מדוע הורים הם מתקדשים? [איגרת 155]

עם כל הכבוד למורים, ליועצים ולתרפיסטים - אפילו בחינוך ולדורף - ההורים הם שנושאים את גורל הילד והם אלה שיודעים מה הכי טוב לו. הנינג קהלר, מחנך-מרפא גרמני, יוצא כנגד ה"פדגוגקרטיה" שמתייגת ילדים כ"מוצלחים" או כ"בעייתים", ומזכיר להורים את שליחותם העמוקה: המבט המוקיר פורסם לראשונה בכתב העת אדם עולם. תרגם מגרמנית: גלעד גנבר

כמו רבים מעמיתי למקצוע, מוצא אני את עצמי לא אחת בסיטואציה, שבה עלי להזהיר הורים מפוחדים מפני השתעבדות לרעה החולה של התיוג הפסיכו-דיאגנוסטי של בני אדם על פי מה שמכונה הפרעות, אשר אוכלת כיום כל חלקה טובה. אם ילכו שולל אחר גישה זו, הם עלולים בסופו של דבר להתייחס אל ילדם-שלהם בזלזול סמוי. בהניחם למחשבות ורגשות משפילים לעלות בקרבם ("למה דווקא אנחנו היינו חייבים להביא לעולם ילד שכזה?"), הם מחטיאים חלק משמעותי, אולי החלק המשמעותי בה"א הידיעה של המשימה ההורית שלהם, והיא: לשכך את ההשפעות הפוגעות והמחלות של המבט המודד באמצעות כוחו המרפא של המבט המוקיר. הבה נציין לפנינו את המושגים האלו: מודד – מוקיר. נדמה שהם מציינים דברים דומים, אך בהתבוננות מקרוב מתברר שמדובר בשני הפכים.

המבט מודד, המעריך, האומד, הינו תמיד בעל השפעה פוגעת ומשפילה, גם אם הוא מוליך לתוצאות חיוביות, שכן הוא מוריד את האדם למדרגת מושא של בחינת איכות; מכווץ אותו לכדי השתקפות (מתה) של עצמו הנתונה לבחינה בזכוכית מגדלת; גורם לו לקפוא באמצע החיים, ולכן הוא במהותו המבט שחוסם או קוטע קשר בין בני אדם. אכן, זהו מבט המסב כאב, כאב הדומה לבושה, ועל כן מחולל תגובות של "התגוננות בפני הכאב של הבושה", המזכירים במידת מה את הרפלקס של להסתתר או לעוות את פניך למול עדשת המצלמה. "זוהי אמת בסיסית של העולם האנושי: רק את 'הלז' ניתן לסווג. 'האתה' אינו מכיר כל מערכת של קווי ייחוס", כותב מרטין בובר. המבט המעריך כופה על 'האתה' את הסד של עולם 'הלז'. המבט המוקיר ,לעומתו, מרפא, לא במובן  של "טיפול רפואי", אלא ביחס לשאלת היסוד של הכמיהה האנושית: היכן ביכולתי למצוא "מרפא"? השפה של זמננו הציבה במקום המושג 'מרפא' את המושג 'כבוד'.

המבט המוקיר הינו תרפויטי וכתוצאה מכך מבין (או להיפך); המבט המודד הינו מחתים ומתייג באופן כזה, שמעלה את הנזקקות לתרפיה ובה-בעת חוסם את הנגישות לתרפיה: הביטוי הפוגעני שלו הודף את הנפגע להתנהגות של אישור נטול-היגיון (כלומר, התנהגות המאששת את הדעה הקדומה). במצב כזה של פגיעה, אך הגיוני הוא שאמצעי ההתגוננות בפני רצון ההתערבות של הפוגעים, יהיה "סימפטום" הכלול במצב הפגיעה עצמו.

להמשך קריאת המאמר באתר אדם עולם 

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*