״הוא לא עושה כלום בבית. שום דבר. הכול נופל עליי – הילדים, הבית. אפילו את הזבל הוא לא מוציא!״
לגלית נמאס כבר. היא רוצה שארז ישתנה. זה הדבר שהיא הכי רוצה שיקרה, ולדעתה זו בדיוק הנקודה הקריטית – אם הוא ישתנה, גם היא תשתנה והכול יהיה טוב יותר.
מי לא מכיר את המחשבה הזו – אם רק השני ישנה נקודה מסוימת, הכול יהיה טוב.
ואתם יודעים מה, לפעמים החיים מפתיעים. לפעמים חלומות מתגשמים, שינויים מתחילים לקרות. בת הזוג שהזניחה את בריאותה במשך שנים, מתחילה פתאום לטפל בעצמה. בן הזוג, יום בהיר אחד, מוציא את הזבל מיוזמתו בלי שמזכירים לו. אז נכון, אולי זה לא שינוי כזה גדול, ופעם אחת זה עדיין לא אומר, אבל אלה ניצנים של שינוי – ולא סתם שינוי, אלא שינוי בכיוון שאליו שאנחנו כל כך רוצים להגיע.
ומה קורה אז?
לא תמיד מה שחשבנו שיקרה. לתהליך כזה יש דינמיקה מעניינת וגם מאתגרת לשני הצדדים: הצד שהשתנה יצא מאזור הנוחות שלו, וכנראה מתמודד לראשונה עם בעיות שהדחיק עד כה. אם הפסיק לעשן – הוא מוותר על הקביים שנעזר בהם. אם החל לעזור בבית – הוא נכנס לאזור שממנו נמנע עד כה, ובכל אופן הוא רגיש יותר כרגע. הוא פגיע יותר, חשוף יותר, מחוץ לאזור הנוחות הקודם שלו.
בנוסף, צעד ראשון הוא לפעמים הכי קשה. בסתר לבו, הוא אולי מצפה לתשואות, או לפחות להערכה.
נכון שהמצב הקודם לא היה נוח, אבל לפחות הוא היה ברור. מריבות חוזרות ונשנות קיבעו את העמדות: אני הטוב ואת הרעה. אני הרגישה ואתה הגס. אני השפוי המאוזן ואַת מלכת הדרמה. לא נוח אולי, אבל חלוקת התפקידים ברורה.
אם המריבות והתלונות עזרו – אולי כדאי דווקא להמשיך בזה ולהשיג הישגים נוספים?
רק מילה טובה
עכשיו שיווי המשקל התערער, וגם הצד שלא השתנה חייב למצוא את מקומו במרחב החדש. גם אם גלית רבה עם ארז פעמים רבות על עניין הזבל, ובוקר אחד היא מגלה שהוא הוציא את הזבל מיוזמתו, היא עלולה לגלות שבמקום שמחה מציפים אותה חששות: מה אם זה חד פעמי? מה אם תשגה באשליות והכול יחזור לקדמותו? הפחד מאכזבה עלול למנוע ממנה לשמוח בשינוי הקטן שכל כך ייחלה לו, ועלול גם למנוע ממנה לבטא הערכה: אם היא תגיד מילה טובה, היא חוששת שארז יסתפק בצעד הקטנטן הזה ויפסיק להשקיע. אם המריבות והתלונות עזרו – אולי כדאי לה דווקא להמשיך בזה ולהשיג הישגים נוספים?
אני מבינה את גלית. התסכול לא קל ואין שום דבר "לא בסדר" בצורת המחשבה שלה. לא קל להיפרד מריחוק ומביקורת, ששמרו עלינו כל כך טוב בימים קשים. אני רק יכולה להזמין את גלית לנסות לפעול אחרת: דווקא עכשיו, חשוב מאוד להגיד מילה טובה, לפתוח פתח לקרן האור החדשה שנכנסת. אולי היא דקיקה כרגע, אבל אמפתיה וסבלנות יכולות לגרום לה לגדול.
לחגוג את הכישלונות
פעמים רבות אנחנו מרגישים שיותר גרוע מלא לנסות, זה לנסות ולהיכשל. מישהי אמרה לי שיותר גרוע מבן זוג כעסן, זה בן זוג כעסן שהלך לסדנת ניהול כעסים והסדנה בכלל לא עזרה לו – ועכשיו שניהם מתוסכלים ומיואשים עוד יותר. אבל מי החליט שהסדנה לא עזרה? כדי לבחון באמת תהליכים, אי אפשר להשתמש בשני מצבים בלבד – הצלחה וכישלון. חייבים לפתוח מנעד רחב יותר, ולשים לב ליותר סימנים. שינויים לא קורים ביום אחד ולא מתרחשים בקו ישר. הסתכלו על תינוק שלומד ללכת. בכלל, כישלונות הם סיבה למסיבה. הרי מאחורי כל כישלון עומד ניסיון, ולנסות שוב בלי להתייאש, ללמוד מטעויות ולנסות שוב – זה לתת צ'אנס לשינוי אמיתי.
נכון שישנם מקרים – אחרי שלא צלחו ניסיונות רבים, מכיוונים שונים – בהם אפשר לקבל שהמצב לא ישתנה ולבחון את הדברים שוב במבט מפוכח. אבל זה רק אחרי שנתַנוּ סיכוי אמיתי לשינוי. כך או כך, יאוש הוא אויב השינוי. וכשהוא מופיע בשלבים מוקדמים מדי, הוא עלול לפגוע בתהליך.
כישלונות הם סיבה למסיבה. הרי מאחורי כל כישלון עומד ניסיון, ולנסות שוב בלי להתייאש, ללמוד מטעויות ולנסות שוב – זה לתת צ'אנס לשינוי אמיתי
מבחן המוט
אחד הדברים שמקשים על שינוי, הוא המבחנים שאנחנו מעמידים זה לזה בלי לדעת.
דוגמה קיצונית שנתקלתי בה, היא אישה שהתלוננה שנים על בעלה השתיין. ההתמכרות שלו הרסה כל חלקה טובה והחלום שלה היה שהוא ייגמל. הלא ייאמן קרה והבחור התחיל ללכת לקבוצת גמילה – ומה קרה אז? תוך זמן קצר הופיע בקבוק יין על שולחן השבת, דבר שאשתו מעולם לא עשתה קודם לכן.
בן הזוג הנאבק בשינוי עלול לחוות זאת כמו מקל בגלגלים: עשה מעשה משמעותי, ומה הוא מקבל בתמורה? מלכודת. הוא כועס, חוזר להרגל הקודם, והיא בתגובה – "ידעתי. אי אפשר לסמוך עליך!"
מה קרה פה בעצם? מה שקרה הוא טבעי מאוד. אני קוראת לזה "מבחן המוט". כשאנחנו הולכים לים עם שמשייה, חופרים בור עמוק ותוקעים את מוט השמשייה בחול, מה הדבר הראשון שאנחנו עושים? מנענעים את המוט כדי לבדוק שהוא יציב. לוודא שיעמוד ברוח. ככה גם בחיים – אנחנו עורכים מבחנים לא מודעים לבן הזוג המשתנה כדי שלא נתאכזב, כדי לבדוק אם נוכל לסמוך עליו.
לכן – אם בן או בת הזוג עושים לראשונה שינוי בימים אלו, כדאי לזכור שמדובר בתקופת ביניים. לא לצפות לתוצאות מהירות, להימנע ממבחנים ולגלות סבלנות. זה לא קל בכלל. מפני שדווקא עכשיו, אחרי שנים של המתנה לשינוי, אנחנו עלולים להיזכר בכל הכאב שההתנהגות הקודמת גרמה לנו ואנחנו רוצים לתת לו ביטוי. לבכות סוף-סוף על שנים של סבל. זה טבעי ומובן – ודאי שבמקרים קשים – וגם לזה צריך לתת מרחב. אבל כרגע, אם באמת רוצים לתת צ'אנס לשינוי חייבים לקחת בחשבון שהכול עדין ורגיש, והעמסה של כאב על התהליך עלולה לעכב אותו.
קחו אוויר
אז, אם בן או בת הזוג שלכם מגלים ניצנים של שינוי:
קחו בחשבון שהם עושים צעד גדול וזקוקים להכרה במאמציהם, גם אם לא בהצלחות בינתיים.
תהיו נדיבים ואל תתקמצנו על מילה טובה.
פִּתחו מרחב לכישלונות.
הימנעו ממבחנים ככל יכולתכם.
קחו אוויר והחזיקו את האפשרות לשינוי, את האמונה.
ולאלו מכם שעושים את השינוי, אני ממליצה:
אל תצפו למילה טובה.
צפו למבחנים. דעו כי הם יבואו. זכרו שבן/בת הזוג חוששים להאמין. זה טבעי. זכרו ששותפיכם יבקשו הכרה בכאבים שנגרמו להם לפני השינוי. תנו לזה מקום, גם אם בעיניכם זה כבר לא רלוונטי.