מ"אדון הסליחות" ועד "מפסיקים להתנצל": הסליחה והמחילה במרחב הציבורי בישראל [איגרת 225]

מתוך גיליון סליחות של מגזין אדם עולם | להצטרפות

28.9.1997 - שלהי חודש אלול התשנ"ז – ואהוד ברק, יו"ר מפלגת "ישראל אחת" (העבודה-מימד-גשר), ניצב למול המיקרופונים ומכריז: "אני מבקש (מבני עדות המזרח) סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה… בגלל עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בשנותיה הראשונות של המדינה על-ידי תנועת העבודה". עוד הוסיף: "תנועת העבודה הייתה אחראית על מבצע מפואר של הקמת ובניית הארץ, ובמהלך ההקמה, נגרם שלא במתכוון עוול לרבים מבני עדות המזרח, כאשר הם הופרדו משורשיהם ונשלחו ללא קשר למיקום בני משפחותיהם למקומות מרוחקים". אמנם הימים היו ימי אלול, אך הקשרם של הדברים היה ועידת מפלגת העבודה שאמורה הייתה להתכנס בנתיבות כמה ימים אחר-כך.

דבריו של אהוד ברק היו תקדימיים. איש מעולם לא התנצל בפני עולי צפון אפריקה ואסיה על העוולות הרבים שנעשו להם בעת בנייתו של הבית הלאומי בישראל. ולמרות זאת, כמעט אף אדם בישראל לא תפס את אמירתו של ברק כאמיתית וכנה. לא יצאה שעה ותגובות מן המערכת הפוליטית ומחוצה לה הדפו את אמירתו.

איש אינו יודע את צפונות לבו של אדם: את צערו לנוכח פגיעה באדם אחר; את החרטה שבלבו, או את עבודתו הפנימית להשתפר ולהיות אדם טוב יותר. הפגיעה הנפשית מלווה את המין האנושי מאז עמד על דעתו: ספק אם יש על פני האדמה אדם שלא נפגע בחייו מאדם אחר; ספק אם יש בעולם אדם שלא הרגיש או ידע שפגע במישהו; ספק גדול אם מישהו מאתנו יודע להעריך את הפגיעות שנושאים עמם האנשים הסובבים אותו; למעשה, האנושות כולה היא פצע פתוח, הנפגע ופוגע ללא הרף. והריפוי, בכוחותיו הצנועים של האדם, נעשה במסגרת פעולות הסליחה והמחילה.

אל תוך נבכי הפעולות האינטימיות בתחום שבין אדם לחברו אין לנו חרך הצצה. מסיבות אלו, ברצוננו לחקור מעט כיצד ערכי הסליחה והמחילה מתבטאים בתרבות האנושית בכלל, ובמרחב הישראלי בפרט, נבחן את הופעתם בשפה הכתובה והמדוברת, וכן בייצוגים תרבותיים ותקשורתיים אחרים.

לקריאת המאמר המלא באתר אדם עולם