מגפת הקורונה מנקודת המבט של הרפואה האנתרופוסופית: כנס מקוון של מטפלים אנתרופוסופיים

ביום שישי, 22.1, נפגשנו – על מסכי המחשב שלנו – רופאים, אחיות, פסיכותרפיסטים, יועצים ביוגרפיים ומטפלים באמנות, במוסיקה, באוריתמיה ובמסאז' ריתמי, כמו גם תלמידים בהכשרות הטיפוליות השונות, לכנס השנתי של מטפלים שעובדים בהשראת התורה האנתרופוסופית.

בסדרת מפגשים של קבוצה שלקחה על עצמה לפעול להקמתו של איגוד ישראלי למטפלים אנתרופוסופיים, התקבלה בשנה שעברה החלטה לבסס מסורת של כנסים שנתיים למטפלים. בפעם האחרונה שבה נפגשה קבוצה זו פנים אל פנים, רגע לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, עסקנו בשאלה מה יהיה נושאו של הכנס הקרוב. המציאות שבה מצאנו את עצמנו מאז הכריעה את ההתלבטות, ונושא הכנס היה, מטבע הדברים, מגפת הקורונה.

השאלה כיצד ניתן לקיים תהליכים משמעותיים במפגש שמתרחש דרך מסך המחשב מעסיקה, אני מניחה, את רובנו. הכנס הזה הראה שגם אם אין תחליף למפגש האנושי החי –  ואני בטוחה שאכן אין לו תחליף – עדיין ניתן למצוא דרכים יצירתיות לקיומם של מפגשים מהסוג שנכפה על כולנו בתקופה האחרונה.

למרות המסך ומבעדו, חלקו, להרגשתי, כ-120 משתתפים תחושה מחממת לב של התכנסות משותפת ושל שותפות, ולקחו חלק בלימודה, כמו גם ביצירתה, של חשיבה טיפולית ייחודית. חשיבה טיפולית זו מיישמת בתחומי התרפיה השונים, בדרכים רבות ומגוונות, את ההבנה האנתרופוסופית ביחס לאדם, ביחס לעולם וביחס לקשר ביניהם.

פתחנו את הכנס בשירה משותפת בהנחייתה של מיכל חכם, סטודנטית בהכשרה לתרפיה במוסיקה בגישה אנתרופוסופית. כל אחד מאיתנו שמע אמנם רק את עצמו מצטרף לשירתה ונגינתה של מיכל, אבל נדמה לי שאפשר היה להרגיש את עוצמתה של שירה ביחד גם כך.

ההרצאה המרכזית בכנס ניתנה על-ידי ד"ר מתיאס גירקה, מומחה לרפואה פנימית ופליאטיבית, שותף מייסד של בית החולים האנתרופוסופי הׇוֵלְהוׄאהֵ (Havelhöhe) בברלין ויו"ר המחלקה לרפואה אנתרופוסופית בגתאנום. מתיאס דיבר על מחלת הקורונה ממספר נקודות מבט: מנקודת המבט החיצונית, תוארו מאפייניהן של מחלות ויראליות והתנאים המוקדמים שמעלים את הסיכוי להידבק בהן; מנקודת מבט קוסמית, תיאר מתיאס את הקשר בין ירידה בפעילות השמש – שבאה לידי ביטוי במיעוט כתמי שמש – לבין התפרצות של מגיפה; ומנקודת המבט הפנימית – את התרגול הפנימי שמוביל לחיזוק איכויותיו של ה"אני" כשמש פנימית ולמפגש משמעותי עם ההתמודדויות להן אנו נדרשים.

לאחר מכן פנינו לעבודה ב"חדרים", שבהם חלקנו בקבוצות קטנות את התנסויותינו בעבודה טיפולית בתקופת הקורונה, ואת מחשבותינו, הרגשותינו ותובנותינו ביחס אליהן. כמו מושגים רבים אחרים, גם מושג ה"חדר" עבר וירטואליזציה בתקופה האחרונה. במובנו החדש, "חדר" איננו מקום, אלא מצב: מצב שבו מתרחש "מפגש" בין מספר מסוים מתוך משתתפי ה"מפגש" הממוסך בכללותו.

לשרת את ליבו של העולם

"מפגש" הוא, כמובן, המושג העיקרי שעובר שינוי גדול בימים אלו ממש, וראוי לעסוק בשינויים אלו באופן מעמיק. לענייננו כאן, אציין שההתנסות בכנס – כמו גם ההתנסות בחיים המקצועיים של רבים מאיתנו – מלמדת שמפגש משמעותי עם אדם אחר יכול להתרחש גם כאשר מסך מתווך אותו. מעניין, לדעתי, להתבונן על ההשפעה שיש למסך על מפגש עם ממדים שונים של האדם ועל האתגרים הייחודיים שהוא מזמן: הגוף הפיסי איננו משתתף, כמובן, במפגש כזה, וגם גוף החיים נוכח בו הרבה פחות; האם ניתן לראות בכך הזמנה והזדמנות לחיפוש דרכים חדשות למפגש עם ממדיו הנפשיים של האדם ועם מהותו הרוחנית?

חלקו האחרון של הכנס היה בנוי מרצף של שלוש הרצאות מרתקות, שהציגו התייחסות לקורונה ולאתגריה מנקודת מבט גופנית, רוחנית ונפשית. הרצאתו של ד"ר מוטי לוי – מומחה ברפואה אנתרופוסופית, הרופא הראשי של "כללית רפואה משלימה" ומרצה במגוון תוכניות הכשרה טיפוליות אנתרופוסופיות – התייחסה למערכת החיסון האנושית, תיארה את מנגנון פעולתו של החיסון כנגד מחלת הקורונה, והציגה את האתגר הרוחני שכרוך בהתחסנות. על בסיסה של ההתייחסות האנתרופוסופית אל מחלה כתהליך בשירותה של ההתפתחות האנושית, ניתן להגדיר אתגר זה כך: לקחת בידינו את משימת התפתחותנו הרוחנית ולחתור באופן פעיל ומודע להשגתה בכוחותינו אנו, ולא בכוחה של המחלה שנחסכה מאיתנו.

מנקודת המבט הרוחנית, תיארה אורנה בן-דור – יועצת ביוגרפית, חוקרת מדע הרוח ומייסדת ומנהלת של בית הספר "כחותם" להכשרת יועצים ביוגרפיים – את מגפת הקורונה כמסר מעולם הרוח. כאשר חושבים על הרוח ככוח יוצר ובונה ועל החומר כסופי ומתכלה, עולה ההבנה הבלתי נמנעת שהרוח היא גם כוח מפרק. פירוק החומר הקיים נחווה מנקודת המבט האנושית בשלוש רמות במגפת הקורונה: פירוקן של תבניות מחשבה, פירוקן של תבניות נפשיות ופירוק החיים עצמם. המפגש עם עולם הרוח דרך מגפת הקורונה הוא מזעזע, אך מנקודת מבט רוחנית השבר הוא הדרך לתיקון וליצירה מחדש.

הרצאתה של נורית רוזנגרטן – מטפלת משפחתית וזוגית, בעלת הכשרה ב-CBT אינטגרטיבי ובפסיכולוגיה אנתרופוסופית, מייסדת ומנהלת של מכללת "כלים שלובים" לפסיכותרפיה אנתרופוסופית – עסקה באתגרים הנפשיים שמזמנת תקופה זו והתייחסה למגפה במונחים של חציית סף. חצייתו של סף התודעה אל עבר מגע עם ממדיו הרוחניים של הקיום כרוכה באתגרים נפשיים בלתי מבוטלים; נורית תיארה אתגרים אלו תוך שימוש במושג ה"אל-ביתי" של פרויד, "הפחד מהתמוטטות שכבר קרתה" של ויניקוט וה"סזורה" של ביון. המצוקה הנפשית הרבה שאנו פוגשים בתקופה זו משמשת כאזהרה מפני הנטייה ל"מעקף רוחני" ומזמינה אותנו ליצירתה, על בסיס הגותו של שטיינר, של "הפסיכולוגיה של החירות".

השילוב בין שלוש נקודות המבט פרש תמונה רחבה של ההתרחשות הכלל-עולמית ומעוררת החשיבה שאנו מצויים במהלכה בתקופה זו. כמטפלים אנו מקבלים על עצמנו את האתגר הכפול שכרוך בניסיון להבין תהליכים תוך כדי התרחשותם מצד אחד, ובצניעות והקבלה של מה שנשאר בלתי מובן – ואולי אף צריך להישאר כזה – מצד שני. אני בטוחה שבעתיד נוכל לראות ולהבין ממדים של מגפת הקורונה שאיננו רואים היום; אך להרגשתי ניתנה לנו הזכות ביום הזה לחפש דרך משמעותית לגעת בתהליך המסתורי שכולנו לוקחים בו חלק בימים אלו. ברוח זו, סיימנו את היום במילותיו היפות של נתנאל גולדברג, בשיר שאיתו פתחנו: "למד אותי להיות נהר של אור אל לבבות העולם / למד אותי לשרת את ליבו של העולם".

תודה גדולה שלוחה למארגניו של הכנס: ד"ר מירון ברק, אייל וסר, יעל ערמוני ודוד בנימין, שהשכילו לשלב בין חשיבה וביצוע ולהפיק יום מעורר השראה הן ברמה התוכנית והרעיונית, והן ברמה הארגונית והפרקטית.

מטפלים המעוניינים להצטרף לרשימת המטפלים האנתרופוסופיים שנבנית לצורך הקמת איגוד המטפלים, מוזמנים לפנות לאייל וסר בדוא"ל [email protected], בצירוף פרטי הקשר שלהם.