לצאת לחופשי

לצאת לחופשי

בחוף בו יצרו לעצמם צאצאי העבדים את תחושת החירות המחודשת, כך גם אנחנו, משפחה בחינוך ביתי, מתנסים לראשונה בחופש מהמערכת

רצועת החוף של מדינת באהיה בצפון מזרח ברזיל משתרעת על פני אלף קילומטרים. עוצמת האוקיינוס נופלת על החולות הרכים ועל הסלעים הקשים ומהדהדת בתלאות החיים של דרי החוף מצפון ועד דרום. ביום אפשר לשמוע את אנשי הכפרים מקללים בגסות קולנית ובלילה שרים בקול ענוג ורך. רובם צאצאים למיליוני העבדים שהובאו בשלשלאות מאפריקה.

הקולוניאליזם רצה לשלול מהעבדים את אנושיותם, להשכיח מהם את המסורת ולהעלים את פולחנם הדתי. אפילו נאסר עליהם לבשל מאכלים מסוימים. אבל הים, שעמד כחומה בינם למאמא אפריקה, נעשה מקור הגעגוע לחופש ולתקווה. הם יצאו אל הים וראו בו את המסתורין. ממצולותיו נתגלתה להם ימנז׳ה – אלת הים והאהבה החסודה, בעלת שער האצות השופע והשם המהפנט. לכבודה ולכבוד שאר האלים והאלות (האורישות) הם יצרו את החגים והמנהגים האפרו-ברזילאיים כמו הסמבה, הקנדומבלה, הבטוקי והקפוארה.

קפוארה בשפת המקור

בחודש האחרון, יארה מתרגלת קפוארה במרכז הקהילתי של בארה גרַנדֶה (Barra Grande) – כפר דייגים קטן שיושב על קצהו של חצי אי בדרום באהיה. היא השתתפה בחוגים ואירועים של קפוארה בעבר, אבל כאן המעמד מקבל משמעות חדשה.

תשוקתו של המורה מדבקת. חוגו הנאמן – אליו מגיעים משתתפים בני כל הגילים – מגבש ומחבק. פורטוגזית היא שפת האם של ילדינו, ויארה קולטת חלק ניכר מהמסרים של הטקס. יחד עם המנגינה, השירה וההבעה הגופנית, פוגשים אותה התכנים בגובה העיניים. נדמה שלילדה במעבר הרוביקון, שכמו לומדת בפעם הראשונה לעכל ולקבל את רגשותיה הכמוסים, נותנת הקפוארה מענה של גוף ורוח.

הקפוארה, שנוצרה בהיחבא במטעי הקקאו, היא ביטוי מיוחד במינו של שאיפת העבדים לצאת אל החופש. היא קשורה עמוקות למנהגים עתיקים ולכוחות טבע. זוגות זוגות נכנסים השחקנים בקפיצה ובדילוג לריקוד שנדמה לרגעים גם כקרב; אבל ההופעה ההיתולית שומרת על כללים ברורים ללא אלימות. היא בונה ומחזקת את הקשרים עם המשתתפים הנוספים ובמיוחד עם היריב, מחדדת את ההקשבה ועובדת על תגובה אסרטיבית אך מתונה.

כמו משפחות אחרות בחינוך ביתי, גם אצלנו לחוגים יש תפקיד חשוב. הם מאפשרים לילדים לשחק עם בני גילם בתחום שהם בחרו, הם מפגישים אותם עם דמויות חינוכיות משמעותיות, והם מעניקים להם הזדמנות לרכוש מיומנויות חדשות. בחודשים האחרונים שלושת ילדינו השתתפו – לתקופה קצובה או ממושכת – בחוג גלישה, כדורגל חופים, אקרובטיקה, שחייה וקפוארה.

בחמש עשרה שנות הוראה ראיתי איך מערכת החינוך הולכת ומאבדת רלוונטיות, ואני חש כיום שמציאות החיים בבית הספר נעשית יותר ויותר חרדתית

לגעת בחרדה

התשלום על שניים או שלושה חוגים לילד במקום כמו ברזיל הוא כרבע משכר הלימוד החודשי בבית ספר ולדורף בישראל (בארץ זה כחצי). אבל למרות שיש יתרון להיבט הכלכלי, הוא אינו הגורם המכריע בבחירתנו. הקורונה היא שגרמה לנו להבין שבית הספר בצורתו הנוכחית אינו נותן את המענה אחריו אנחנו מחפשים. לאחר יותר מחצי שנה בדרכים, נדמה לי שבעצם יצאנו לטיול הזה כדי להתרחק מבית הספר, לנער מעלינו את המערכת, ולהתמודד עם מה שראינו מאז הסגר הראשון כאפשרות מועדפת אבל מפחידה – חינוך ביתי.

בחמש עשרה שנות הוראה ראיתי איך מערכת החינוך הולכת ומאבדת רלוונטיות, ואני חש כיום שמציאות החיים בבית הספר נעשית יותר ויותר חרדתית. יש לזה סיבות שונות ומגוונות. בעקבות ספרו של מירון ברק, ילדים חסרי מנוח, אני רוצה להתמקד באחת: אובדן של חוויית המגע.[1]

שטיינר התייחס לחוש המגע כבולט בחושים התחתונים, בשל ההבחנה שהוא מעורר בין עולם פנימי לחיצוני. להבחנה הזאת, כך טען, יש השלכות ממשיות על התפתחות הילד, כיוון שהיא מחזקת את תפיסת עצמו כייחודי ונפרד. הייחודיות היא הרקע על גביו צומחת תודעת אני. ללא מגע נותר רק רושם של אני – ועל כן חוויה של ריקנות, של אובדן, של חרדה. קרל קניג, מראשוני הרופאים האנתרופוסופיים ומייסד קהילת קמפהיל, מתאר את זה כך: חרדה הינה אובדן זמני של חוויית מגע. חוש המגע הוא כמו הנמל בו עוגנת הספינה. כאשר ניתק העוגן תיסחף הספינה ללב ים ואז יעלה ערפל החרדה.[2]

מאז שנות התשעים נמצא שיעור הפרעות החרדה בעלייה מתמדת. בעשרות השנים הללו מופעל לחץ על צוותי בתי הספר להתרחק פיזית מהילדים ולהפחית מגע עמם. בשלוש השנים האחרונות המצב החמיר, והיו תקופות שאף נאסר במפורש לגעת. במקום ללחוץ בחום ובאהבה את ידם של התלמידים נאלצנו לשמור מרחק. גם אם לא תמיד קיימנו את ההנחיות, הן יצרו בקרבנו בלבול, ספק וחוסר אמון. זו כבר תפיסת עולם ולא תופעה חולפת. יש המון ילדים שבשבילם בית ספר הוא חבל הצלה. ילדים שזקוקים להגנה מהזנחה ואלימות. ילדים שמצליחים ליצור קשרים ולחוש שייכות דווקא בבית הספר. אך מוסד בית הספר, כפי שהוא בעבור הכלל, איבד את הרלוונטיות, ובמקום לחזק את הילדים הוא מחליש אותם.

ובכל זאת, עדיין קיימים בתי ספר מעוררי השראה שפועמים בלב קהילה קטנה ומביטים אל העולם הגדול. אנחנו מחפשים אחר מקומות כאלו בטיול, והם הופכים לאטרקציה תיירותית שחובה להכיר. בבאהיה ביקרנו בבית ספר ולדורף שחזונו מתחיל ומסתיים בשגשוג הקהילה.[3] הוא מכבד את השוני החברתי-כלכלי ועובד איתו ודרכו. הערבות ההדדית היא בנשמת אפו וכולם תורמים את חלקם. חצי מהמשפחות נשענות על התמיכה הכלכלית של החצי השני. כל המבוגרים חיים בקהילה, ולחלק ניכר מהם יש תפקיד בצוות בית ספר. למרות שרובם לא עברו הכשרה, הם מייצגים יותר מכול את הטוב שבחינוך ולדורף.

היוזמה של אמיל מולט להקים בית ספר שמתבסס על הרעיונות של שטיינר הייתה חלק מחזונו להתחדשות חברתית רוחנית. בית הספר ולדורף הראשון הוקם כדי לנסות את התיאוריה החינוכית על ילדי הפועלים במפעלו ובני משפחותיהם. אני מבין כעת יותר מתמיד שהבית והקהילה כאחד אמורים לעמוד בליבו של המוסד שנקרא בית ספר ולדורף.

[1] מירון ברק, ילדים חסרי מנוח, הוצאת הפורום הארצי לחינוך ולדורף בישראל, 2020.

[2] שם, עמ׳ 206, מצוטט מתוך Knig Karl

.The Human Soul. University Press, 1966

[3]jardimdocajueiro.com.br

 

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך