלנו:

היום הראשון בגן מרגש לכולם, בגני ולדורף מצפה לחלקנו התרגשות נוספת בדמות רקמת שם הילד על משהו. לשוחרי המחט זה אולי קל (אני לא מדברת על קעקועים, אלא על הליבודים והרקמות שהם מנת חלקנו כהורים) – עבורי זה מבצע מורכב. עברו כבר שלוש שנים מאז אותו בוקר בגן בו נאבקתי עם חוט הרקמה והמחט, כשלידי עמד אבא של אחת הבנות ורקם את שם בתו במיומנות ועדינות שהותירו אותי משתאה. אולי אני מסתובבת בחוגים הלא נכונים, אבל לראות אבא רוקם ככה זו הייתה לי פעם ראשונה.

למסיבת הסיום של כיתה ג' הגיע אבא של ילדה מהכיתה לבוש בחולצה חגיגית ומעומלנת כמו חתן ביום חופתו. כששאלתי אם הוא לבוש ככה כי היה איזה אירוע חשוב בעבודה, הוא ענה: "התלבשתי במיוחד למסיבה כמובן. כך אני מתלבש גם ללידות של הילדים שלי. זה אירוע מכונן בחיי."

לאחרונה נפתחה אצלנו בכיתה ה' קבוצת דיון לקראת שנת בת המצווה המתקרבת, ומעגל אימהות נפגש כדי לדון בנושא. בקבוצת הוואטסאפ כתב אחד האבות: "חשוב שתשאירו מקום גם לאבות בתכנונים שלכן."

זו אני או שמשהו קורה באבהות?

אם משהו אכן קורה באבהות, האיש לשאול אותו על זה הוא שי אור. שי, מחבר הספרים הורות כמעשה ניסים ובלי גבולות ויוצר הגישה "הורות כמעשה ניסים", יליד שנות השישים והלינה המשותפת בקיבוץ של השומר הצעיר, בן להוריו ואבא שונה בתכלית לבנותיו, מאמין בכל לבו שהגיע הזמן למהפכה שקטה בצורת אבהות חדשה.

 

יש לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. מאיפה תרצה להתחיל?

״אולי נתחיל משבט האקא מהג'ונגלים של קונגו, שבט של אנשים קטנים (פיגמים) שנחשבים האבות הכי טובים בעולם. מתברר שבתרבויות של ציידים-לקטים, השוויון בין המינים גדול יותר והאבות שותפים בהורות ובגידול הילדים הקטנים הרבה יותר מאשר בתרבויות שנוצרו אחרי המהפכה החקלאית. חוקר קנדי בשם בארי יולט (Barry Hewlett), שחי עם האקא וחקר אותם במשך למעלה מ-40 שנה, כתב על זה ספר בשם Intimate Fathers. מאוד סיקרן אותי למה דווקא ילדי האקא זוכים לאבא שנוכח בחייהם לפחות כמו האמא – והתשובה לשאלה הזו קשורה ישירות לאבהות החדשה בישראל של היום. ההתעניינות שלי בציידים-לקטים התחילה בשנת 2000, כשהקמנו יחד עם קבוצת הורים את בית הספר ׳ילדי אדמה׳. [1]צפינו אז בסרט ששודר בערוץ 8 על שבט האקא. בסרט רואים איך האבות אחראים במאה אחוז על גידול הילדים שלהם. הנשים מיניקות והגברים מדמים הנקה. אפשר ממש לראות תינוק צמוד לפטמה של אבא שלו. עד גיל שנתיים התינוקות בשבט הזה נמצאים רוב היום על הידיים של ההורים, ובגיל חמש הם כבר מצטרפים לחבורה עצמאית של ילדים שמשחקים, בונים מלכודות ויכולים לבשל לעצמם ארוחה על מדורה.

״ולמה אני מספר את כל זה? כי בתרבות שלנו, גם במשפחות הכי פמיניסטיות, משכילות ושוויוניות, האבות לרוב זוכים לתואר ׳בעלי עוזר לי׳, ומתנהלים כזרוע מבצעת תחת אחריות האם – וכמובן רק בזמנים שהעבודה מאפשרת להם. מעטים כל כך בקרבנו האבות ה׳אקאיים׳.

באופן נורמטיבי בתרבות שלנו, אמא נמצאת תמיד ואבא נמצא – כשמתאפשר לו. יש, כמובן, משפחות שחורגות מהכלל הזה, אבל הן נדירות ובולטות בשטח. יש פה למעשה תיבנות שכולנו משתפים איתו פעולה: ילדינו לומדים שעל אהבת אב צריך להילחם, כי אבא הוא בלתי מושג (׳אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא...׳). כמו כל אדם שמחזר אחרי אהוב בלתי מושג, הילדים לומדים שכדי לזכות בתשומת הלב, באהבה, בהערכה, ב׳זמן אבא׳, עליהם להתאמץ, להשתנות ולהשתפר.

״כשאבא אומר, באמצעות סדרי העדיפויות שלו: ׳אני אבוא כשאתפנה מכל הדברים החשובים שאני חייב לעשות׳ – הילד יוצא מגדרו כדי לגרום לאבא שיבחר בו, גם אם זה אומר להעלים או להדחיק מתוכו את החלקים שהוא חושש שירחיקו את אבא מעליו, וכל זה רק כדי שבעשרים הדקות שבהן זכה לבלות איתו יהיה כיף ואבא לא יתחרט. וזאת רק דרך אחת שבה ילדים מתגייסים רגשית כדי לזכות באהבה שהם ראויים לה מעצם היותם, ללא מאמץ.

״כל מה שאני אומר כאן נכון גם לאבות וגם לאימהות, אבל אי אפשר להעלים את העובדה שמה שמקובל כתקן באבהות – מהווה סטיית תקן באימהות. זו הסיבה שהמהפכה האבהית היא כל כך קריטית. מבחינת ילדינו, ההיעדר של האבא – כי הוא צריך לפרנס, להתפנות ליצירה שלו או פשוט לעשות דברים חשובים יותר – זה התקן. המהפכה האבהית תקבע תקן חדש: כל מי שכהורה (אבא או אמא) בחר להזמין ילד לחייו, גם אומר לאותו ילד (מעצם סדרי העדיפויות שלו): אין צורך ׳להתאמץ עליי׳ כי אתה חשוב לי יותר מכול״.

האבהות החדשה בעיניי היא, להיות אבא שהוא משענת רגשית לילדה או לילד שלו. להגיד לילדה שלי: "כל מה שאת צריכה רגשית – עליי"

באיזה אופן הילדוּת שלך השפיעה על מי שאתה היום?

״אני בן בכור להוריי, שגם הם, כמוני, תוצרים של לינה משותפת. שניהם נולדו בקיבוצים, והוריהם, משני הצדדים – יוצאי הונגריה וליטא – עזבו את המשפחות הדתיות שלהם כדי להגשים בגופם את ה׳יהודי החדש׳ ולהקים בית לעם היהודי בארץ ישראל. הסבים שלי היו מוכנים להעמיד בשאלה את כל מה שהם ספגו מההורים שלהם ומהבית שגדלו בו, ונראה לי שמשהו מהמהפכנות שלהם זורם לי בדם. יש גבורה בהתמסרות הזו שלהם לדרכם החדשה. אבל הדרך שלהם גם גרמה לפגיעה איומה. טראומטית. זה נבע מהעדפת האידיאולוגיה, או מה שהם תפסו כ׳אמת׳, על פני מה שאני כיום תופס כאהבה. הוריי – שהלכו בדרך הוריהם – בחרו לשים אותי בגיל שלושה שבועות, במרחק חצי קילומטר מהם, עם עוד הרבה תינוקות אחרים ותורנית לילה מתחלפת ששמרה עלינו. כתינוק, כשהתעוררתי בבכי בשלוש לפנות בוקר, כפי שתינוקות עושים, פגשתי בכל פעם דמות זרה אחרת. זה נטע בי תחושה עמוקה של פגיעות ובדידות.

אפשר להגיד שאני מאמץ בשמחה את הטלת הספק והמהפכנות של אבותיי, אבל מוותר לגמרי על העדפת ה׳אמת׳ על פני האהבה. מה זו אהבה? בכל הקשור להורים וילדים, התשובה על כך מבחינתי ממש פשוטה: אהבה זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל״.

למה הכוונה "באמת מבקש לקבל"?

״ב׳הורות כמעשה ניסים׳ אנחנו מדברים על שבע בקשות עומק, כאשר כל אחת מהן היא בעצם תחום אחד בשיחה שמתנהלת מתחת לפני השטח בין ילד להוריו. שבע הבקשות נוגעות לנושאים המוכרים לכל אחד ואחת מאיתנו, ועל כל בקשה אפשר לכתוב ספר. הנה הן, מאוד בתמצית: חופש הביטוי, חופש המחשבה, חופש ההוויה, הצורך להרגיש בבית, לחוות הנאה, להרגיש קירבה עמוקה והצורך לחוש את ניצוץ הייחודיות.

למעשה, כשילד מגיע לעולם, נחתם מבחינתו חוזה ראשוני, תת קרקעי, בינו לבין הוריו. בחוזה הזה אני כמו אומר לילדה שלי: ׳אני הקרקע לצמיחה שלך בעולם הזה, ואני אעשה מה שנחוץ כדי ששבע בקשות העומק שלך ייענו׳. והילדה שלי אומרת לי: ׳אני מפקידה את חיי בידיך וסומכת עליך שתענה לבקשות העומק שלי׳. זה החוזה.

״אני אתן דוגמה. הבן שלכם, נער בן ארבע-עשרה שלובש רק בגדים שחורים ושומע מוזיקה שאתם מתעבים, ונראה רוב הזמן עסוק במרד הנעורים או בניסיון למשוך תשומת לב – הנער הזה למעשה מתקשר איתכם ב׳שפת הקשיים׳ סביב הבקשה לחופש הביטוי. אתם אולי אומרים לו תמיד כמה חשוב לבטא רגשות וכמה נפלא ליצור אמנות, אבל הבן שלכם כנראה מרגיש שלא קיבל תשובה מספקת, ובהתנהגויות שלו ממשיך ביתר תוקף לשאול: ׳אמא, אבא, אתם באמת מאמינים שכל הרעיונות שלי, גם האפלים והמאיימים, כל הכעס שממלא אותי ומאיים להציף, והבהלה הזאת מההתבגרות ומהאחריות, האם בעיניכם כל–כל–כל מה שאני, באמת ראוי לביטוי חופשי ומדויק כאן בעולם? כאן בבית איתכם?'"

יש פה למעשה "תיבנות" שכולנו משתפים איתו פעולה: ילדינו לומדים שעל אהבת אב צריך להילחם, כי אבא הוא בלתי מושג

איך השפיעה הגישה על האבהות שלך עצמך?

״עד שנולדה בתי הבכורה, לא היה לי מושג מה זה להיות אבא, אבל בעצם הייתי ׳אקאיסט׳ לא מודע. עוד לפני הלידה היה לי ממש חשוב שכל מה שהילדה שלי תבקש – במובן העמוק והאמיתי של בקשה – אוכל לתת לה, ובעצמי. אז אחרי שהיא נולדה, לא הייתה בכלל שאלה מי קם בלילה כשהיא בוכה, או אם אני נשאר איתה לבד כשהיא בת ארבעה חודשים ואמא שלה חייבת להתאוורר לכמה ימים. כבר מהרגעים הראשונים של האבהות נעם נתנה לי להרגיש שאם באמת אקשיב לה, אדע בדיוק מה היא מבקשת ממני.

אחרי הלידה של נעם, שהייתה קשה מאוד, פיול (אורית פיול, בת הזוג של שי) הייתה צריכה להתאושש. חצי שעה אחרי הלידה, כשנעם על הידיים שלי, יצאתי איתה לבד אל מסדרונות חדרי האשפוז. מכל עבר צצות אחיות בלבן ומצוות עליי: ׳לא על הידיים! קח עגלה.׳, ׳צריך לשטוף אותה!׳, ואני מביט לנעם בעיניים והיא אומרת לי: ׳אבא שמור עליי׳. עד לאותו רגע לא הייתה לי שום אג'נדה בעניינים האלה, אבל באותו רגע הפכתי לאבא זאב. מביט באחות, מקשיב לה, מביט על נעם שלי ומקשיב לה, ואז בנחת ובנחישות הודף את האחות שמביאה לי עגלה, את האחות שרוצה לשטוף אותה, וגם את האחות שמסבירה כמה חשוב ממש עכשיו לדקור אותה במחט של החיסון לצהבת.

אחרי חיפושים ארוכים מצאתי את המיטה הריקה שחיכתה לפיול, נשכבתי על הרצפה לידה, הורדתי את החולצה, שמתי עליי את נעם שנרדמה, וככה בילינו את השעות הקרובות. לא התקשרתי להודיע למשפחה, לא הנחתי אותה בתינוקיה עם שאר התינוקות כדי לקחת קצת זמן לעצמי. עד היום אני נדהם כשאני נזכר במעבר הדרמטי בין הבלבול שהיה לי בזמן הלידה לבין הבהירות שהופיעה כשנעם הונחה לי על הידיים והתחלתי להקשיב לה. וזה קרה לי אינסטינקטיבית שש שנים לפני שנולדה ׳הורות כמעשה ניסים׳, וכ-20 שנה לפני שיצאו המחקרים על עליית הורמון האוקסיטוצין בגופם של אבות שבוחרים לטפל בתינוקות שלהם ׳כמו אמא׳.

״ב-2014 התפרסם מחקר של קבוצת חוקרים ובהם פרופ' רות פלדמן, שחוקרת את תחום ההתפתחות הרגשית-חברתית אצל תינוקות.[2] המחקר הוא על אוקסיטוצין – אותו הורמון שאחראי על רכות, הכלה, תקשורת ופתיחות. המחקר הוכיח שאצל אבות שמטפלים בתינוקות שלהם מתפתח אוקסיטוצין ברמות שמשתוות לאלו שאצל האימהות. המחקר עזר לי להבין שתבנית האבהות שלי קובעת את רמות האוקסיטוצין שלי. יצאה לי ׳לא בכוונה׳ אבהות אקאית בזמנים מודרניים״.

 

איך קרה שדווקא בתרבות האקא התפתחה הורות שוויונית?

״כל כך פשוט. כלכלת האקא מבוססת על ציד רשתות, שזה ציד של חיות קטנות, שאין בו שום יתרון לכוח פיזי. לכן הרבה פעמים הנשים הולכות לצוד והגברים נשארים עם הילדים. מה בין זה לבין התרבות שלנו? ובכן, כמו שבציד רשתות אין שום יתרון לגברים, כך גם אצלנו, בעולם הציד המודרני, אין שום יתרון לכוח פיזי. כשמדובר בכישורים הנדרשים כדי לקיים משפחה – אמא היא ציידת שוות יכולות. אחרי דורות רבים שבהם ׳לא היתה ברירה׳ ואבא היה חייב להשאיר את אמא בבית עם הילדים כי רק הוא יכול לצוד את התאו או להשתלט על הפר שחורש את החלקה, כיום אנחנו חיים בתרבות שאין בה שום סיבה מובנית לחוסר שוויון. גם אמא יכולה ללכת לתכנת וגם אבא. אמא יכולה להרצות באוניברסיטה, אמא יכולה להיות עורכת דין ואמא לא צריכה שרירי זרוע מפותחים בשביל לנהל קונצרן כלכלי. השוויון שמתקיים באקא בכל הקשור לטיפול בילדים, יכול להתקיים גם אצלנו. ואם הוא לא מתקיים, זה רק בגלל הבחירה שלנו – האישית, המשפחתית, החברתית והתרבותית.״

 

למה בכל זאת רובנו ממשיכים לבחור בדגם של "בעלי עוזר לי"?

״בעוד שאימהות עוברות היריון, ולידה – שהיא ההכנה הרגשית, הפיזית והרוחנית האולטימטיבית להורות – אותנו, האבות, שום דבר גופני לא מכין לרגע הזה, וגם התרבות עצמה, שבה תו התקן האבהי הוא ׳בעלי עוזר לי׳, לא מדרבנת לשנות סדרי עדיפויות למען היצור הקטן והתובעני שהגיע ומבקש להפוך בין-לילה לציר הקיום שלנו. ההתייחסות הנורמטיבית לאמא היא כאל המקור האולטימטיבי לכל מה שילד צריך. אז הכי פשוט ומתבקש זה להתנהל בנתיב המוכר והמקובל בהקמת משפחה. נכון, גם אצל האבות יש קצת בלגן והתרגשות אחרי הלידה, ומצפים מהם להתגייסות מיוחדת במשברים ובחופשות, אבל חוץ מזה אין שינוי מהותי ביומיום: יוצאים לעבודה, מקדמים את המטרות שהצבנו לעצמנו או שהסביבה הציבה לנו, ומצפים כמובן שהילדים יקשיבו לנו ויקיימו את המשנה שלנו, גם אם אין לנו מושג מה מתחולל בנפשם. כי כדי באמת לדעת מה מתחולל בנפשה של ילדתי אני צריך להתמסר לזה.

״האבהות החדשה בעיניי היא, לפני הכול, להיות אבא שהוא משענת רגשית לילדה או לילד שלו. להגיד לילדה שלי, עוד כשהיא בבטן של אמא שלה: ׳כל מה שאת צריכה רגשית – עליי׳. זה מרגש. זה מרפא. זה כמו לחתוך את המציאות המקובלת בלהב עדין, ולגלות בתוכה אפשרות שונה לגמרי.״

מה תמליץ לאבא שקורא את השורות האלה, אם הוא חפץ בשינוי?

״לפני הכול, אני ממליץ לא לקרוא את זה כנזיפה ולא לצאת למסע של הלקאה עצמית. כולנו חלק משושלת של אבות ש׳יצאו לעבודה׳ ולא באמת הכירו את ילדיהם. אף אחד מאיתנו לא בחר להיות ׳בעלי עוזר לי׳ כי הוא לא אוהב את ילדיו או כי הוא בן-אדם אנוכי. המהפכה השקטה הזו עדיין בחיתוליה וכדי להצטרף אליה, צריך, לפני הכול, לתת אמון בעצמנו ולסלוח לעצמנו על כל פספוס שהיה וגם על מאות הטעויות שעוד נעשה. אחרי שאמרנו את זה, אני מציע כנות: לשאול את עצמך מה באמת אתה רוצה להיות בשביל ילדיך. פגשתי הרבה גברים יצירתיים, מהפכניים, מחוללי שינויים, ומאוד מעורבים בכל תחום בחייהם, שמתנהלים באבהות שלהם כאחרון הפקידים. עושים את מה שאבא שלהם עשה, עושים מה שהאישה שלהם אומרת, בלי לשאול שאלות ובלי גרם של תושייה או יצירתיות. אבות שמנהלים את ההורות שלהם שנים בלי להשתמש במסירות, במנהיגות, ברגישות ובתבונה שהקולגות שלהם בעבודה פוגשים אצלם מדי יום. אני ממליץ להם שישאלו את עצמם: ׳איך אני מתנהל בסטארט-אפ שלי או בכל מרחב שאני מרגיש שהוא שלי, שאני אחראי בו ב- 100%?׳ ואחרי שמקבלים תשובה, לבחור מחדש: ׳אוקיי, ככה אני אהיה מעכשיו גם באבהות שלי.׳ לא ממזער נזקים, לא ׳ככה זה, אין מה לעשות׳, לא ׳אני כאן כי אני עוזר לאשתי׳. לבחור להפוך את עצמם בעשר אצבעות מסוקסות למשענת הרגשית של הילד או הילדה שלהם.״

 

איך עושים את זה בפועל?

״חשוב לי להזכיר למי שקוראים את השורות האלה שגם אני לא נולדתי אבא אקאי. משהו קרה לי במפגש עם בתי הבכורה ששינה את חיי לנצח. 20 שנה אחרי שנעם נולדה, הבנתי מה קרה לי באותו יום, וגם הבנתי שמה שקורה לנשים באופן טבעי עם האוקסיטוצין יכול לקרות לנו, הגברים, מבחירה. גברים ונשים הם לא אותו דבר, אבל ברגע שמדברים על בחירה – בניגוד לדטרמיניזם ביולוגי או לגזרת תרבות – מדברים על סדרי עדיפויות. אני כאבא יכול לבחור להיות משענת רגשית לילדות שלי ולהפוך להיות שותף לצמיחה שלהן. וכך, בכל רגע של בלבול או קושי, אני אהיה כתובת, ויהיה לי מרחב עצום לתת – אהבה, הדרכה, השראה. התפקיד הזה איננו אקסקלוסיבי לאימהות.

ובאותה נשימה, באוקטובר נפתח עוד מחזור של התוכנית הדו-שנתית להכשרת מטפלים בגישת ׳הורות כמעשה ניסים׳. אני קורא מכאן לאבות שהריפוי הוא הבערה הפנימית שלהם להצטרף אלינו. הגישה האקאיסטית היא חלק מ׳אנושיות מרפאת׳, שזו השפה הטיפולית שנלמדת בקורס. אנחנו כמובן מזמינים נשים וגברים כאחד, אבל בהקשר של הכתבה אני פונה דווקא לאבות להצטרף לתוכנית.״

גם במשפחות הכי פמיניסטיות, משכילות ושוויוניות, האבות לרוב זוכים לתואר "בעלי עוזר לי", ומתנהלים כזרוע מבצעת תחת אחריות האם

אני בטוחה שגם הרבה אימהות קוראות את דבריך כעת. מה תרצה להגיד להן?

״שלאימהות יש כאן תפקיד מהותי. אני פוגש יותר ויותר אבות שחפצים בשינוי, ואין דרך טובה יותר מלעשות אותו יחד.

אבל אני אתן דווקא דוגמה בעייתית של אישה שבאה להתייעץ איתי על הדינמיקה הזוגית וההורית אצלם בבית. שאלתי אותה, ׳אז מה בעצם את רוצה מבעלך?׳ היא ענתה בפשטות: ׳אני רוצה שהוא ייקח אחריות בבית, שבאמת יהיה אבא לילדים שלנו – ו... שיעשה את זה בדרך שלי.׳ אצל האמא הזו הסתירה הייתה גלויה. אצל הרבה אימהות היא סמויה. תארי לעצמך שאבא כלשהו יקרא את הכתבה הזו ויחליט שהוא רוצה לעשות שינוי, ופתאום יגיע הביתה מלא כוונות טובות בארבע אחרי הצהריים. פתאום תהיה לו דעה בעניין ממתקים, או האם עכשיו יותר חשוב להפעיל את המדיח או לשחק בחוץ. זה מייד יערער את הסטטוס-קוו של ׳בעלי עוזר לי׳. אז לאמא אני אומר: ׳תסמכי עליו. שייפול, שיקום, שילמד. תני לו עצות רק כשהוא מבקש׳. לעומת זאת, את האבא שמגיע בשמונה בערב, אחרי שסיים לטפל בדברים ׳החשובים באמת׳ ומתחיל לחלק עצות ולהעביר ביקורת אני שואל: ׳תגיד, אם אשתך באה לבקר אותך בחברה שאתה מנהל, נראה לך סביר שהיא תיכנס לישיבת מנהלים ותתחיל לתת לך טיפים על התפקוד שלך?׳ ברור שלא.

הדברים הופכים לבריאים יותר כשיש קשר ישיר בין מידת המסירות לבין מידת ההשפעה. כלומר, מי שמהווה את המשענת הרגשית העיקרית לילד, הוא זה (או זאת) שמשנתו החינוכית קובעת.״

 

מה מבחינתך הלב של האבהות החדשה?

״האפשרות שאבא מהווה משענת רגשית לילדיו. זה הבסיס ההכרחי לאבהות חדשה. הדברים שבדרך כלל מונעים מאבות להיות כאלה הם הנטייה שלנו בשעת קושי לייעץ, לחנך, להראות את התמונה הרחבה, לחלוק מניסיוננו, לדקלם תיאוריות, להתעלם, להתנתק, לברוח. חוויתי את זה מאוד חזק עם אבא שלי – בכל פעם מחדש הייתי צריך לנשום עמוק ולהתעלם מהתחושות והרגשות שלי כדי להקשיב לעצות ולסיפורים שלו. כשלילדה שלי קשה, כשהיא עצובה או כועסת או שונאת את עצמה או חסרת אונים – בקשת העומק שלה היא שאהיה לצדה ללא מאמץ מצדה. שתרגיש שאני שֹם הכול בצד כדי להיות איתה ולהכיל את הקושי והכאב שלה. מה שעוזר לי לסטות מנתיב ה׳בעלי עוזר לי׳ או ה׳אבא שצריך להתאמץ עליו׳ הוא הידיעה שאיכות הקשר הרגשי ביני לבין ילדותיי היא שתקבע עד כמה הן ירצו בעתיד לקבל ממני הדרכה, השראה, הגנה או כל דבר אחר, לאורך המסע המורכב שצפוי להן בעולמנו המטורף.״

 

 

 

 

 

[1]           בית ספר "ילדי אדמה" הוקם באזור עמק חפר, בניסיון ליצור מרחב חינוכי בדגם

של שבט או משפחה. בית הספר הוקם על ידי קבוצת הורים, ביניהם שי אור, שגם

ניהל אותו בשנתיים הראשונות לקיומו. לאחר חמש שנות פעילות בית הספר נסגר.

 

[2]           pnas.org, Father's brain is sensitive to childcare experiences.

לרכישת הספר "הורות כמעשה ניסים" לחצו כאן
למידע והרשמה לתכנית התראפיסטים בשיטת "הורות כמעשה ניסים": לחצו כאן

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

22
העגלה שלך