מדוע מתרחשים משברי ניהול בבתי ספר ולדורף? [איגרת 220]

כאשר הכין רודולף שטיינר את המורים לקראת פתיחת בית ספר ולדורף הראשון בשנת 1919, הוא ציין מפורשות:

"אנו לא ננהל את בית הספר שלנו באותו אופן שבו מנוהלת מחלקה ממשלתית, אלא בדרך רפובליקנית. בקהילת מורים אמיתית אין אנו יכולים לתפוס מחסה מאחורי הריפוד המגונן שמקנים כללים ותקנות של מנהל, אלא חייבים אנו להביא את תרומתנו שלנו לקראת פתרון בעיות באחריות אישית מלאה. כל אחד מאיתנו חייב להיות אחראי באופן מלא למעשיו. עלינו להיות מסוגלים ליצור את האפשרות של מילוי מקומה של מחלקת האדמיניסטרציה בבית הספר על ידי הבנת האלמנטים המאחדים של בית הספר. התחלקות במטלות תוך השתתפות פעילה תאחד אותנו במטרה המשותפת."

(הציטוט לקוח מתוך הספר Toward the deepening of  Waldorf Education, עמוד 76)

מה הייתה הכוונה המקורית של שטיינר ברעיון הניהולי הזה? הרי קבוצה כזאת של אנשים השואפת למטרה משותפת מוכרת לנו מזמנים קדומים: הגילדות המקצועיות, לדוגמה, היו כאלה. אך סגנון החיים הזה כיום אינו משרת אותנו יותר. התרבות שלנו נוטה בחוזקה לקוטב האינדיבידואלי.

אבל דווקא בתקופה שבה שולטת האינדיבידואליות, וכאשר לכל ארגון יש מנהל, מבקש שטיינר מהמורים לנהל את בית הספר בעצמם. עוד הוא מבקש לפזר בין המורים את תפקידיו השונים של מנהל בית הספר, בשיטת עבודה הקרויה "מנדטים", וזאת על מנת שבפעילות המשותפת הזאת תיווצר סוג של אחדות המהווה פעילות נפשית-רוחית משותפת היוצרת מתוכה את רוח בית הספר. בעבודה שכזאת, מדגיש שטיינר, יכולים עקרונות משותפים לפעול מבלי לפגוע בחירות האישית. לכל אחד כאינדיבידואל יש אחריות על השלם.

"כפי שאנו עושים דרך רוחנית בקשר שלנו עם התלמידים, כך גם בעשייה שלנו למען ניהול בית הספר אנו צריכים לעבוד מתוך התבוננות רוחנית." (הציטוט לקוח מתוך הספר Education and anthroposophy).

כידוע, בית ספר ולדורף הראשון, בעיר שטוטגרט, היה תחת הנהגתו הרוחנית והארגונית של שטיינר, שהיווה את המרכז אשר קרן החוצה כלפי המורים. כיום, המצב הפוך: ללא מנהיג דומיננטי, המורים חייבים להביא מתוך עצמם את הכוח הנפשי-רוחני לבניית בית הספר וניהולו. העבודה המשותפת יוצרת את המרכז שיונק את כוחו מהתפתחותו הרוחנית של כל מורה ומההרמוניה שנוצרת בפגישות הקולגיום, כלומר הקשר הרוחני בין כלל המורים. אולם, דווקא דרך חדשנית שכזו לעבודה משותפת, קשה מאוד למימוש בזמן הנוכחי ומהווה אתגר בכל בתי הספר. היא אמנם שופעת כמיהה ורצון עז לשיתוף פעולה, אך מולם, האינדיבידואליות השונָה של כל אחד מן המורים, גורמת לחוויות של תסכול וחוסר אונים, הבאים לידי ביטוי בשיתוק אופרטיבי - בעיקר בתחום קבלת החלטות משותפות, וביצוען.

את המוצא למצב הזה מאפשרים שלושה מהלכים שבאחד מהם נוקטים רוב בתי הספר היום: אפשרות ראשונה, קבלת ייעוץ ארגוני חיצוני, לרוב כזה שמגיע מתוך האנתרופוסופיה, ובנייה של מודל ארגוני המתאים למידות בית הספר; אפשרות שניה היא מינוי מנהל, מתוך צוות המורים או מחוצה לו, שייקח אחריות בנשיאת התמונה הכללית של בית הספר אך יעבוד בשיתוף פעולה עם המורים בארגון מטלות בית הספר; ואפשרות שלישית, שהיא מינוי מנהל מקצועי, המטפל בכל המטלות ומטיל סמכויות על אחרים על פי שיקול דעתו, בדומה למנהל בחינוך ה"רגיל".

שני הפתרונות הראשונים נותנים מענה חלקי בלבד, בעוד השלישי אינו מחדש מאומה. הייעוץ הארגוני אמנם מסייע לגשר בין הפערים ויוצר תכנית עבודה מסודרת, אך שוב הוא משאיר את המורים לעבוד אחד עם השני, וללא התפתחות אישית של כל אחד מהמורים בעקבות המסע עם היועץ או התעוררות לגורל בית הספר, המצב יחזור לקדמותו. הפתרון השני, של מנהל העובד יחד עם המורים, עלול ליצור עם הזמן בעיות חדשות – הפחד מהירארכיה ופקפוק באמון. כל זאת תלוי כמובן באישיותו של המנהל הנושא בתפקיד, ואישיותם של המורים המסוגלים להפוך את הפעילות המשותפת למציאות חיה ומועילה במישור החברתי.

האתגר שהציב שטיינר למורים הוא גדול מנשוא, וללא חינוך עצמי ועבודה רוחנית מעמיקה של היחיד והקבוצה בהבנת הנפש האינדיבידואלית בימינו, משימת הניהול המשותף היא בלתי ניתנת לביצוע. דרך האמצע בין מנהל היושב בראש הפירמידה לניהול דמוקרטי שבו הרוב קובע ולכן גם מעקב ומשתק, נמצאת במפגש שבו כל אחד בראש ובראשונה מכיל את האחר כישות מתפתחת הנעה בין שינויים. רק אז יכול צוות המורים להבין את העיקרון החדש שרק על פיו אפשר להצליח בניהול משותף: לכולם אין סמכויות שוות. הסמכות נקבעת באופן זמני, למורה זה או אחר, על פי גודל המשימה והאחריות שהוא לוקח על עצמו לתקופה מסוימת. כולם שווים בפני העיקרון שהסמכויות נגזרות מהיקף האחריות של איש השעה (man – date) – בעל המנדט. ההבנה ההכרחית הזאת מובילה לאמון בין המורים שהיא האפשרות היחידה לעבודה תקינה והרמונית. בנוסף, מקור ההנעה הגדול ביותר של כל אחד, היא תחושת השרות לבית הספר. ההתמקדות בתרומה של עבודתנו לחיי בית הספר, טומנת בחובה פוטנציאל להפוך אותנו ליעילים ויצירתיים יותר מאשר המחשבות העוסקות בעצמנו.