לשונות האור – لسان النار
דרושים: אנשי צוות לגני השמש של עמותת אדם בירושלים >>> לפרטים: מיכל- 054-3191125

לשונות האור – لسان النار

יש הרבה תירוצים לכך שקשה ללמד ערבית בבתי הספר — יש לא פחות סיבות טובות להתעקש ולהצליח. לנא נסראללה, ממקימות בית ספר ולדורף בשפרעם וממובילות מגמת לימודי הערבית בבית הספר זומר משוחחת עם אפי בת-אילן

"עד עכשיו, חינוך ולדורף ישן כשזה בא ל'אחר'. אבל עכשיו חינוך ולדורף מתעורר." האמירה של לנא בחוס נסראללה יכולה להישמע מקוממת. לנא — מורה ומחנכת מחויבת שבעבר ייסדה בית ספר ולדורף בשפרעם, וכעת, באחד מכובעיה, מלמדת ערבית בבית הספר זומר ברמת גן — היא אלופה בחשיבה תמונתית, ויש משהו מפתה בהתייחסות הציורית שלה.

לנא מדברת על "אחר" מסוים, ה"אחר" דובר הערבית, ועל לימודי הערבית בוולדורף, ואפשר דווקא להתווכח עם התיאור שלה. מי שמצויים בהיסטוריה של חינוך ולדורף בארץ מכירים עשייה נמרצת ומעמיקה למען חיבור בין העמים: יוזמות רבות של מפגשים בין ילדים דוברי ערבית לילדים דוברי עברית, הרבה מהן מוצלחות וארוכות טווח, וכן מורים מופלאים לערבית — ערבים ויהודים — שכבשו את לב תלמידיהם, עבדו בהתמדה חלוצית מול אתגרים רבים, ולימדו את השפה בהצלחה. מאמצים לטפח את הוראת הערבית, לייצר מגע בונה אמון בין ילדים יהודים וערבים, ובהמשך לבנות יוזמות משותפות, היו גם היו, ויש. בולטים מביניהם: מפגשים שהתקיימו בסוף שנות ה-90 בין ילדי כיתות ג' מעין רפא לילדי בית ספר אדם בירושלים, הגנים הדו-לשוניים עין בוסתן בכפר חילף ליד טבעון, שפועלים ברצף משנת 2005, גן בוסתן יאפא, ביפו, מ-2010, ומפגשי תלמידים וחילופי מורים בין הרדוף, שפרעם ויישובים ערבים אחרים, שמתנהלים כמעט לאורך כל שנותיו של בית הספר בהרדוף.

אך למרות המאמצים וההצלחות, יש משהו באמירה של לנא על ולדורף ה"יָשֵׁן" שמהדהדת אמת משמעותית. אלו מאיתנו שילדיהם התחנכו ומתחנכים בבתי הספר, מכירים את ההרגשה שניסחה עבורי אשת צוות ותיקה, שדיברה על "ההתכנסות הבועתית" של ולדורף בארץ, ועל כמה שהיא נוגדת את התפיסה של שטיינר שחתרה למעורבות. ואם אכן כך המצב: אם "מנְזַמָן" כבר היו מאמצים בוולדורף להתגבר על החומה התודעתית בין ערבים ויהודים ובכל זאת רבים חווים את המערכת בתרדמת בנושא הזה, מה היא ההתעוררות שקורית כעת? או, ברוח חג הפסח שרק עברנו, מה נשתנה?

השאלות האתיות והקיומיות האלו עלו בפגישה עם לנא נסראללה, שהנושא הראשוני שלה היה קונקרטי: הוראת הערבית כפי שהיא מתפתחת כעת בבית ספר זומר, והתרחבות יוזמות ולדורף לדוברי ערבית. באתי לשמוע על הפעילות הענפה של לנא, שאיתה נפגשתי לפני שבע שנים בהקשר לבית הספר בשפרעם. הפעם שמעתי, בין היתר, על שתי יוזמות ולדורף חדשות לדוברי ערבית, אחת בחיפה שנקראת סנבלה (שיבולת), ואחת במעלות, סנדיאן (אלון), שבהן יש ללנא תפקיד מוביל. בשתי היוזמות, היא אומרת, יש קבוצות הורים אקטיביות שמחפשות חינוך יצירתי ועשיר בערבית, חינוך שמאפשר התפתחות אינדיבידואלית משמעותית. בהמשך השיחה שלנו, הגענו לתיאור של התהליך האופטימי שקורה כעת בזומר. כמי שמכירה היטב את הקשיים המערכתיים והמבניים בהוראת (ולמידת) הערבית, מצאתי את עצמי מרותקת לתיאור של עבודת צוות פורצת דרך, ושל טקטיקות הוראה רעננות ויסודיות.

אל-זַ'אָבּ )הזאב( והאש. האות זַ'ל מופיעה ברגלו הקדמית של הזאב. האיור מספר האותיות של לנא נסראללה

אל-זַ'אָבּ (הזאב) והאש. האות זַ'ל מופיעה ברגלו הקדמית של הזאב. האיור מספר האותיות של לנא נסראללה

ערבית שפה קשה (להוראה)?

מיכל בן שלום, ממייסדות בית הספר היסודי בהרדוף, יועצת ומלווה מורים ובתי ספר בארץ ובעולם, אשת חינוך שעשתה רבות לחזק את הערבית בהרדוף ובעצמה מבינה ערבית, דיברה איתי בכנות על הקשיים הרבים בהוראת הערבית. כמנהלת שהשתתפה במפגשי מנהלים רבים בצפון, היא יודעת לספר ש"הוראת הערבית היא כישלון ארצי גורף." מיכל מציינת שבמפגשים אלו הבינה שהמצב בחינוך ולדורף בהקשר הזה הוא לא רע בכלל, אך בכל זאת גם ולדורף לא נמלט מהקושי הסביבתי הכללי, ולמרות שקורים הרבה דברים יפים, לא נאספה מסורת יציבה שאפשר לבנות עליה. לא שלימודי האנגלית באים בקלות. גם אלו לא תמיד מצליחים בכיתות הנמוכות, אבל במקרה הזה, הצורך הסביבתי והתמיכה ההורית מתבטאים ביכולת גבוהה של התלמידים בתיכון ובבגרויות. לימודי הערבית נתקלים בחומות גבוהות יותר כמובן. "ללמד שפה זה חתיכת ידע, זה חתיכת כישרון, זה חתיכת נוכחות," היא אומרת וברור שמורים לערבית, יהודים ובוודאי ערבים, צריכים להביא נוכחות שגוברת על סטריאוטיפים והתנגדויות.

כאשר הילדים מגיעים לכיתה ו' וצריכים להתחיל לקרוא ולכתוב "על אמת", גם הורים שמאוד רוצים בלימודי הערבית, בדרך כלל לא יכולים לעזור לילדיהם. ועל כמה ילדים כבר שמענו שמקבלים שיעורים פרטיים בערבית?

האתגרים רבים: אפילו היכן שהמרחב פתוח לערבית, יש מחלוקת גדולה לגבי לימודי ערבית ספרותית לעומת מדוברת. גם מורים מוכשרים שצולחים במיומנות את השנים המוקדמות - המוקדשות למשחקי מילים, שירים, ושפה מדוברת פשוטה - לא תמיד יודעים לעשות את המעבר לשלבי הקריאה והכתיבה. וכמובן, כאשר הילדים מגיעים לכיתה ו' וצריכים להתחיל לקרוא ולכתוב "על אמת", גם הורים שמאוד רוצים בלימודי הערבית, בדרך כלל לא יכולים לעזור לילדיהם. ועל כמה ילדים כבר שמענו שמקבלים שיעורים פרטיים בערבית?

בנוסף, השעתיים השבועיות שמוקדשות לערבית (במקרה הטוב) לא מסמנות אותה כחשובה, וודאי שלא מול האנגלית, אשר נלמדת ארבע שעות בשבוע. בתקופה שחינכה כיתה בהרדוף, מיכל הובילה ביחד עם קטי אליאס משעל תהליך למידת שפות רדיקלי: שיעור שפה מיד אחרי השיעור הראשי, חמישה ימים בשבוע. שלושה שבועות אנגלית, שלושה שבועות ערבית. התוצאות הטובות היו ברורות לכל, אבל למרות מאמצים מרובים (כי מאמצים היו תמיד, כפי שאמרנו), לא הצליחה "לשווק" את התכנית שהגתה בהשראת תכנית מגרמניה, והניסוי לא חזר על עצמו.

לנא מביאה את ילדי זומר לשפרעם, לביקורים בביתה, בכנסייה, במסגד, בבית הכנסת, ופותחת בפניהם עולם רב תרבותי שמאפיין את העיר. ילדי כיתת ח' הופיעו בשפרעם עם שירים שלמדו, כך שהביקור שלהם היה אקטיבי וחי, צוהר להדדיות

ערבית מא' (עד ח') ועד ת'

לנא התחילה כמורה לאמנות, למדה אנתרופוסופיה, ועשתה גם הכשרה בתרפיה באמנות על פי ולדורף. כעת, כאשר היא מלמדת ערבית בזומר, היא משתמשת, בין היתר, בספר האותיות שיצרה בכדי ללמד דוברי ערבית קרוא וכתוב. בספר, שאיורים ממנו מלווים את המאמר, סיפור על ארבעה אחים שעוברים מסע בו עליהם לגלות סודות וסימנים בטבע - סודות שהן האותיות.

המחויבות של בית ספר זומר ללימודי הערבית מתבטאת בכמה וכמה מישורים: צוות רב גוני של שלושה מורים שעובדים יחד ומחזקים זה את זה, הקבלה החמה של לנא, שעושה את כל הדרך לרמת גן משפרעם שלוש פעמים בשבוע, תמיכת בית הספר בפעילות חוץ בית-ספרית, והחיבור המשמעותי של מורי הערבית לקולגיום ולצוות בכלל. בבית הספר עובד כבר 14 שנים מורה אהוב ורב-פעלים, רמי ליבנה, מתרגם מוערך של מחזות מופת בערבית, ו(בין היתר) מומחה ליין. ב-2017 נכנסה לבית הספר לנא עם "הניחוח הגלילי", כפי שמגדיר זאת מנהל בית הספר, אליה אלון, וכן ריהאם עבדו, מורה צעירה ומוכשרת מיפו. עם כניסתן החל ליטוש וחידוש משותף של תכנית הלימוד בערבית לכיתות א' עד ח', שכוללת שיעורי ערבית להורים (איזה יופי, כמה נחוץ!), תגבור לתלמידים חדשים, והתייחסות מפורטת להוראת השפה המדוברת והספרותית.

לנא בחוס נסראללה

לנא בחוס נסראללה

אז איך עושים את זה? כידוע, בוולדורף מתחילים עם השפות הזרות כבר בכיתה א', תוך שירים, משחקים וחיקוי בלבד, ללא תרגום. לנא, שמלמדת כיתות צעירות וכן ז' וח', ומלווה את ריהאם שמלמדת גם היא בכיתות הנמוכות, מדברת בחום על השלב המוקדם שאותו מגדירים בוולדורף כ"השקיית הילד בשפה".

השירים, שאת חלקם היא מגישה לילדים גם בעברית, כך שהמשמעות נקלטת ללא תרגום, הכנת הגבינה, ברכות הבוקר והאוכל, משחקי החבל, יצירת הקשר החם עם הילדים, כל אלו עושים לי חשק להיות בכיתה שלה, לחגוג את חנוכה בערבית, ללטש את ההבדלים בין הח'א והחא ללא מאמץ (או אולי עם פחות מאמץ). זהו שלב הכיף, החיקוי וההטמעה של הצלילים, שאיתם מגיעה גם היכרות בסיסית עם האיכויות של התרבות האחרת החולקת איתנו את המקום הזה.

בזומר מביאים את שני המשלבים של השפה - המדוברת והספרותית - כבר מההתחלה. לנא מסמנת לילדים למשל בשפת הגוף ש-טא'רן (ציפור בערבית ספרותית) היא עספור (במדוברת), וכך הילדים מתרגלים לכפילות ומסתגלים. רק בשלבים מאוחרים יותר לומדים את האלף-בית למשך סמסטר מרוכז, וממשיכים לקריאה וכתיבה.

בכיתות ז' וח' היצירתיות של לנא מתבטאת בצורות נוספות. כאן ההוראה ממוקדת בצורך של הגילאים האלו לשאול שאלות, להבין למה לומדים את מה שלומדים, ולחקור. לנא מגישה לילדים את מבנה הפועל - למשל: אַכָּלַ, יׄאְכֻּל, כֻּל - בלי הסבר, עד שהם בעצמם מקישים את הצורות, ומגיעים לשאול - אם זה עבר, הווה, וציווי, למה אין עתיד? הם קוראים חומרים שונים, מדרוויש עד תרגומים של ביאליק, בתהליכים שמעודדים חקירה וגילוי. ההוראה מותאמת לגיל, אבל במקרה הזה גם לאיכויות השונות של הכיתות. באחת מהן, לנא קיבלה רשות מיוחדת לפתוח קבוצת וואטסאפ שבה שולחים הודעות בערבית, כך שהנערים מתרגלים לשימוש זמין וישיר בערבית. (מניסיון אישי, זה אפילו קל יותר מאשר להקליד במחשב, ומקדם עד מאוד). הנערים לומדים בצורה מעמיקה יותר על הנצרות ועל האיסלם - בשלב זה דרך הערכים הרוחניים וההיסטוריה של הדתות, כולל שורשיהן הפאגניים.

ההוראה של לנא, אם כן, מורכבת משילוב של מתודה מובחנת וסדורה, אישיות חמה, יצירה, וחומרים חיים מהמסורת הפלסטינית שכוללים שירה, מוזיקה, ריקוד ובישול. וזו רק ההתחלה. לנא מביאה את ילדי זומר לשפרעם, לביקורים בביתה, בכנסייה, במסגד, בבית הכנסת, ופותחת בפניהם עולם רב תרבותי שמאפיין את העיר. ילדי כיתת ח' הופיעו בשפרעם עם שירים שלמדו, כך שהביקור שלהם היה אקטיבי וחי, צוהר להדדיות. אפשר לקוות שתהליכים משמחים אלו יתבססו, ושבית הספר - ששואף להגדיל את מספר השעות השבועיות שמוקצות לערבית - אכן יצליח בזאת ובשיתוף קהילת ההורים והמורים בחיבור לשפה ולתרבות.

זעתר, אדמות הרדוף וסבתא

כשאני שואלת אם עולות שאלות פוליטיות, לנא מדגישה את הרגישות של הילדים לאמת. כפי שהסיפורים, הציורים ואופן הלמידה מבקש חיוּת ולא קליפות, כך שאלות כנות מבקשות תשובות נכונות. המחויבות לאמת תובעת גם מחויבות להקשבה - שהיא במקרה או לא במקרה הכלי הבסיסי לרכישת שפה. בחייה האישיים לנא משתתפת פעילה במעגל שירת נשים יהודי-ערבי וכן במעגלי הקשבה, והיא טוענת ש"רק ולדורף יביא שלום". האמירה הזאת, שנשמעת כללית ואוטופית, מקבלת משמעות מאתגרת כשלנא מספרת על טיולי יום ראשון האהובים שלה בהרדוף, יישוב שבנוי על אדמות שבחלקן היו שייכות לדודים שלה; על כך שקטיף הזעתר, החוביזה ואספרגוס הבר שמהווים חלק מהמסורת העממית והבישול הפלסטיני, הפכו ללא חוקיים במדינה; או על סבתה, שנזקקת לזריקת הרגעה לפני כל חתונה והלוויה, מפאת זיכרונות הגירוש של בני משפחתה שהיא לא זכתה לראות מאז 1948. "צריך להביא את העובדות דרך הקשבה. גם ילדים צריכים לדעת," היא אומרת. כשהנערים בבית הספר שואלים איך לנא מגדירה את עצמה ומה היא אומרת על מדינה "יהודית ודמוקרטית", היא שואלת אותם, "ומה עליי ועל משפחתי, שחיים כאן מאה שנים? אנחנו לא אזרחים שווים?"

"רק ולדורף יביא שלום"

לפני שבע שנים, כשראיינתי את לנא לראשונה, היא ויתר המורות והגננות איתן עבדה בתמרת אל-זיתון (בית הספר בשפרעם) היו פורצות דרך, נשים חלוצות שלימדו בשיטת ולדורף בערבית. מאז יש יותר ויותר ערבים וערביות שלומדים במסלולי ולדורף בדוד ילין ובאורנים, מספר תלמידים ערבים במערכת החינוך האנתרופוסופית, יותר ויותר מורים ערביים (לא רק לערבית) בבתי ספר ולדורף המתרבים מדי שנה, גנים שמתנהלים בערבית בעוספייה ודלית אל-כרמל, מספר גנים דו-לשוניים, וכאמור, שתי יוזמות חדשות לבתי ספר לדוברי ערבית בצפון. אולי השינוי וההתעוררות שמתאפשרים כעת לא תלויים רק במאמצים וברצון הטוב של מערכות חינוך ולדורף הממוסדות שצמחו בארץ עד כה, אלא דווקא בכוחות חדשים, דוברי ערבית ו"ולדורפית" גם יחד (שלא לדבר על עברית, לעיתים רהוטה ביותר).

לנא ביום המשפחה עם כיתה א' בבית ספר זומר רמת גן. הילדים הכינו מתנות - סלסלה מקיפולי נייר ושרשרת חרציות - כפי שמקובל לעשות ביום האם בשפרעם

לנא ביום המשפחה עם כיתה א' בבית ספר זומר רמת גן. הילדים הכינו מתנות - סלסלה מקיפולי נייר ושרשרת חרציות - כפי שמקובל לעשות ביום האם בשפרעם

לנא מתייחסת למחמוד דרוויש שאמר שאם הערבי מאבד את האדמה, הוא פונה להשכלה, או במילים שלה, פונה לשפה כאדמה חלופית. כשניסיתי להבין למה בדיוק התכוונה כשאמרה ש"ולדורף מתעורר לאחר," שמעתי גם את ההיפוך: דוברי הערבית מתעוררים למה שהוולדורף מציע, ומתחילים לבקש אותו לעצמם, כפי שלנא עשתה בחלוציות לפני שנים. שאלתי את עצמי אם דווקא המורים, ההורים והילדים דוברי הערבית הם אלו שעשויים להוציא את חינוך ולדורף בארץ מה"בועה". כוחות אלו יכולים לחבור ליהודים שוחרי הערבית ולפעול ביתר שאת כעת, אחרי שנים של מאמצים קודמים שהיו אולי פגיעים יותר לקושי החברתי הסביבתי.

מפגשים בין דוברי עברית ודוברי ערבית במסגרות אנתרופוסופיות עשויים לבנות קשרים ולאפשר הקשבה יותר משמעותית מאשר מפגשי דו-קיום ארעיים שמתקיימים (או יותר נכון, התקיימו בעבר) במסגרות אחרות, והפכו לסמל לדיבור על שלום ללא מחויבות או שינוי משמעותי, בעיקר מכיוון שבוולדורף הם מושתתים על הסתכלות על-לאומית משותפת ומטרות משותפות. לא שדוברי "ולדורפית" מסכימים אחד עם השני על דברים רבים, אבל אלו שחיים את אופן החינוך והחשיבה הזה מזהים אחד את השני כמו בני אותו עם בשדה תעופה הומה של תפישות קיומיות. אולי כשלנא אומרת שרק ולדורף יביא שלום היא מתייחסת לפוטנציאל הכל-כך ייחודי של החינוך הזה והקהילה סביבו לייצר הקשבה הדדית בין העברית לערבית בתוך מרחב שלישי, שממילא מכוון לריפוי חברתי.

בחינוך, בחקלאות, בתיאטרון, ואפילו בקוסמטיקה, ולדורף משגשג ו"מטיל משקל על המציאות" בארץ (ביטוי של מבקר האמנות אבי פיטשון). עד כה, בעניין היחס לערבית ויחסי יהודים וערבים, ההצלחות היו בודדות ומבודדות. אפשר אפילו לומר שעם כל המאמצים, המציאות הטילה את צילה על הניסיונות הללו בוולדורף, ולא ההפך. אבל עם מספר הולך וגדל של יוזמות משמעותיות, עם מחויבות לנושא כמו זו של בית ספר זומר ועם התמדה, אולי ולדורף באמת יהפוך לבועה מסוג אחר, בועה שבתוכה מתחולל השינוי המיוחל: הערבית היא חלק מהחיים, היחס בין היהודי לערבי הוא שוויוני, האמת ההיסטורית והעכשווית איננה מושתקת, ועתיד משותף נפתח לטוב, אינשאללה, לעבר החברה כולה.

בציור מספרה של לנא בפתח המאמר רואים נער, אחד מארבעה אחים (המייצגים את ארבע התנועות בערבית), מבריח זאב מאיים בעזרת מטה של אש. הוא עושה זאת כדי להגן על אחיו הישן. ציור שטמון בו כל הסיפור כולו: שני אחים, שינה, חיה שוחרת רע, ולשונות האור — האותיות — או במילים אחרות, השפה שמאירה את החושך ומניסה את הטורף.

ערבית למתחילים: אסְמֵעוּ

שנים ניסיתי ללמוד ערבית ולא הצלחתי. מתברר שזו תאונה נפוצה. אבל בסתיו 2007, בחדר המורים בבית ספר אדם בירושלים עם זוהייר עבד-רבו זה היה אחרת. ישבנו שנים עשר סביב שולחן רחב. לפעמים שתינו שאי, רק זוהייר, אל-מוּעָלֵם (המורה), שתה קהווה. ניסינו לרשום את המילים במהירות שבה הן חולפות באוויר. זוהייר לימד ללא טקסט, ללא כתיבה. ישבנו סביב השולחן דרוכים מהקשבה, מחכים למשמעות להצטרף לצלילים.

בשיעור הראשון זוהייר פתח: אנא מועלם לאלערבי. התלמיד הבא הוּ מֻתַרְגֵ'ם, זה קל. אנא כָּתבּה, למדתי, גם זה קל. אבל האם הצעירה הִיֵי מוּסמֵמה גראפיכ (היא מעצבת גרפית), ולפנינו עוד יותר מחצי כיתה. אני כבר בפניקה. איך אזכור כל כך הרבה מקצועות? למה בכלל ללמוד איך אומרים קלינאית תקשורת? מי צריך את זה? כמו תרמילן שיוצא לדרך ארוכה, ביקשתי לקחת רק את מה שאי אפשר בלעדיו. תנו לי מפה. אם אלמד לרצות, להגיד, ללכת, להבין, לעשות, לדעת, אנא אערֵף, זה לא יספיק?

אחרי כן (בּעדֵיין), ישבתי עם זוהייר מול עץ התות הגדול שבמרכז החצר פי אל-מַדְרָסָה. חשבתי, אני אומרת לו, שיש מילים בשפה שהן כמו עלים. זוהייר הבין אותי מיד. השפה היא כמו עץ, הוא אמר סַג'רה. אני מתחיל מהענפים כדי שאפשר יהיה לחבר את המילים הנשירות האלו. מילות החיבור, מילות היחס, אלו הם הענפים. בעבר, סיפר לי, הוכשר גם בהוראת האנגלית, והדבר הראשון שלמדו אותו היה, לעולם אל תלמד יותר מחמש מילים בשיעור. נשמתי לרווחה. אולי הפעם אלמד.

רודולף שטיינר אומר שיש קשר בין הטופוגרפיה ובין השפה שמתהווה בה. בספרו על רוח השפה הוא טוען שהצלילים שעוברים בתיבות התהודה של הגוף רוצים לשקף את פני הקרקע עליה נוצרו. הרוח נושבת בעמק, השפה בגרון. האם התשוקה שלי לשפה הזאת שאני עדיין נאבקת לרכוש קשורה לאהבה פשוטה לנוף?

לֵיש אינְתו הון (למה אתם כאן)? זוהייר סאלְנָא בשיעור הראשון. אחרי כן, אמר, כבר לא נדבר כאן עברית. לרובנו היתה היסטוריה קצרה של רצון להתקרב לערבית, נגיעה פרטית בסיפור אהבה ומאבק גדול בין שני עמים עם שפות אחיות.

בשיחה איתו אותו ערב ראשון על העלים והענפים, התפלאתי לגלות שלזוהייר אותו דימוי של השפה בדיוק. גם הוא ראה את גזע השפה כבנוי מפעלים, אבל הוא לא התחיל משם. הפעלים עם כל ההטיות שלהם הם כמו סכר, הוא אמר, הם יכולים לעצור אותנו. רק עכשיו, אחרי עשור, אני יודעת על בשרי עד כמה הוא דייק. קודם נזרום קצת עם השפה, נקשיב לה, אמר, ניתן לה להמשיך לנוע. ואכן היא נעה, כמו מים, ועוקפת מכשולים. אם לא הכרנו מילה אחת ונמשיך להקשיב, אולי נכיר אחרת. ההבנה, מסתבר, רכה וזורמת. לא צריך ללכוד את המילים. במקום זה אפשר לחוש איזו אֻזן פנימית מתעוררת. לרגע, למשפט, לשלושה משפטים, לחמישה, המילים עוברות בחדר ואנחנו כאילו דַיימאן (תמיד) כבר ידענו ערבית. באופן נס, אנחנו מבינים.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

2 תגובות

  1. רונה קמחי

    לנא היא המורה של הבת שלי בכיתה ח' בזומר, אהובה עליהם מאד ומלמדת בצורה מרתקת את הנערים והנערות. קבוצת הווטסאפ שלהם חיה ונושמת, וכך לומדים דרך "הרגליים", או יותר נכון דרך ההקלדה באצבעות הידיים- את השפה הערבית על משמעויותיה. הכתבה מרגשת מאד ונותנת תקווה גדולה לדו-קיום ואחווה בין העמים. וכמו שלנא אומרת- האם הם לא גרים כאן כבר מאות בשנים?
    כל הכבוד!

  2. מקסים -נודא חשוב כל כך , תודה על הכתבה, למדתי ערבית בבית הספר התיכון ( בגרות 5 יחידות) בזמן האחרון מתעורר געגוע לשפה העשירה הזו כל כך לחכמה של המשלים.