משתתפים: אורנה שם טוב, גלעד גולדשמידט, זהר ירום, גל שליטא ואלון ירושלמי.[1]
בצוק העתים, כשהשאלות רבות מהתשבות, ביקשנו לשוחח עם כמה אנשי חינוך ולדורף, לתת ביטוי לדעות, מחשבות ולעוד שאלות, ובעיקר להרגיש שאנחנו מדברים על הדברים.
אורנה שם טוב: בפברואר השנה השתתפתי ב"זום" שמערכת אדם עולם הפיקה סביב אותה השאלה. היו לי המון תקוות ביחס לזום הזה – שנצא עם משהו שייתן לי איזושהי חוויית השתייכות שבמסגרתה אני אוכל לפעול, וחוויתי – איך אגיד את זה כך שזה לא יישמע דרמטי? – חוויתי יתמות. לא נוצר אפילו מרחב של דיאלוג משותף שימשיך לעבד את הדברים. מכיוון שאני נמצאת בקבוצות שונות של אנשי חינוך, מאוד בולט לי – היעדר השיח בוולדורף, סוג של התעלמות ממה שקורה סביבנו, וזה מעלה אצלי המון שאלות. הרי בוולדורף אנחנו מדברים על הקשר אדם–עולם, אנחנו מאוד מחויבים בעבודה החינוכית שלנו לעניין ההתפתחותי ולתהליכי עומק, ולכן גם נותנים תשובות אחרות מאשר השיח החינוכי שחי סביבנו במערכת הקונבנציונלית, וזה מאוד חסר לי.
כמה ימים אחרי אותו הזום, הצטרפתי לקבוצה קטנה של אנשי חינוך ויחד הקמנו קבוצת וואטסאפ פתוחה הפונה לכל נשות ואנשי החינוך מכל הזרמים והתפקידים. כתבנו מכתב פתוח לשר החינוך, עליו חתמו למעלה מ-2,000 איש, ובעצם זו הייתה ההתחלה של "מאבק החינוך" – אנשי ונשות חינוך למען הדמוקרטיה. זה הפך לבית של פעילות המחאה שלי. אני ממובילי הקהילה הזאת, ואני מוצאת את עצמי מסתכלת בחברים בקבוצה, ומחפשת מה שנקרא חברים קרובים, מתוך המיליֶה של הוולדורף שאני מרגישה שייכת אליו, ואין. זה לא שהם לא קיימים בעולם, אבל הם דוממים.
אתמול, יחד עם האנסמבל של רננה רז, העלינו את "השימוע" במוזיאון תל אביב. למי שלא מכיר, זו ההצגה שיונתן לוי המחיז על בסיס השימוע של אדם ורטה – מורה בתיכון ולדורף שפוטר בגלל שהביע דעות פוליטיות בכיתה. ההקשר האנתרופוסופי של האירוע היה באוויר כל הזמן. מיותר לציין שהייתי הנציגה היחידה של חינוך ולדורף בדיון.
אני מודה שאני פחות מתעסקת בשאלת האמירה של הקהילה האנתרופוסופית בארץ על המצב. אני לא חושבת שזה ההקשר שמתוכו אנחנו צריכים לפעול. הרבה יותר מעסיקה אותי השאלה החינוכית: מה התפקיד של חינוך ולדורף היום, מה התפקיד של מנהל או מנהלת בית ספר, מה התפקיד של מחנך או מחנכת שנכנסים לכיתה?
ואתם יודעים, השאלה הכי אקוטית מבחינתי היא: מה התפקיד שלנו בראשון בספטמבר? איך חוזרים מקיץ כל כך סוער? אנחנו בתוך מערכה מטלטלת ודרמטית ויש לה כבר המון הקשרים חינוכיים. זו לא אותה סביבה שפעלנו בה לפני חצי שנה. המצב משתנה במהירות. יש שאלות פרקטיות שאנחנו צריכים להתעסק בהן. למשל, בימים אלו אנו נמצאים בהליכי חקיקה של חוק שמרחיב את הסמכויות של שב"כ במעקב וניטור מורים ואת האפשרות לפטר מורה בגין אמירות שלא מסתדרות לשלטון. אירוע אדם ורטה חוזר על עצמו, וכבר במהלך החופשה הנוכחית שלושה מורים מצאו את עצמם בהליכי שימוע ופיטורים על התבטאויות שלהם בכיתה. אם תתקבל החקיקה החדשה, מורות ומורים יחששו יותר ויותר לבטא את עצמם. מדובר בצמצום של אוטונומיה חינוכית-אישית שכל כך חשובה לכל מחנך, ובוודאי למחנכי ולדורף. בנוסף, לפני מספר ימים משרד החינוך החליט להוציא את פורום המשפחות השכולות מרשימת התוכניות המאושרות להזמנה על ידי בתי הספר. אחרי עשור של פעילות במערכת החינוך, הוציאו אותם מחוץ לגדר. גם להם עשו שימוע. והנימוקים להחלטה גרועים לא פחות מההחלטה עצמה. לטענת המשרד, המפגשים עם פורום המשפחות פוגעים במוטיבציה לגיוס, פוגעים במורל של החיילים, ולטענתו "אי אפשר להשוות בין שכול של פלסטינים לשכול של יהודים..." ואלה רק כמה דוגמאות. הכוח הלא מרוסן של השלטון כבר פה. זה כבר לא משהו שאפשר לדחות. אנחנו צריכים לשפשף את העיניים ולהבין את המציאות, והמציאות הזאת אינה מדלגת על מוסדות חינוך ולדורף – בוודאי לא היום! אנחנו חלק מהחינוך הממלכתי, וכל מה שייקבע חל עלינו; ומפה אני רוצה לשאול – איפה מתקיים הדיון הזה? אילו תשובות אנחנו נותנים לזה? זה מרחב שחייב להתקיים. אני ממש חווה חוויה של בת יענה, אוקי? היכן האחריות של מוסדות חינוך ולדורף כחלק מתוך מערכת החינוך הממלכתית?
אני רואה קבוצות של מורי ולדורף, שנערכים לתחילת השנה – ואתם יודעים, ״החיים כשגרה״ – בעוד שאנחנו במאבק החינוך חיים אינסוף דילמות. פחות מטריד אותי מה מחנכים ומחנכות ולדורף יחליטו לעשות בעבודה עם הילדים ברמה הקונקרטית, כל עוד הם אכן יעסקו בשאלות הנגזרות מהמצב המשברי שמדינת ישראל עוברת – ויקבלו את התשובות המתאימות להם. זה המימד שהוא מבחינתי הליבה, והיא מעלה גם שאלות נוספות: באיזה אופן אנחנו משתתפים במרחב הקהילתי, במרחב האזרחי? האם נכון לנו לפעול כקהילה נפרדת – או אולי זו דווקא השעה הנכונה להיות חלק מכלל קהילת החינוך בארץ, מכל הזרמים, ולייצר מכנים משותפים. הייתי רוצה לראות מעורבות של אנשי חינוך ולדורף בחשיבה ובפיתוח תכנים, שנוכל להעניק מעצמנו לקהילה של אנשי החינוך בארץ, שנמצאת במצוקה. אני קוראת לפעולה!
אורנה שם טוב: אירוע אדם ורטה חוזר
על עצמו, וכבר במהלך החופשה שלושה
מורים מצאו את עצמם בהליכי שימוע
ופיטורים על התבטאויות בכיתה
זהר ירום: אני מאוד מאמינה בזכותו של הפרט להביע עמדה ולהיות נוכח וער למה שקורה היום בפוליטיקה בישראל – וזה מה שאני עושה באופן אישי. הרבה מהדברים שקורים היום, היו להם כבר סימנים בחברה שלנו לפני כן. ואם אנחנו מסתכלים על ההתפתחות של האנושות, אז אנחנו נמצאים באיזושהי מטוטלת. המטוטלת הזאת תמיד הייתה קיימת, בין הומניזם לבין דיקטטורה, שליטה וצמצום חופש הפרט. אני מרגישה שאנחנו פשוט באיזשהו עיקול בתוך תהליך גדול יותר. זו לפחות הדרך שלי לחוות את המצב ממקום שלא מכניס אותי לדאגה ולמתח. אני מאוד מאמינה בתהליכים ארוכים, בתהליכים רחבים, ואנחנו לא באמת יודעים מה התהליך שקורה כרגע יביא איתו. אני דווקא מרגישה שהאירועים הנוכחיים מעלים את היכולת שלנו לבחון את הדברים לעומק. אני למשל, מעולם לא הייתי מעורה בתהליכי חקיקה ובמה שקורה בכנסת כמו היום. אז אנחנו גם מרוויחים מזה משהו.
כאנשי חינוך, יש לנו אחריות שהיא מצד אחד להביע את מי שאנחנו, את האמת שאנחנו באים איתה לעולם, ואת העשייה שלנו – אבל מצד שני, גם להשאיר את המבט ואת הפרספקטיבה פתוחים, לראות את כל הדעות ואת כל הצדדים. יש פה מנעד עדין, שאנחנו צריכים לדעת איך להתנהל בו. הרבה אנשים – איך אמרת, אורנה? רדומים. עוד לא יודעים בדיוק איפה הם עומדים. אנחנו מתנהלים מהמון פחדים, שמועות, מהצפת מידע, ובאמת קשה לשחות בתוך זה. אם אנחנו, כאנשי חינוך, באים עם אמירות נחרצות, אנחנו צריכים לדעת שיש לזה אחריות מול אותם בני נוער או ילדים שאנחנו פוגשים.
החינוך הפוליטי, כמו כמעט כל דבר, נמצא קודם כול בבית, וזו קודם כול בחירה של ההורים. הבחירה שלנו, כאנשי חינוך, היא להביא את עצמנו למרחב החינוכי, ומשם להביא כמה שיותר דעות ומרחב להבנה. וזה משהו שלנו בעצמנו, כמבוגרים בישראל 2023, קשה לעשות. המרחב הוא כל כך גדוש ועמוס, שבעיניי, צריך לנסות להשאיר את הדברים פתוחים. אני חושבת שלבוא עם אמירות מאוד דטרמיניסטיות כאנשי חינוך – חוטא ליכולת להיות בקשב והבנה למנעד הרחב של הדעות והצדדים. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לשים לב שיש מקום לשיתוף ושיח במרחב החינוכי הן עבור התלמידים – ילדים ונוער – והן עבור הצוותים.
זהר ירום: לבוא עם אמירות מאוד
דטרמיניסטיות כאנשי חינוך – חוטא
ליכולת להיות בקשב והבנה למנעד הרחב
של הדעות והצדדים
גל שליטא: ההיכרות שלי עם חינוך ולדורף היא מאז תחילת שנות ה-2000, כגנן ומחנך ביסודי. השנה פרשתי מחינוך הכיתה, החלטה שלצערי קשורה ברובה לחוויה שלי בחודשים האחרונים, ולניסיונות חוזרים ונשנים שלי להניע מהלכים, להניע עניין – וללא הצלחה. התחושה מסביב (ואולי בבתי ספר מסוימים זה אחרת) אבל התחושה הכללית היא של שינה עמוקה, של חוסר עניין, של – אפילו הייתי אומר – אדישות למה שקורה. זה דבר שיצר בתוכי קונפליקט בלתי אפשרי, הרגשה שאני בעצם מפר את ההבטחה שלי כמחנך, גם כלפי הילדים וגם כלפי התפקיד, של מה זה אומר להיות איש חינוך.
אני בתחושת אכזבה מאוד גדולה, מכיוון שהארץ בוערת ולא התקיימה אצלנו בחצי השנה האחרונה שום התייחסות עניינית למצב. ואני בחוויה – ולא רק אני, אלא גם ראשי מערכות במדינה, כלכלנים, אנשי ביטחון, אנשי אקדמיה, מכל תחום שלא ניקח – שהמצב הוא מצב חירום, ואפילו ברמה של שאלה קיומית למדינת ישראל. בכל תחום שבו נתבונן, אנחנו נמצאים תחת מתקפה. מתקפה ערכית-מוסרית. וכאן זה כבר קשור להגדרת התפקיד של איש חינוך בעיניי: אנחנו הראשונים שצריכים לקפוץ על דבר כזה ולזעוק בצעקה גדולה, ולא להסתפק באיזשהו דיון תיאורטי שמשאיר אותנו מאחור, קצת נפחדים, קצת מגמגמים, חוששים להגיד את האמת, מפחדים להגיד מה עומד מולנו. אמירות מזעזעות של חברי קואליציה הופכות יותר מחצי עם ל"שמאלנים בוגדים", ובפועל אין אופוזיציה. זה לא נתפס. רק אנשי המחאה האמיצים עומדים מול זה בנחישות מדהימה. בעיניי, מי שהיום לא מביע התנגדות גלויה וברורה בכל דרך, שהיא חוקית ולא אלימה – בעצם משתף פעולה עם מה שקורה ונותן את ידו למהלך, שהוא בעצם מהלך של חורבן. האכזבה הנורא נורא קשה שלי, זה שאל מול הצונאמי האדיר הזה, שקשה לדעת איך נצא ממנו ואיך נֵיראה אחריו – החוויה של מורה בבית ספר ולדורף, שהולך בבוקר ללמד והוא טעון, או חושש, או כועס, או מרגיש את כל הדברים האלה בנפשו – החוויה היא של שקט, שקט רועם, שתיקה. שום התייחסות, שום דיון, שום חבִירה לנסות לחשוב יחד מה קורה ומה לעשות. לפחות בין אנשי הצוות, בקולגיומים חייבת להיות שיחה על זה. איפה המנהלים? למה אין כינוס חירום של מנהלי בתי הספר שדנים במה קורה פה? מה לגבי פורום ארצי? כנסי חשיבה משותפת? התייחסות בסמינרים ובכנסים של המורים? שאלות כמו איפה אנחנו מבחינה ערכית מוסרית, מה חווים הילדים ומה הם צריכים לאור השינויים, אילו תמיכות מורה צריך ומה השפעת ההפיכה על החינוך בכלל ועל חינוך ולדורף בפרט – כל השאלות האלה לא מדוברות בשום פורום פומבי.
אני חושב שדיבור של צוות חינוכי על השפעות ההפיכה הוא חובה. כבר היום יש מורים שמפחדים לדבר כי אין תחושה של גיבוי . הדברים נאמרים בחדרי חדרים. זה מצב נורא ואיום למורה. אין לנו את הזכות לא לדבר על זה, לא להתכונן למהלכים הבאים, לא לחשוב יחד. זו אחריות של כל אנשי החינוך – הורים ומורים יחד.
אם אני מדלג על החודשים הראשונים שבהם באמת היה בלבול, אני חושב שהיום הדברים מאוד ברורים. צריך להגיד בפה מלא, שאנחנו ניצבים מול רוע שעולה מתוך מעשים והתבטאויות של ממשלה, שמובילה לחורבן בלי למצמץ. פחד זו לא תוכנית עבודה. זה צמצום! הנזקים הערכּיים כבר מתרחשים כרגע. אני חושב שבתי ספר חשופים כבר עכשיו לפירוק מבפנים. בשקט. גם אם זה דבר שההשפעות שלו עדיין מטושטשות, זאת החוויה שלי. כמו שבצבא יש התפרקות פנימית, ככה זה מחלחל גם בתוך בתי הספר. ואני חושב שזה קודם כול מתוך פחד מההשלכות של דיבור גלוי. אבל המחיר של לא לדבר גדול יותר בעיניי, והתקופה הזאת מצריכה אומץ בלתי יתואר. אם לא נהווה דוגמה אישית ערכית שאומרת את הדברים כמו שהם – קודם כול לעצמנו – מה יקבל מאיתנו הדור הבא? זה תהליך שבסופו נצמצם את עצמנו ונציית, ולדעתי זו דרך שסותרת את הערך הבסיסי של החינוך האנתרופוסופי – לגדל אדם חופשי בדעותיו, אדם עצמאי בעולם.
איזה כלים אנחנו צריכים לתת לילדים מעכשיו והלאה? כי אלה לא אותם כלים שנדרשנו אליהם, בתקופה שלפני כן. אני חושב שכמות ההסתה, האפליה והשנאה שאנחנו חיים בתוכה היום דורשת – ותדרוש בוודאי מהדור הבא – איזושהי יכולת התחזקות אישית, התחסנות אישית, יכולת לעמוד בעימותים. אי אפשר להמשיך ולדבר על הדברים באופן תיאורטי, לשבת על המגדל ולהגיד, "יום אחד הכול יסתדר". אם זה יסתדר, זה יהיה בזכות אותם אנשים שמקריבים את עצמם היום ועושים את כל מה שצריך כדי להתנגד לטירוף הזה. צריך להצטרף אליהם! בגלל זה אני גם חושב שכל כך חשוב שיהיה משהו שמארגן את בתי הספר ונותן כוח. אני כמורה הרגשתי לבד במאבק, הרגשתי שאני צריך את המלחמה לעשות בעצמי, בגלל שלי אכפת. אבל עוד הרבה לפני דיבור על השתתפות במאבק צריך שיח פתוח, דיון ועבודה על זהות ערכית משותפת. זו הזדמנות אדירה. בלי זה נהפוך לריקים.
גל שליטא: אני בתחושת אכזבה מאוד
גדולה, מכיוון שהארץ בוערת ולא
התקיימה אצלנו בחצי השנה האחרונה
שום התייחסות עניינית למצב
גלעד גולדשמיט: אני מסכים שאנחנו במצב חירום. חברתי, מדינתי וכן הלאה. ואני מסכים מאוד עם רוח הדברים של אורנה ושל גל. באופן אישי, אני לגמרי שם. החוויה שלי, כתושב של מקום שהוא פחות או יותר אנתרופוסופי, זה שאנחנו מאוד מדברים על הדברים ויש שיח, גם בהרדוף עצמה, בטח בבית הספר, ובטח בתיכון. זאת אומרת, אני לא מרגיש יתום, בכלל לא. לא ברמה היישובית, ולא ברמה הבית ספרית. אם אני מתייחס עכשיו לחינוך ולדורף, בעיניי קולגיום של מורים צריך להיות מקום שמדברים בו על כל דבר. ובוודאי שמדברים על מצב כל כך קיצוני שאנו נמצאים בו ומנסים לתמוך אחד בשני. אם זה לא קורה, זה ממש מצער. התמונה שאתה מביא, גל, היא מאוד מצערת. כל העניין של חינוך ולדורף כקהילה זה לתמוך אחד בשני. כשדיברת, גל, נזכרתי ביאנוש קורצ'אק, שבעצם עשה ההפך ממה שאתה עשית. אני לא שופט את מה שאתה עושה. אבל אני חושב שבעת הזאת, הכי חשוב לעבוד עם ילדים, ולהיות עם ילדים, ולהביא לילדים דברים שהם צריכים. דווקא בזמן חירום אתה צריך להיות עם הילדים! זאת לא שאלה בעיניי.
השאלה שכן צריך לשאול היא: האם אנחנו, כחינוך ולדורף, צריכים להיות בפרונט. להגיד מילה, דעה – בתור חינוך ולדורף. ואני מרגיש שזה לא נכון. אני מאוד מסכים עם מה שאורנה אמרה – שדווקא פה אנחנו צריכים להיות בשיתוף פעולה עם כלל מערכת החינוך בארץ. חינוך ולדורף זה נישה, נישה של חינוך אלטרנטיבי. ואנחנו צריכים לייצג את החינוך בכלל! לא עם הדגם של חינוך ולדורף, כי זה יוצר סקטוריאליות, וזה גם מעלה את השאלה: את מי אתה מייצג? אולי יש בחינוך ולדורף אנשים שתומכים במהפכה? בטוח שיש. אגב, אני עובד עם בתי ספר אנתרופו-דוסים, ואני מדבר איתם על זה. זה מאוד מורכב. המציאות היא מאוד מורכבת. אני בקבוצה של חינוך אלטרנטיבי, ובגרעין הליבה התחלנו לדבר על ענייני המהפכה. מתוך 5 אנשים, אחד אומר – חבר'ה, אני בעד המהפכה, מה אתם מדברים?
איך אתה יכול לייצג מישהו במובן הפוליטי, ולהגיד – "אנחנו חושבים ככה"? זה בעיניי לא נכון. אין ספק שצריך להיות אקטיבי בעת הזאת, ואין ספק שאנשי חינוך צריכים לעמוד בראש הסיפור. אבל חייבים לשתף פעולה עם כל הגורמים האפשריים! זה מה שיש לי לומר.
גלעד גולדשמידט: לטוב ולרע, אנחנו
עיצבנו את הארגון של חינוך ולדורף לא
כארגון היררכי. לא רצינו ליצור משרד
חינוך שני!
אלון ירושלמי: בעצם, גם אני רוצה להתייחס לזה, כמו זהר, מנקודת מבט קצת יותר רחבה. אני מקווה לא לפגוע באף אחד, אבל אני לא חי בעולם הזה של חרדות, ופחד, וקטסטרופה, והעולם הולך ליפול ולהתרסק. אני מסתכל על ההיסטוריה האנושית, וקרו דברים הרבה יותר גרועים מזה. הטוב הוא טוב לרגע זה וכך גם הרע, הם יחסיים ולא אבסולוטיים. השאלה של החופש היא השאלה החשובה: איך אני פנימית מגיב למה שקורה בחוץ. מה אני עושה בעולם. יש אנשים שלפני אי-אלו שנים צעקו ואמרו "גירשו אותנו מבתינו!". הצד ה"נאור" אמר – זו התנתקות! הצד האחר אמר – "זה גירוש!" אז הם יצאו לרחובות וצעקו שאין דמוקרטיה ולא מקשיבים לחצי מהעם. מדינת ישראל כובשת כבר המון שנים עם אחר, ובצורה מאוד לא דמוקרטית. וגם על זה אנחנו לא יוצאים לרחובות ואין על זה שיח פוליטי בתוך בתי הספר ולדורף. ופתאום עכשיו כשזה פוגש אותי באופן אישי, וזה כבר לא חוסר הדמוקרטיה כלפי אזרחים סוג ב' – אז האורות האדומים נדלקים? העולם משתנה – האם לטוב או לרע? ימים יגידו... האמת היא נצחית וקשורה לחיפוש אישי של החירות ולא למה שקורה בעולם החיצון.
אני מרגיש שהתפקיד שלי כאיש חינוך – והדוגמה של יאנוש קורצ'אק היא מצוינת במובן הזה – הוא לתת לילדים את הכלים הכי בריאים שאני יכול, כדי שיחיו מתוך חופש פנימי עמוק כשהם יהיו גדולים, ולא לשדר להם "מצב חירום". להפך – אני חושב שזה גורם להם נזק. ככל שהם יותר צעירים, יש לי יותר יכולת גם להשפיע עליהם עם הדעות שלי. אז התפקיד שלי כאיש חינוך הוא להשאיר אותם חופשיים מדעותיי ולעזור להם לחיות את הילדוּת שלהם בצורה המיטבית שניתן. כאינדיווידואל בוגר, מול קהילת המורים, מול קהילת ההורים – בוודאי שחייב להתקיים שיח, אני לגמרי חושב שזה נכון, אבל לא שיח שאומר "אני צודק והם טועים!"
אני גם נגד הסיפור הזה של ההפגנות, של שריפת צמיגים, סגירת כבישים וחסימת נתב"ג. נגיד שאני, לצורך העניין, רוצה לטוס לחו"ל. אז לא נותנים לי כי יש מצב חירום? מי קבע שיש מצב חירום? למה מישהו מרגיש שמותר לו לכפות עליי את הדעות שלו? מה עם מי שלא חושב שיש פה מצב חירום, או שהוא בעד המהפכה? אז אני יודע יותר טוב ממנו? וולטר אמר: "אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אבל אני מוכן להיהרג על הזכות שלך לומר אותה". האם אנחנו באמת מקשיבים לדעות הפוכות משלנו? דרך אגב, אני באופן אישי התפטרתי מניהול בית ספר משחק בחדרה מסיבות אמיתיות של אידיאליזם; לא כי לא הצלחתי – הצלחתי מאוד – אלא כי אמרתי, אני לא מוכן לשרת את האדון הזה שנקרא משרד החינוך, באופן שבו הוא כופה עליי. ניסיתי לדבר עם חבריי המנהלים, הם כולם חושבים כמוני, אבל אף אחד לא העז לעשות מעשה. הם נשארו בתפקידם, ואני הלכתי. בסדר – שילמתי את המחיר באופן אישי.
בגדול – אני ממש מרגיש שהתפקיד שלנו היום זה להרגיע להבות, לא ליצור קיטוב. לא להגיד "אנחנו צודקים, והם טועים" – זה שיח של חירשים. אני לא יודע מה זה "חינוך ולדורף בא עם אמירה". אין דבר כזה. אמירות הן אישיות, הן אינדיווידואליות. אני בטוח שבין המורים יש כאלה שחושבים אחרת. השיח חייב להיות שיח של הקשבה, ולא שיח של "יש פה חירום, אנחנו צודקים, ובואו נציל את המדינה". אם תדבר עם אדם דתי ימני – הוא מבחינתו מציל את המדינה, אז זה אומר שהוא טועה? זו השיטה הדמוקרטית.
אני כן חושב שמחובתנו כאנשי חינוך לא לאפשר חוקים מסוימים – אתה חי שם בגבול אפור, בין האמת החינוכית שלך לבין חוקי המדינה. יש איזשהו מקום, שמול חוקי מדינה מסוימים, אנחנו יכולים לבוא ולהגיד, "סליחה!... עד כאן! – כן, אנחנו נכניס לבית הספר את פורום המשפחות השכולות – המחיר יהיה אשר יהיה. תסגרו, תפטרו את כולנו!" או "לא נלחץ על לימודי קריאה מהירה בכיתה א', כי ככה אנחנו עובדים!" אז במובן הזה, אני חושב שלנו אין אומץ חינוכי מספיק גדול לבוא ולהגיד למשרד החינוך – יש דברים מסוימים שאנחנו לא מוכנים לשתף איתם פעולה. אנחנו מנסים ליצור הסכמים כאלה ואחרים, והמדינה מרדימה אותנו.
ואגב, מה שקורה היום עם הממשלה, הוא לדעתי אחד הדברים הכי טובים שקרו לנו! ממשלה ממלכתית, רגועה תמשיך להרדים את האנשים, וסוף סוף יש פה איזה משהו שמתעורר לשאלת החופש, לשאלה של מה התפקיד שלי, מי אני כאינדיווידואל בעולם. זה לא היה עד עכשיו.
אלון ירושלמי: אני לא יודע מה זה "חינוך
ולדורף בא עם אמירה". אין דבר כזה. אמירות
הן אישיות, הן אינדיווידואליות. אני בטוח
שבין המורים יש כאלה שחושבים אחרת
זהר: אני רואה פה הזדמנות אדירה. אולי אני אופטימית חסרת תקנה, אבל יש פה כל כך הרבה הזדמנויות! ללמוד להיות אזרחים יותר מעמיקים, תקשורת מקרבת... אני חיה בקיבוץ דתי-חילוני-אקולוגי, ואני מרגישה שהפרקטיקה שאנחנו צריכים לעבוד עליה הכי הרבה, זה הנושא של תקשורת מקרבת, של איך אנחנו בכלל מדברים על הדעות שלנו. איך אנחנו מציגים אותן. יש פה הזדמנות מדהימה לעבודה חינוכית.
אורנה: העובדה היא שאני נמצאת בקהילה של 4,000 מורים, והנציגים של החינוך האלטרנטיבי-ייחודי מגיעים בעיקר מהזרם הדמוקרטי, הייצוג של אנשי חינוך ולדורף הוא מזערי. בואו נתבונן במראָה הזאת – מה זה אומר לנו? אני מצטערת שאני לא יכולה להתייחס בשלווה למצב כשרצות חקיקות דתיות שמרחיבות את סמכויות בתי הדין הרבני לקדם הדרת נשים ומייצרות לגיטימציה לומר לי לשבת בחלק האחורי של האוטובוס. זה מופנה גם לתלמידות שלכם, מהכיתה של מי שמנסה לתת כאן תמונה ניטרלית ערכית. בעיניי – וכאן אני אומרת עמדה ברורה – דמוקרטיה זאת לא עוד דעה. דמוקרטיה היא תשתית מוסרית לחיים בחברה הומניסטית, ליברלית המכבדת את חירותו של הפרט. האם חינוך ולדורף יכול להתקיים ולממש את התפיסה שלו במדינה דיקטטורית? אם התשובה היא לא, אז אנחנו חייבים לקחת חלק בהגנה על הדמוקרטיה.
גלעד: רגע. אין כאן קול אחד או גוף אחד שיכול או אמור לעשות את מה שאת מבקשת. לטוב ולרע, אנחנו עיצבנו את הארגון של חינוך ולדורף לא כארגון היררכי. לא רצינו ליצור משרד חינוך שני!
אורנה: נכון, וכך אכן צריך להיות.
גלעד: ותמיד הייתי שם במקום הזה. ולכן, להגיד בשם חינוך ולדורף משהו, או "חינוך ולדורף זה ככה וככה", או "למה חינוך ולדורף זה לא..." – זה פשוט לא נכון! משום שהדברים צריכים לבוא מלמטה, מתוך הקהילות, זה תמיד היה הסיפור! קחו לרגע את הגתאנום. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל הגתאנום כל שנה מוציא נושא וממליץ לענפים לעבוד על הנושא הזה, ואחרי זה עושה עליו כנס – בדרך כלל, בכריסמס או באיסטר. מה אנחנו פה, הוותיקן?! ממש לא מתאים!! אישית, כאמור, אני מסכים עם מצב החירום שגם אורנה וגם גל דיברו עליו. אני מסכים איתכם לגמרי בעניין הזה, וגם אני חווה את זה בצורה מאוד קשה. אבל אני חושב שזו טעות לצפות מארגון חינוך ולדורף למשהו. לשבת ולצפות שמישהו יעשה משהו. זה פשוט לא צריך להיות ככה, זה לא נכון מבחינה ארגונית בעיניי, ואני שמח שזה לא קורה. כל מה שצריך לקרות – צריך לקרות מיוזמות של אנשים, מלמטה. ואני לא חושב שצריך לצפות שמישהו מלמעלה יפעיל או ייזוֹם משהו. זו ממש ממש דרך לא נכונה. אם אורנה או גל, או כל אחד אחר, חושבים שצריך לעשות משהו ולדבר וליצור שיח – תיצרו! תיצרו שיח, נהדר!
גל: אני כן חושב שיש אחריות לאותם אנשים, למשל, שמעבירים את הסמינר למורים, או כנסים מהסוג הזה, ואני כן מפנה את זה לכיוון הזה, כי זה נורא קל להגיד "תעשו, תתחילו מלמטה!"... אבל אין לזה הד, אין לזה את אותה אפקטיביות כמו משהו שאומר מישהו מהוותיקים ומהמוכּרים. גלעד דיבר על יאנוש קורצ'אק שנשאר עם הילדים – עם כל הכבוד, אנחנו לא באותה סיטואציה ואי אפשר להשוות, אבל דווקא החוויה הזאת, מתוך הדיון שאני שומע כאן, מעצימה אצלי את התחושה שכמוך, אלון, אני הגעתי לסף יכולת ההכלה שלי מבחינת מה שאני מסכים לעצמי, מבחינה מצפונית. אני לא מסכים לשתף עם זה פעולה. ולהישאר עם הילדים, במובן הזה, עבורי ובסיטואציה הזו, זה לשקר להם ולעצמי. בעניין שאלת הקהילה, והתמיכה והאמירה המשותפת: הייחוד שלנו זה למשל הקיום של הפגישה הזאת. אני אומר "שלנו" ועדיין מכליל את עצמי, למרות שלצערי אני כבר לא. זאת אומרת, יש משהו משותף בין בתי ספר ולדורף, שכן אפשר להפוך אותו למנוף, להזדמנות, לעשות דברים אחרת.
אלון: אני אומר שכל אחד צריך לפעול מתוך האינדיווידואל שלו ומה שהוא צריך, איך שהוא צריך להרגיש. לא כמקשה אחת – לא "אנחנו מחויבים ליצור שינוי בשם חינוך ולדורף".
אורנה: המכנה המשותף שלנו הוא, שאנחנו כאנשי חינוך ולדורף רואים אחריות חינוכית אישית וקולקטיבית לעסוק בדבר הזה.
אלון: מבחינתי ברור שכולם צריכים לעשות תהליך פנימי עם מה שקורה. איך עושים אותו? מה נכון? מה נכון לעשות בבתי הספר? זאת שאלה יותר עמוקה מ"ככה צריך". זה שאני בוחר לא להפגין או למחות באופן בו אתם חושבים ש"חייבים", לא אומר שאני מתעלם מהמצב. הקביעה הזו מייצרת קיטוב שבסופו של דבר לא יעזור לריפוי ולאיחוי שאנו כה צריכים היום.
אורנה: אני אמשיך לקחת חלק במחאה ולקוות שלקריאה שלי יהיה הד בקרב עוד אנשי חינוך ולדורף.
[1] אורנה שם טוב, מייסדת ומנהלת בית חינוך אביב לשעבר, מובילה את יוזמת
סול – חינוך ולדורף לילדים מבקשי מקלט; מלווה רשויות ובתי ספר
בהטמעת חינוך ולדורף. אקטיביסטית חינוכית-חברתית וממובילות מאבק
החינוך במחאה.
זהר ירום, מלווה יוזמות ולדורף, אמנית ומנחת קבוצות. ממקימי תיכון
קורצ'אק בבאר שבע, בו חינכה ואותו ניהלה במשך שנים. נשואה ואם
לשלושה, מתגוררת בקיבוץ כרמים.
גל שליטא, גנן ומחנך ולדורף כ-16 שנה.
גלעד גולדשמידט, ממייסדי בית ספר ולדורף הרדוף, מחנך, מורה ומרצה
בתחומי חינוך ולדורף.
אלון ירושלמי, מחנך, מלווה צוותי חינוך והורים, לשעבר מנהל בית ספר שקד
בטבעון ובית ספר משחק בחדרה. שותף בפודקאסט חינוכי "מסעות בחינוך".