מִחזוּר הבריאה

דלת מתכת ירוקה-כחולה ואטומה, עשויה שתי וערב של ריבועים ומתאימה למוסך. זאת הייתה דלת הכניסה לבית ספר "אדם" (במשכנו החמישי). בניין ישן שדרש התחדשות והתאמה למאה ה-21. בהגיע בית הספר לגיל מצוות נחנכה דלת חדשה, דלת שנוצרה כמדרש ויזואלי בעץ ובזכוכית של סיפור הבריאה בבראשית, מתנת פרידה לבית הספר מתלמידי המחזור הרביעי.

מדוע דלת זו ואופן יצירתה מגלמים את זרע הבריאה שאנו כאנושות נדרשים אליו בצוק העיתים?

ראשית זו יצירה קולקטיבית, שעוצבה בקונצנזוס של כלל חברי הכיתה – יצירה משותפת שכללה, בנוסף לתלמידים שדמיינו וביצעו, גם את ההורים, המורים ואב הבית. היצירה חיברה יחדיו לימודי תנ"ך עם אומנות ויטראז' בהנחיית נטע דולן ועם עבודה בעץ בהנחייתי. הדלת עוצבה בהשראת בריאת האדם של מיכאלאנג'לו, ובוצעה על פי המודל "מקיים למקיים", במסגרת תכנית הלימודים, כשלמעט השקעה קטנה בחומרי הגלם נוצר כל השאר על ידי הקהילה. זו יצירה שבה נדרש כל יחיד לעבוד לטובת נחלת הכלל, וגם לאחר כ-15 שנה היא מעוררת התפעמות והשראה. מעטים מאלה העוברים דרכה מעלים בדעתם שחבורת תלמידים יצרה אותה כחלק משיעורי האומנות, ולא אמן ידוע שם.

מעשה הדלת מתכתב עם מילות הסיום של ידע האדם, סדרה של ארבע עשרה הרצאות שניתנו במשך שבועיים לצוות המורים שהקים את בית הספר הראשון בשטוטגרט:

"הצורך בדמיון, החוש לאמת, ורגש האחריות אלה הם שלושת הכוחות המהווים את עצמה ובשרה של הפדגוגיה. מי שרוצה לקחת על עצמו פדגוגיה חייב לרשום לעצמו כמוטו כלפי פדגוגיה זו:

החדר עצמך בכושרות הדמיון

רכוש את האומץ לאמת

חדד את רגש האחריות הנפשית שלך."[1]

אי הידיעה

אנחנו נמצאים חודשים ספורים מאז שציינו מאה שנים להקמת בית ספר ולדורף הראשון. מחד, סיבה לחגיגה והרבה גאווה למי שמסתכל בערגה לאחור, מאידך – הזדמנות לאזור אומץ ולשאול מהי השליחות של חינוך ולדורף בעת מצב חירום זה, אשר מכונה משבר האקלים. לכאורה זה משבר חיצוני, אך אם אנו מבינים שנפש האדם משתקפת בנפש העולם ולהפך, אזי זהו גם משבר פנימי. משבר שמערער ומעורר אותנו, ויכול להביא אותנו למצב של חוסר אונים ואי ודאות. בהקשר זה נחקקו בי מילים שאמרה הסטודנטית שירה צוברי לפני שנתיים באחד הטקסים של מסלול הכשרת ולדורף במכללת דוד ילין:

הסופה רגעה

ולעיניי נגלה אי הידיעה.

ברגע בו רגלי דרכה

הפכתי בטוחה

בטוחה באי הידיעה.

מה המשמעות להיות בטוח באי הידיעה? ל"אי הידיעה" יש כפל משמעות: האיים של הידע, החוכמה שצברנו, ומנגד אוקיינוס אי-הידיעה – חוסר הידיעה שעוטף את איי הידיעה שיצרנו. אם נסתכל באוקיינוס השקט נגלה אי מזן מיוחד, אי עשוי פלסטיק. למעשה, כל אוקיינוס על פני כדור הארץ מכיל אי, או ליתר דיוק, יבשת של פלסטיק. בואו נעז להישיר מבט אל הררי האשפה ואל נהרות הביוב שלנו – הם בבואה אמיתית למי ומה שאנחנו. הדור שלנו מצטיין ועולה על כל הדורות שקדמו לו מאז שחר ההיסטוריה בדבר אחד בוודאות: ייצור אשפה! אשפה מכל סוג וזן. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אזרח בישראל מייצר כ-600 קילו אשפה בשנה (מדובר באחד הנתונים הגבוהים בעולם) וכמות האשפה הביתית גדלה ב-2% מדי שנה. הבנק העולמי מעריך שבכל יום האנושות מייצרת כמות אשפה השווה לשיירת משאיות מלאות אשפה מהחוף המערבי לחוף המזרחי בארה"ב.

בואו נעז להישיר מבט אל הררי האשפה ואל נהרות הביוב שלנו – מחִזורּ הם בבואה אמיתית למי ומה שאנחנו

אלוהים ברא את האדם, והאדם ברא את האשפה. אשפה זו המצאה של האדם, כל המתבונן בטבע ויחפש אשפה יגלה לתדהמתו שמושג זה אינו קיים. כל עלה שנושר מהווה מזון לתולעים ולבקטריות והופך לאדמה מזינה ודשנה.

במובן מסוים ניתן לראות את האשפה שיצרנו כתוהו ובוהו, כנקודת הפתיחה. זהו זמן של קריאת השכמה לאנושות. נגיף הקורונה משבש בקלות את אורחות חיינו, התנועה שלנו מוגבלת ואנשים עם מסיכות הפכו לחיזיון נפוץ ברחבי העולם עקב התפרצות הנגיף, ובאוסטרליה מחמת שריפות יער שהכחידו שטח של מעל 100 מיליון דונם, על החי והצומח שבו.

מדרש ויזואלי בעץ וזכוכית לסיפור הבריאה. דלת הכניסה לבית הספר "אדם"

ד"ר סוס צדק

הלורקס הוא סיפור שכתב בשנות ה-70 דוקטור סוס, סיפור העוסק לכאורה בעתיד. בעתיד הזה לא נותרו עצים, בני אדם מסתובבים עם מסכות וקונים אוויר טהור מהתאגיד, יורד גשם חומצי, מגרש המשחקים הוא הקניון ועוד מרעין בישין.

סטודנטיות וסטודנטים מהשנה הרביעית במסלול לחינוך ולדורף במכללת דוד ילין עיבדו את הסיפור להצגה והעלו אותה בינואר 2020.

תלמידות ותלמידי כיתה ז' מבית ספר אדם צפו בהצגה, ובסיומה הזדמן לי לשוחח עמם. שוחחנו על הצורך להתעורר למציאות ולנקוט פעולה. למחרת, בשיחה עם המחנכת שלהם מיה דוידוביץ', הם אמרו: "התעוררנו. הבנו שמהדור שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד מה לא לעשות, אבל מה כן לעשות – אנחנו צריכים להבין בעצמנו!"

במילים פשוטות אמרו התלמידים, שהחשיבה ודרך הפעולה שהובילו את העולם ואותנו לרגע הזה צריכות למות; עלינו להיפרד מהן, ולאפשר לצורת חשיבה ועשייה חדשה להיוולד. משבר האקלים כבר כאן, וכל אחד ואחת מאתנו חשים בו במישרין. האם יש לנו אומץ להודות ולהכיר במציאות הקשה? האם יש בנו יכולת לדמיין עולם אחר? האם נוכל לפתח את אחריות הנפש ולפעול לשינוי המצב?

כל המתבונן נכוחה סביבו ולבו אינו עשוי מאבן צפוי לחוש כאב רב. המנהיגות הפוליטית בארץ ובעולם, התנהלות כלכלית שמבוססת על רווח פרטי והפסד ציבורי, זיהום הסביבה, עוולות חברתיות, משבר האקלים, זקנים עריריים ועוד, עלולים ליצור תחושה של אזלת יד, ייאוש, ריקנות וצורך לטשטש אותם – לרוב באמצעות צריכת יתר לסוגיה.

קארל מרקס אפיין את מצב האנושות באמצע המאה ה-19 כניכור ונתק בארבעה מישורים: בין האדם לטבע, בין אדם לאדם, בין האדם לעבודתו ולבסוף בין האדם לעצמו. מה שמרקס זיהה לפני שתי מאות הופך למציאות גלויה לעין כול.

כותבת המשוררת מיכל זק בשירה דרך הקונספירציה:

בואו נלמד את ילדינו

את מדעי הלב

כי מי ילמד אותם חמלה

בארץ הסטארטאפ והאקזיט,

בארץ הסלפי והווטסאפ

במדינה של חמש יחידות,

במדינת ההישרדות.

בואו נלמד אותם לאהוב

את כלבי הרחוב

ולא לדרוך על נמלים, כמו פעם.

להסתכל בעיניים, להסתכל בעיניים

ולא לקחת את הטלפון בכל פעם שנוגעים להם בלב.

מימין: הדלת הישנה בכניסה לבית הספר. משמאל: התקנת הדלת החדשה

בריאת העתיד

גרטה תונברג, הנערה שבזכותה התעוררו רבים למשבר האקלים, מדרבנת אותנו במילים הבאות: "כשאנחנו מתחילים לפעול, התקווה נמצאת בכל מקום. לכן במקום לחפש את התקווה, חפשו את הפעולה. אז תגיע התקווה."

מהי הפעולה הנדרשת מאתנו? מהי איכותה? מה הם אופייה ומהותה? אחד ממורי הדרך שלנו הוא בויאן סלאט, בחור צעיר בן 24 מהולנד. בויאן חווה את כאב מצב העולם כשהיה בן 16, אז צלל בחופי יוון, והפלסטיק הכה בו. לפתע הבין שהוא רואה יותר פלסטיק מדגים, חוויה מוכרת לכל מי שטבל במימי הים. רובנו מדחיקים, מכחישים, מקסימום מצקצקים בלשוננו.

גרטה קוראת לפעולה, בויאן כבר פועל. ראשית הוא ניסה להבין את היקף הבעיה ואת עומקה במסגרת עבודת חקר בתיכון. כששאל מומחים איך ניתן לנקות את הים, לא קיבל תשובה שהניחה את דעתו ושנתנה מענה אמיתי לגודל האתגר.

הזדמנות לאזור אומץ ולשאול מהי השליחות של חינוך ולדורף בעת מצב חירום זה, אשר מכונה משבר האקלים. לכאורה זה משבר חיצוני, אך אם אנו מבינים שנפש האדם משתקפת בנפש העולם ולהפך, אזי זהו גם משבר פנימי

שנים ספורות לאחר מכן הקים בויאן את חברת "The Ocean Cleanup", ששמה לה למטרה לנקות תוך עשור כ-90% מיבשות הפלסטיק – הגדולה שבהן נמצאת בלב האוקיינוס השקט ושטחה כשטח ארצות הברית. ב-2019 התקיים הניסיון המוצלח הראשון לנקות את האוקיינוס. הניסיונות הקודמים כשלו, אך מהנדסי החברה שיפרו את הליקויים בזמן שיא (חודשים ספורים). המערכת מצליחה לאסוף אשפת פלסטיק – עד חלקיקים בגודל של 1 מ"מ – מבלי לפגוע במגוון החי הימי.

לאחר האיסוף והבאת האשפה חזרה ליבשה יש צורך למחזר אותה למוצרים בני קיימא. לשם כך חַברה The Ocean Cleanup לרשת חוקרים ויזמים בינלאומית שמפתחת ומאגמת פתרונות מקיימים. המוצרים הראשונים צפויים להגיע לשוק בספטמבר 2020, ומכירתם אמורה להיות חלק מהמנוע הכלכלי של ניקוי האוקיינוס מפלסטיק. בויאן לא שוקט על שמריו, ולאחר שהבין שחלק גדול מהפלסטיק מגיע לאוקיינוסים מן הנהרות, עיצב ספינה לניקוי הנהרות שתמנע את הזנת "יבשות הפלסטיק". בויאן הוא צעיר הולנדי שהופך למציאות את אגדת האצבע בסכר.

גרטה ובויאן הם חלק ממנהיגות חדשה אשר לוקחת אחריות לנפש העולם, הם מבינים שעליהם לנקות את הטינופת שיצרנו.

חלק מהדור הצעיר מבין היטב שהתנתקנו ופגענו במעגל החיים, מעגל שמהותו מוצגת בבהירות בספר בראשית: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

אלוהים ברא את האדם, והאדם ברא את האשפה. עכשיו עלינו להשלים את הבריאה בכך שנשכיל להתמיר את ה"אשפה" לאדמה דשנה ומזינה, להתעורר לממד שמעבר לאופטימיות או לפסימיות, לממד שרואה את המציאות החיצונית, מבין שהיא השתקפות של הפנימית, ומתרגם אותה לפעולה כאן ועכשיו. אסיים מאמר זה במילותיו של שטיינר שנכתבו לפני מעל מאה שנה, בזמן מלחמת העולם הראשונה ובזמן מגפת השפעת הספרדית שקטלו ביחד עשרות מיליונים.

חיים אל תוך העתיד

תחילה כל מה שנותר מהעבר יצטרך להיטמע ולהצטרף אל תוך האין.

מתוך החשיכה הגדולה אשר תקיף את האדם, הוא יצטרך למצוא את חירותו, למצוא את כוחו שלו, ואת עוצמתו השלמה.

הצורך החומרי החיצוני ישתנה לצורך הפנימי של הנפש,

ומתוך הצורך העמוק הזה ייוולד חזון.

על האדם יהיה לעקור מן השורש את עקבות הפחד והרתיעה מפני מה שהעתיד מאיים להביא עליו.

כל רגשותיו כלפי העתיד יהיו חדורים בבטחון ובשלווה.

שלוות נפש מוחלטת מפני מה שהעתיד עשוי להביא, זה מה שהאדם חייב להשיג, בידיעה שכל מה שקורה, קורה תחת הדרכתם היודעת כל של רוחות החוכמה.

תפקיד האדם הוא לעשות כל רגע נתון את מה שנכון, ולהשאיר את השאר בידי העתיד.

זהו אכן הלקח אשר עלינו ללמוד בזמן הזה.

לבסס את חיינו על אמון פשוט, מבלי שיהיה לנו שום בטחון.

לרכוש אמון בעזרתו הנוכחת תמיד של עולם הרוח – זוהי הדרך היחידה עבורנו.

אם אנו רוצים, כי אומץ ליבנו יעמוד במבחן.

הבה אם כן נתחיל לפעול לחשוף רצוננו ונבקש את ההתעוררות של האמת הפנימית בתוכנו.

רודולף שטיינר

[1] ר. שטיינר, ידע האדם, הוצאת תלתן, 2006, בתרגום אלישע אבשלום.