אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
הפסיכוהיסטוריון החביב עליי, הארי סלדון, אמר שכדי לצְפות את עתיד האנושות, על כל המִשתנים האפשריים, צריך יהיה לבנות סימולציה בגודל של כדור הארץ. תמיד חשבתי שהוא אמר את זה בצחוק, כמו כדי להסביר עם אילו קשיים הפסיכוהיסטוריה (מקצוע שאייזק אסימוב המציא בסדרת המוסד) מתמודדת. אבל היום, כשיותר ויותר מדענים ופילוסופים טוענים שסימולציה כלשהי, נוסח מציאות וירטואלית, היא בדיוק מה שאנחנו מתקיימים בו – פתאום אני לא בטוחה שסלדון קשישא (כלומר אסימוב), התכוון להצחיק.
גליון עתיד: מאי-יוני 2020. "הדבר הכי נפלא בעתיד הוא, שהוא עדיין לא הוכרע. זמין לרכישה כאן
תהיה אשר תהיה הפלטפורמה עליה משוחקת הקומדיה האנושית – למרות שאנחנו משוקעים בה עד צוואר – מאז ומתמיד ניסינו למתוח את צווארינו עוד קצת למעלה כדי לצפות את המחר. מהשמאנית הראשונה שפיזרה סביבה עצמות ועד לעתידנים, ניסינו להסביר את קיומנו לא רק על סמך ההיסטוריה שלנו, אלא גם על סמך העתיד. ומופרך ככל שזה נשמע, דווקא זה הצליח עד כה להכין אותנו טוב יותר לבאות. פעם אחר פעם המין האנושי מוכיח שהוא מסרב ללמוד מהעבר. ייתכן שמתאים לנו יותר חיזוי העתיד דרך כתיבתו מראש.
ספרי מדע בדיוני רבים עוסקים בצורות חיים שונות מאלה שאנחנו מכירים, ורבים מהם היו המצע שעליו נבטתי. היינלין, אסימוב, הרברט וקלארק היו סופרי חובה אצלנו בבית. זה התחיל עם יום שני מתחיל בשבת, מד"ב למתקדמים של האחים סטרוגצקי שאמא שלי הייתה מתרגמת לנו סימולטנית מרוסית, והמשיך בבליעה בולימית משהו של כל מזון פנטסטי שנקרה בדרכנו. עם השנים, אני הרחבתי את רפרטואר הקריאה שלי לעוד סוגות; אחי, דידי חנוך, עשה מזה קריירה.
זאפוד ביבלברוקס, נשיא הגלקסיה מהמדריך לטרמפיסט בגלקסיה, הוא אב-טיפוס קדמון של מנהיגים שכולנו מכירים. להמונים לא איכפת שביבלברוקס משקר.
הם יודעים שהוא משקר וזה לא מעניין אותם כי הוא מגניב
כעורך ומתרגם בהוצאות אופוס ומודן, דידי אחראי לתרגומים לעברית של יותר ספרים משאפשר למנות כאן – בין השאר ערך את המהדורה המחודשת של המשחק של אנדר, ואת התרגומים למשחקי הכס; תרגם את סחרור של רוברט צ'רלס וילסון ועוד רבים אחרים; ולאחרונה הקים הוצאת ספרים ("נובה") שמתמחה במדע בדיוני ובפנטזיה. עם רזומה כזה הרגשתי שנפוטיזם הוא סוג של דג במאדים ושאני, לאחר הגילוי הנאות המתבקש, בהחלט יכולה להסתמך עליו כמורה נבוכים במעֵי המטריקס הבדיוני.
המטריקס. מה ההבדל בין מציאות וירטואלית לחיים ב 99%- ריק?
נאמנה לתפיסה הרווחת שמגולמת בכותרת "איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד" – מתוך הבלוג המעולה של העתידן ד"ר רועי צזנה, החלטתי לפנות לעתידן המשפחתי שלי, דהיינו דידי, ולשאול: "באמת איך?"
בואי נתחיל באמירה גורפת: העבודה של מדע בדיוני היא לא לחזות את העתיד. מדע בדיוני משתמש בעתיד כדי לדבר על ההווה. מה שכן, לעתים דברים שנכתבים במדע בדיוני אכן מוגשמים בעולם. לעתים כי נכתבו, ולעתים הם נמנעים דווקא בגלל שנכתבו. אנחנו הרבה יותר מודעים למעקב טכנולוגי אחרי אוכלוסייה אזרחית בזכות ספרים כמו 1984. אנחנו אומרים ״רק שזה לא יהיה 1984״. מדע בדיוני שֹם את הקונספט הזה בשיח ועכשיו אנחנו יכולים לנסות להימנע מזה.
אבל מה עם החזון "אג'נדה 21"[1] שהאו"ם חתום עליו, או "פרויקט ונוס"[2] ודומיהם? האם הם לא ניצנים של עולמות כוורת נוסח "המפוצלים" (עולם שבו כולם מחולקים לפלגים לפי כישורים ומשרתים את הכלל) או "המעניק" (עולם שבו מבוטלים רכוש אישי והפגנת רגשות כי הם מובילים לקנאה ולאלימות)?
אני לא יודע אם אפשר לדבר על ניצנים של משהו שלתפיסתי עוסק בעצם בקומוניזם – קונספט שכבר נוסה, ועובד מצוין על אוכלוסיה שאינה האוכלוסייה האנושית.
"פרויקט ונוס" נשמע לחלוטין אוטופי. אולי הפעם זה יעבוד? אולי אנחנו קצת יותר שבעי אינדיבידואליזם? קצת יותר מוכנים להאמין שאם רק נבטל את הקפיטליזם החזירי ונחלק את משאבי כדור הארץ בין כולם נוכל לחיות באושר ועושר?
זאת מלכודת ידועה מראש, גם במציאות וגם בספרות מדע בדיוני. כל אוטופיה היא דיסטופיה, והסוף ידוע מראש. דוגמה נהדרת היא המפנים את עורפם לאומֵלָאס של אורסולה לה גווין. זה סיפור על העיר המושלמת, עיר נהדרת שכולם בה מאושרים. אבל מה? כל אחד, בשלב מסוים בחייו, צריך ללכת לראות את החדר החשוך שבו יש ילד שסובל 24 שעות ביממה, ושהסבל שלו מאפשר את האושר שלהם. חלקם, אחרי שהם רואים את זה, יוצאים, לא עוצרים, לא מסתכלים ימינה ושמאלה, ופשוט עוזבים את העיר. לה גווין כתבה את הסיפור כבר בשנת 1973, לפני כמעט חמישים שנה. קשה לדבר על אוטופיות או דיסטופיות בלי להזכיר אותו.
זאת המראה המושלמת. אתה אומר "מדע בדיוני לא חוזה את העתיד" – אבל הוא בעצם כן, כי אני לא חושבת שאנשים שֹבעים לפני 50 שנים יכלו לראות עד כמה האושר שלהם מתאפשר בגלל הסבל של הילד הזה.
אלה הרבה הרבה מיליוני ילדים... אבל המוכנות שלנו לראות את זה לא משנה את העובדה שזה תמיד היה ככה. הקונספט של מעמדות מנוצלים כדי שמעמדות אחרים יוכלו לחיות חיים טובים יותר הוא לא קונספט של המאה ה-20 או ה-21. העניין הוא לא לחזות את העתיד, אלא להתבונן על ההווה או העבר ומהם להשליך לעתיד או לעולם אחר. גם עולמות אימפריאליסטיים מד"ביים כמו המוסד או היפריון או מלחמת הכוכבים לדורותיו בסך הכול מספרים את סיפורו של אימפריאליזם שבעצם לא הלך לשום מקום.
אני רובוט. מי מנהל את חיינו?
אבל יש תרחישים שהם לחלוטין עתידניים ושבוודאי ישנו את האופן שבו האנושות מתקיימת במרחב. מה למשל עם חיי נצח? הרעיון של לקחת תודעה של אדם ולשמר אותה בתוך מחשב או בתוך גוף אחר?
לחיי נצח יש כל מיני צורות. למשל אדון האור של רוג'ר זילאזני, מחווה מדע בדיונית למיתולוגיות הודיות ולגלגול נשמות, מספר על עולם שבו מכונות מאפשרות לאדם לידה מחודשת בגוף צעיר ובריא – בתנאי שהאדם היה 'בסדר' עם האלים ועם הכהונה שמפעילה את המכונות. ג'ון וארלי, בספר חוף הפלדה, מספר על עולם שבו אנשים מחליפים גוף, כולל מגדר, כמו שאנחנו מחליפים בגדים או תספורת. אני פחות רואה את זה קורה בעולמנו בעתיד הנראה לעין. אם כבר, אז בימינו אני חושב שנתמודד עם דברים כאלה ברמת הגנטיקה. למשל כבר היום משתמשים ברפואה הניסיונית בטכנולוגיית "קריספר" ודומות לה שמאפשרות החלפת מקטעים של די-אן-איי.
צעד ראשון לחיי נצח?
אולי. זה כמובן מאוד בתחילת הדרך.
בקצב שהדברים סביבנו משתנים, אני יכולה די בקלות לדמיין אותנו בעוד עשרים שנה ניגשים לכספומט הגנים הקרוב לביתנו, מתחברים לרגע ומסדרים מה שצריך בגנום.
זה אמנם תרחיש רחוק, אבל אני יכול לדמיין בעתיד הקרוב יותר אפשרויות לריפוי גנטי, ובו זמנית אני גם יכול לראות שיהיו שכבות באוכלוסייה, או מעמדות, שכל זה יהיה יותר נגיש להן וכאלה שפּחות.
בין כוכבים. שילוב של מגיפה וקריסה כלכלית
נכון, וזה באמת תמיד היה כך. תמיד היו מלכים וּואסלים, תמיד היו אנשים שאכלו פסיונים וכאלה שחפרו באדמה למצוא אגוז רקוב משנה שעברה. אז למה נדמה לנו שמשהו השתנה בעולם מבחינת הפערים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם? למה מסעירים אותנו הנתונים על אחוז אחד באוכלוסייה שמחזיק הון ששווה בגודלו לזה של חצי מאוכלוסיית העולם? אנחנו פשוט שומעים את עצמנו יותר חזק דרך הרשתות החברתיות?
כן, אפשר להגיד הרבה דברים נגד המדיה החברתית, אבל בצד החיובי זאת פלטפורמה שמאפשרת הרבה יותר ביקורת נגד מוסדות מאשר התקשורת הממוסדת. האם אנחנו עושים משהו עם כל הביקורת שלנו? בינתיים לא ממש. נראה מה יקרה בעולם פוסט קורונה. הרבה יצירות מדע בדיוני מתבוננות על חברות פוסט אפוקליפטיות. טרילוגיית כדור הארץ השבור של נ.ק. ג'מיסין היא אולי היצירה הכי משמעותית של הז'אנר הזה בעשור האחרון – סדרה שמתרחשת בעולם שבו כל כמה עשרות שנים מתרחשת קטסטרופה אפוקליפטית כתוצאה מתזוזת לוחות טקטוניים. היא מתחילה באפוקליפסה ובוחנת באופן מאוד מעמיק איך ההתמוטטות של כל המערכות משפיעה על האוכלוסייה.
זה לא שאנחנו באמת חווים אפוקליפסה עם הקורונה...
זה סוג של אפוקליפסה, אבל בהילוך מאוד איטי, שזה מעניין כי בספרות ובסרטים כשאפוקליפסה באה, זה תמיד קורה בבת אחת, וכאן זו גרסת סופר סלואו-מושן.
קצת כמו בסרט "בין כוכבים" – אפוקליפסה הדרגתית שבה האנושות חייבת לנטוש את כדור הארץ בגלל התמוטטות של מערכות אקולוגיות: העולם מכוסה באבק, קשה לנשום, האוכלוסייה מצומצמת אחרי סדרת אפוקליפסות קטנות, והנותרים מתמקדים בעיקר בניסיונות לגדל אוכל בעולם שכבר לא רוצה לגדל כלום.
כן, מעניין שגם בקורונה פועל חוק הכלים השלובים של בריאוּת מחד וכלכלה מאידך. אבל, באופן אירוני ומשעשע, נרשם במקומות רבים אוויר נקי יותר משנרשם זה שנים, כך שכרגע אנחנו נעים בקווים מקבילים לכיוונים מנוגדים. מחד – האצה באפוקליפסה האנושית, ומאידך – האטה באפוקליפסה של הרס הסביבה.
יהיו שיגידו שכל זה מתוכנן על ידי אגודות סתרים שמנהלות בחשאי את העולם כבר אלפי שנים, ושואפות – מי יודע לֵמה.
לאנשים יש צורך להאמין בכוחות נסתרים, טובים ורעים. תיאוריית הקונספירציה הפופולרית QAnon, למשל, היא דת, בכל מובן משמעותי. מבחינת ספרות מד"ב זאת הזדמנות להזכיר את טים פאוורס, שהפורמט של רבים מהספרים שלו הוא ״ההיסטוריה קרתה כפי שחשבתם, אבל מאחורי הקלעים קרו דברים לגמרי אחרים״. בספר הזדמנות אחרונה, לדוגמה, הוא עוסק במאפיונר באגסי סיגל ובמהלכים שהובילו למותו. מהלכים לא הגיוניים לכאורה – שמקבלים משמעות כשמבינים שמה שסיגל עשה היה להקים את הממלכה המטפורית הקסומה של מערב אמריקה, עם עצמו כמלך, ושכאשר נרצח, הוא פינה את הכס.
כלומר גם המדע הבדיוני אומר שלעולם לא נדע בזמן אמת מה מנהל את חיינו.
לא בהכרח. הנה, Infomocracy של מלכה אולדר מציע תרחיש אחר. הספר מתרחש בעולם שרובו מחולק למיקרו-דמוקרטיות של מאה אלף איש. כל מאה אלף הם יחידה שלטונית שנקראת סַנְטֵניאַל ולכל יחידה כזאת יש ממשלה נבחרת. אני יכול לגור בסנטניאל ר"ג-גבעתיים תחת שלטון וחוקים שונים בתכלית משל סנטניאל בני ברק, למרות שהוא נמצא מטרים ספורים ממני פיזית. השיטה מתאפשרת הודות לגוף עצמאי בשם "אינפורמיישן" שהוא שילוב של גוגל, CNN וסוכנות ריגול, כך שכשפוליטיקאי נושא נאום, את רואה על המסך למטה כתוביות שמביאות את כל הנתונים הנכונים, כולל כתוביות "זה שקר". מרתק שבתקופה האחרונה אנחנו רואים את CNN עושים את זה לטראמפ. עדיין לא בצורה כל כך בוטה ועדיין אין להם המשאבים לבדוק כל מה שהוא אומר בזמן אמת ולדווח סימולטנית, אבל אנחנו בדרך לשם.
אבל במה זה עוזר? תסתכל על זאפוד ביבלברוקס, נשיא הגלקסיה מ"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", שהוא אב-טיפוס קדמון של מנהיגים שכולנו מכירים. להמונים לא איכפת שביבלברוקס משקר. הם יודעים שהוא משקר וזה לא מעניין אותם כי הוא מגניב.
כן, אבל ביבלברוקס לא באמת שולט בגלקסיה, זה יותר מעמד סמלי. יותר נשיא כמו ריבלין ופחות כמו טראמפ.
המדריך לטרמפיסט בגלקסיה. למי אכפת שהנשיא משקר אם הוא מגניב?
אתה אומר את זה מנקודת הנחה שאנחנו יודעים מי באמת שולט בדברים. הרי הכוחות ששולטים בחיינו הם לא באמת אלה שהצבענו להם. תסתכל על סדרת "המוסד" של אסימוב. מאחורי כל ארגון יש עוד ארגון ועוד אחד ובסוף מי ששולט על העניינים הוא... אני כבר לא זוכרת. מי זה היה?
הרובוט השוטר מהשמש העירומה, כי הוא מנסה להגן על האנושות.
מאכזב.
כן, אסימוב מאכזב בעיניי, אבל המדע הבדיוני מתעסק עם פוליטיקה ומרכזי כוח כבר כמה עשרות שנים ואת אחת המגמות אנחנו רואים מתממשת עכשיו באופן הברור ביותר. ממשלות מנסות לפתח חיסון לקורונה, אך במקביל, ביל גייטס מנהל שבעה מרכזים נפרדים שכל אחד מהם מנסה לפתח את החיסון בכיוון מחשבה אחר. זה משהו שבעולם מתוקן ממשלות אמורות לעשות, אבל בילינו את השנים האחרונות בבחירת קלפטוקרטים ועכשיו זה בא לכולנו בהפוכה. עוד ביטוי של המגמה הזאת הוא התפוררות האמון בשלטון המרכזי. מושלים של מדינות שונות בארה"ב, במקום להתחרות אחד בשני, רוקמים ביניהם בריתות לרכישה משותפת של ציוד רפואי כדי להתמודד עם הקורונה. שוב, משהו שהממשל הפדרלי היה אמור לעשות.
ומצד שני אנחנו הופכים ליותר ויותר גלובליים. פתאום כולנו מתמודדים עם איום משותף, כרגע זאת הקורונה, הפעם הבאה תהיה אולי מול פלישת חוצנים. הקמת ממשלה גלובלית נראית רק כמו עניין של זמן.
ממשלה גלובלית לא נראית לי סבירה כל עוד אנחנו כולנו בכוכב הלכת הזה. אולי אחרי שנתפזר קצת, נוכל להתאחד כאן. ובאמת במד"ב את רואה את כדור הארץ כגוף אחיד רק כאשר זה מול כוכבי לכת אחרים.
בוא נקפוץ רגע לקצה התרחישים העתידניים. מה עם "המטריקס"?
את מאמינה שאנחנו סוללות שמתוחזקות על ידי רובוטים אחרי פלישה חיזרית?
לא, אני באמת מקווה שלא, אבל הרעיון שאנחנו חיים בסימולציית מחשב נשמע פתאום מכל מיני כיוונים.
מי שחוזר על זה כל הזמן זה אילון מאסק ואני לא מאוד מתרשם ממנו. להגיד שאנחנו חיים במציאות וירטואלית זה מסוג הדברים שאין דרך להפריך, אבל אתה נשמע מאוד חכם כשאתה אומר את זה. לי זה נשמע כאילו אלו שמקדמים את הרעיון מאוד התלהבו מהמטריקס כשהם היו צעירים.
אנליסטים מהבנק אוף אמריקה טוענים שיש סבירות של משהו כמו 50% שאנחנו חיים במציאות וירטואלית.
כלכלן אמר שטויות? זאת הכותרת הכי לא כותרת בהיסטוריה של הכותרות.
כך או כך, האם באמת יש הבדל כל כך מהותי בין להגיד שאנחנו חיים במציאות וירטואלית לבין להבין שאנחנו חיים במציאות שבה 99.999% הוא ריק?
נכון, זה לא משנה אם אנחנו חיים בסימולציה מושלמת או במציאות שבה אם נעשה ״זום-אין״ עוד ועוד לתוך החומר נראה רִיק, ההבדל היחיד הוא שבסימולציה מישהו יכול ללחוץ על הכפתור של האִתחול.
גם בורא עולם יכול לעשות אתחול.
מבחינתי להגיד ״יש בורא עולם״ זה כמו להגיד שאנחנו חיים בסימולציה.
איזה עולם, אם כן, היית בוחר לעצמך?
אולי עולם פנטזיה כלשהו, כזה עם קסם ואֵלְפים פלוס מעליות ושירותים בתוך הבית... ובמחשבה שנייה אני אלך על העולם של Catfishing on CatNet של נעמי קריצר, שהוא כמו העולם שלנו, רק שבאינטרנט יש בינה מלאכותית שרוצה לעשות לנו טוב, וכל מה שהיא מבקשת בתמורה זה תמונות של חתולים.
[1] "סדר היום העולמי לקראת המאה ה-21", או בקיצור אג'נדה 21 – מתווה עקרונות לממשלות ולמוסדות אחרים ליישום מדיניות פיתוח בר-קיימא. שוללי המסמך טוענים שהוא נועד לצמצם את חירות ורכוש הפרט עד לאפס ולהפוך את ההמונים לנתינים נשלטים של גופים בעלי אינטרסים. אחת הטענות של המתנגדים היא שאלו שיזמו ומקדמים את האג'נדה, דוגמת אל גור ומוריס סטרונג (שנפטר בינתיים), מחזיקים באחוזות פאר ומתנייעים במטוסים פרטיים בעודם מטיפים לאחרים להצטופף בערים ולצמצם צריכה.
[2] פרויקט ונוס – חזון אוטופי לחברה אנושית הרמונית, עשירה ומאושרת בכדור ארץ בריא ושמח. הוגה החזון, ג'ק פרסקו, דיבר על כלכלה הוגנת, ערים בנות קיימא, ניהול משאבי טבע וכו, בהנחה שנצליח כחברה לחלוק את משאבינו באופן שוויוני ולא חמדני. לקריאה נוספת חפשו "פרויקט ונוס".
מרתק ותודה!