אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
הסיטואציה שאנו נמצאים בה היא בעלת פוטנציאל רציני ליצור חרדות או להעצימן. זאת גם סיטואציה בעלת פוטנציאל טראומטי ופוסט טראומטי. במאמר הזה אנסה אציג בפניכם דרכי עזרה לילדים שמפתחים חרדות, ואציג מה ניתן לעשות בשביל שהטראומה לא תהפוך לפוסט טראומה. לפני שנתחיל, אנסה להסביר בפשטות כמה מונחים הקשורים לנושא.
טראומה נפשית היא פצע נפשי, נזק שנגרם לנפש עקב חוויה קשה. כאשר מגדירים טראומה באופן כזה, אז היא כוללת בתוכה ספקטרום רחב של פגיעות נפשיות. גם תחושה של חוסר אונים מול סיטואציה יכולה לפתח טראומה. במובן הזה, הסיטואציה שאנו חווים בימים אלו היא טראומטית לכולם: ודאי למי שהיה או עודנו בתופת, אבל גם למי שעוקב אחרי האירועים מרחוק.
פוסט טראומה היא תופעה שקורית רק לחלק מאלה שחווים טראומה. היא קשורה להתמודדות קשה ומתמשכת עם אותו אירוע טראומטי, כמו מחשבות חוזרות ולא רצוניות על האירוע, סיוטים, תחושה שהחיים נחלקים ל'לפני' ו'אחרי', ועוד.
מהי חרדה? ההבדל בין פחד לחרדה הוא שהפחד קשור לגורם ספציפי, אובייקטיבי. במצב הנוכחי הפחד יכול לדוגמה להתעורר כשהילד שומע את האזעקה ומפחד מהרעש שלה. אבל הפחד ככזה אמור לעבור כאשר הגורם נעלם, למשל, אחרי שחולפת האזעקה. החרדה, לעומתה, יותר קשורה לחוויה נפשית סובייקטיבית, ואינה קשורה למה שקורה כאן ועכשיו. כלומר, אם הסתיימה האזעקה והילד נשאר מפוחד לזמן ממושך, ואם הוא מפחד מהאזעקה שאולי תחזור, למצב הזה אנו קוראים חרדה. החרדה יותר מופנית לעתיד לבוא, והיא מתקיימת בנפש – כלומר ברגשות, במחשבות, בדמיונות, של מה שעתיד לקרות.
הסיטואציה הנוכחית שבה תחושת המוגנות שלנו נפרצה, וראינו אנשים כמונו אשר נרצחו בביתם ונחטפו, יוצרת ומעצימה את החרדות שלנו מהאפשרות שזה יקרה גם לנו, גם אם כרגע אנחנו לא באמת בסכנה כזאת.
ד"ר קארל קונינג, רופא אנתרופוסוף מוערך וידוע, מתאר את החרדה כ"ספינת הנפש הנסחפת מחוץ לנמל הממשות". כלומר החרדה מתרחשת כאשר הנפש מאבדת את אחיזתה ביציבות של הממשות. בחרדה הנפש מאבדת את האחיזה בממשות של הגוף, ובממשות של הכאן ועכשיו, וכמו נסחפת לתוך המרחבים הנפשיים, בתוך מחשבות ורגשות. ואז אומר קנינג "ערפל חוסר הוודאות פורש את כנפיו ועוטף את הנפש בחשכתו". כלומר שההיסחפות לתוך המרחבים הנפשיים, וההתרחקות מהעגינה במשהו ממשי, מזינה ומעצימה את החרדה.
אז מה יכול לעזור לנו אל מול החרדה? ומה יכול לעזור לנו להתמודד עם הטראומה באופן כזה שנוכל להכיל אותה והיא לא תהפוך לפוסט טראומה?
נמל הנוכחות
כבר מהתיאור של קונינג אפשר להבין שבהתמודדות עם חרדה, אנו זקוקים לאור, לממשות ולוודאות אל מול החשיכה, חוסר הממשות, וחוסר הוודאות, כלומר אנו רוצים להחזיר את הנפש שנסחפה חזרה למקום יציב ובטוח.
הדבר הראשון שיכול להעניק לילדים שלנו את הממשות, הוודאות והביטחון הוא נוכחות הורית – נוכחות נוכחת, ממשית, שבה הילד מרגיש ש"אמא כאן, והיא לא הולכת לשום מקום, והיא שומרת עלי, ואני בטוח לצידה".
נוכחות הורית כזאת היא קודם כל נוכחות פיסית – הילד יכול לראות את ההורה, לגעת בו, לשמוע אותו, ולהריח אותו. אבל נוכחות יציבה, שיכולה לתת לילדים שלנו עוגן שישמור שספינת הנפש לא תסחף מידי. נוכחות הורית היא גם נוכחות רגשית ותודעתית, כלומר שאנחנו נוכחים עם הילד גם ברגש ובמחשבה. מכיוון שאם הראש שלנו במקום אחר, ואם הרגש שלנו מעורער, הנוכחות שלנו לא תוכל באמת להעניק לילד עוגן וביטחון יציבים.
שימו לב מה קורה לילד כשאתם בטלפון: הוא יתחיל למחות ולדרוש את הנוכחות שלכם בכל מיני דרכים כמו להיצמד, לקרוא לכם, להתעצבן ועוד. זה לא פינוק. ככל שלילד יש יותר ביטחון בנוכחות הוא יכול יותר לשחרר ולהתרחק, ככל שהוא מרגיש פחות בטוח הוא יצטרך אותנו יותר. לכן, אפשר לצפות, שבתקופה הזאת יהיו ילדים שיותר ייצמדו ויותר יזדקקו, דווקא כאשר אנחנו ההורים פנויים פחות עקב המצב.
לכן המשימה הקשה ביותר עבור ההורה היא לדאוג ליציבות ולנוכחות של עצמו. ההורה חייב לדאוג לעצמו על מנת שיוכל לדאוג לילדיו. ההורה זקוק בעצמו למשאבים עבור עצמו כמו לזמן של שקט, לזמן של בכי, ספורט, מיינדפולנס, שיחה תומכת, הסחת דעת וכדומה. הורים זקוקים למשאב נוסף שכל כך חסר לכולנו היום והוא מעגל תמיכה רחב. כי אם נהיה מציאותיים, החזקת הסיטואציה הנוכחית היא משימה כמעט בלתי אפשרית לכתפיים של הורה יחיד, ולכן, ההורה צריך תמיכה בעצמו. קודם כל, הוא צריך את שיתוף הפעולה וחלוקת העומס עם בן או בת הזוג. על פניו זה המובן מאילו, בפועל לצערנו זה לא ככה. אבל גם זוג שעובד יחד, זה לא מספיק, ולכן מומלץ מאוד להיעזר במשפחה המורחבת, בחברים, בקהילה. למצוא מי שאולי ברגע נתון פחות מעורער ויכול להוות נוכחות יציבה עבור הילד, או למצוא מי שפחות מופעל מהחרדה של הילד ויכול להחליף אתכם ולהיות עם הילד לכמה זמן. אחת החולשות של ההורות המודרנית היא ההצטמצמות של המעגל המשפחתי והקהילתי לתא המשפחתי הקטן, והתחושה של הורים שהם אמורים להצליח לעשות את זה לבד.
מגע: חוש המגע הוא החוש שנותן לילד, וגם לנו, את תחושת הממשות. כאשר אנו נוגעים במישהו, או במשהו, אנו באים במגע עם משהו ממשי. המגע שומר אותנו כאן ועכשיו, שומר שהנפש לא תיסחף. המגע נותן לנו להרגיש את עצמנו ונותן לנו להרגיש את העולם. לכן מומלץ להרבות במגע: מגע בין ההורה לילד – חיבוקים, מסאז'ים, התכרבלויות, התאבקויות. מגע עם ההורים מחזק את תחושת הקשר ואת הביטחון בנוכחות ההורית. מגע עם עולם החומר – אפייה, משחק בחול, משחק במים... למגע יש יתרונות נוספים כמו הפרשת אוקסיטוצין – הורמון האהבה – שמרגיע את מערכת העצבים ויכול לעזור להחזיר אותה לאיזון. אוקסיטוצין מופרש כשאני אוהב וכשאני מרגיש אהוב, כלומר בכל מיני מחוות של חיבה וקשר.
מומלץ להרבות במגע: חיבוקים, מסאז'ים, התכרבלויות, התאבקויות. מגע עם ההורים מחזק את תחושת הקשר ואת הביטחון בנוכחות ההורית
עקרון הרציפות
פרופ' חיים עומר שחקר לעומק חרדות ומצבי חירום, שם את הדגש על עקרון מסוים שהוא קורא לו – רציפות. הרציפות למעשה עוזרת לנו להתמודד גם בתוך מצב החירום, שבמקרה שלנו הוא אירוע מתמשך, וגם אחריו, והיא עוזרת למנוע ממצב טראומטי להפוך לפוסט טראומה. הוא מחלק את הרציפות לשלוש:
רציפות תפקודית: כלומר להישאר בעשייה, או לחזור לעשייה. מחקרים מראים שבזמן אירוע של מצב חירום, ואחריו, כמו המצב שאנו נמצאים בו כרגע, לא נכון לעצור, לנוח ולהתמקד ברגש, אלא להישאר בעשייה. לעשייה יש כל כך הרבה משמעויות – היא נותנת תחושה של שליטה, של יכולת ומסוגלות. היא מצמצמת את תחושת חוסר האונים. היא כמעט תמיד קשורה במגע שכאמור נותן לנו את ביטחון הממשות, והיא קשורה בתנועה שנותנת לנו את תחושת החופש – אני יכול לנוע ולעשות. עשייה מחברת אותנו להווה, לכאן ועכשיו. עשייה, כאשר היא תורמת לאחר, נותנת לילדים, וגם לנו, תחושה של משמעות, חיבור ושייכות – תחושה שמישהו צריך אותי ואני משמעותי. זה יכול להיות דרך אפיית עוגות לחיילים, אבל גם כשהילד עוזר לחתוך את המלפפון לארוחת הבוקר. כל עשייה היא חיונית. אצל ילדים עשייה היא גם משחק וגם תנועה. העשייה פועלת כנגד סכנת תחושת חוסר האונים הקשורה לטראומה וכנגד סכנת השיתוק של החרדה.
רציפות בין אישית: לשמור על מערכות היחסים פעילות. קודם כל בין הילדים להוריהם, כמובן, אבל לא רק. אם בימי שני הילדים רגילים להיפגש עם סבתא וסבא, אז לנסות לשמור על המפגש הזה. ואם אי אפשר להיפגש פנים אל פנים, אז בשיחת זום. הרציפות הבין אישית היא גם עם המסגרות החינוכיות – הגננות, המורות, החברים. כמובן שאי אפשר להישאר בדיוק באותם קשרים שהיינו, אבל חשוב לשמור על הקשרים ככל הניתן, גם אם זה במדיות הדיגיטליות. הנוכחות ההורית ושמירת הקשרים פועלים אל מול סכנת הבדידות שגם היא קשורה מאוד לחרדה ולסכנות של טראומה. תחושת שייכות היא לדעת רבים הכוח החשוב ביותר שיש לאדם בהתמודדויות עם אתגרי חייו.
רציפות אישית: רציפות זו קשורה לזהות האישית. כאן חיים עומר ממליץ על הבניית האירוע. זאת המלצה הקשורה למצב שבו הילד עבר אירוע טראומטי, ולכן השאלה היא האם אתם מרגישים שהילד עבר משהו שהוא צריך לעבד. בהבניית האירוע הכוונה לדבר על האירוע באופן כזה שהוא אינו רגשי אלא מספר את השתלשלות העיניים – "ישבנו בסלון ושיחקנו חלומות, והיה התור של אמא ופתאום הייתה צפירה, ונכנסנו לממ"ד, ובממ"ד שרנו, והתחבקנו, ואז יצאנו, והכנו ארוחת ערב." הסיפור יוצר המשכיות של הזהות האישי, וכאשר אנו מספרים יחד את אותו הסיפור אנו מחזקים גם את תחושת השייכות. הסיפור גם מזכיר שהאירוע הסתיים, והוא מונע את סכנת הבלבול והקטיעה של רצף האירועים. זה מאוד קריטי מכיוון שחלק מהחוויה הפוסט טראומטית היא חוויה של קטיעה. למעשה כל ההמלצות של חיים עומר נותנות מענה לסכנת הקטיעה המאפיינת את הפוסט טראומה. השימוש בכלי הזה, תלוי בהרגשה שלכם, של כמה הוא נדרש, וגם בגיל של הילד. הרציפות האישית נשמרת גם בשמירה על תפקידים וזהויות כמו – היותי תלמיד, או שיש לי תפקיד מסוים בבית. אלו עוגנים של הזהות של הילד שחשוב לשמור.
אינטגרציה בין חלקי המוח. בזמן איום וסכנה המוח פועל מתוך המערכת הלימבית וגזע המוח, והוא מכניס את הגוף והנפש למצב של גוננות – fight, flight, freeze – זהו מצב של בהלה והגנה אינסטינקטיבית. על מנת לעזור לילד להירגע, אנו רוצים לעזור למוח לצאת ממצב הסכנה והגוננות ולחזור למצב של אינטגרציה עם המוח הקדמי החושב, הרציונלי. מה עוזר למוח להירגע? מחקרים הראו שיש הדהוד בין המערכת הלימבית של הילד למערכת הלימבית של ההורה, כלומר כאשר ההורה רגוע, אז הרוגע יעזור למערכת הלימבית של הילד להירגע. אך אם ההורה פועל בעצמו מתוך מצוקה זה מעצים את מצוקת הילד.
דבר נוסף שמומלץ לעשות במצבי חירום הוא להפעיל את העשייה ואת המחשבה: "בוא נמצא חמישה חפצים בצבע ירוק". זה עוזר למוח לחזור לאינטגרציה ולצאת מהמצב המבוהל. לכן אחד הפרוטוקולים במצבי טראומה הוא לבקש מהאדם שעבר טראומה לעשות פעילות מחשבתית כמו לספור כמה אנשים יש סביבו וכדומה. שימו לב שזה בעצם הפוך לשיח רגשי, מכיוון שלמעשה הרגש נמצא במצב מאוד מוצף ולא מווסת, ואנו רוצים להרגיע אותו. כהורים אנחנו יכולים לקחת את זה למשחקים בתוך הממ"ד כמו למצוא שלושה חפצים עגולים, או כבדים, או כתומים, וכדומה.
לצד כל מה שאפשר לעשות, יש גם דבר אחד שכדאי לא לעשות. לא מומלץ בכלל לדבר הרבה עם ילדים צעירים, בטח לא במצבים של חרדה ולחץ. דיבור שכזה גם אינו פוגש אותם וגם הרבה פעמים מלחיץ אותם עוד יותר. כן אפשר, אחרי שהרוחות נרגעו, לתאר את מה שקרה בשביל לעשות הבנייה, כמו שהזכרתי בסעיף על הרציפות האישית, וגם לשיים – כלומר לתת שמות לרגשות ולמה שקרה. זה גם עוזר לאינטגרציה של חלקי המוח ולהרגעה. זה כמובן תלוי בגיל ובסיטואציה.
היקשרות\התקשרות: היקשרות היא אינסטינקט הישרדותי מולד של ילדים להיצמד להורה שלהם, או לאדם שמטפל בהם, למען הישרדותם וביטחונם. כלומר, הביטחון הבסיסי ביותר של ילדים נשען על היקשרות בטוחה למבוגר, לרוב להורה. הצורך של ילדים הוא להישען על מבוגר "חזק וחכם", כלומר מישהו שהם מרגישים שיכול ויודע לשמור עליהם ולדאוג להם. זה כמובן מחזיר אותנו לנוכחות ההורית שהזכרתי בסעיף הראשון. לנוכחות הורית והיקשרות בטוחה יש כל מיני ביטויים והופעות, כאשר הביטויים הבסיסיים והחשובים ביותר הם הנוכחות הפיסית, והנוכחות היציבה והשומרת שאומרת "אני כאן, ואני דואג לך". אבל בשביל שילד ירגיש היקשרות בטוחה הוא צריך גם להרגיש שאנחנו אוהבים אותו, מתעניינים בו, מבינים אותו, מקבלים אותו, ונהנים בחברתו.
ביטוי רגשי: למרות שציינתי קודם שרצוי לא להתמקד בביטוי רגשי בזמן מצב חירום או אחריו, אי אפשר להתעלם מהצורך בביטוי רגשי. לפני הכל, עלינו להיות קשובים לילדים שמבטאים את מצוקתם בדרכים שונות – נצמדים אלינו, בוכים יותר, מציקים יותר לאח, מתקשים לשחק, יותר אגרסיביים או פשוט מפגינים חוסר שקט. כל אלו הם ביטויים רגשיים שצריכים את ההבנה והאמפתיה שלנו. אנחנו כן רוצים לתת להם מקום, במקביל לשאר הדברים שהזכרתי בסעיפים הקודמים. בכי אמיתי וטוב הוא הדרך הטובה ביותר לעבד רגשות ואנחנו רוצים לעודד בכי, בטח על פני ביטויים כמו אגרסיביות. אבל מצד שני, אם אנחנו רואים בכי בלתי פוסק, אז יש כאן הצפה רגשית שעדיף למתן באמצעות הסחות דעת ועשייה.
דרך נוספת ובריאה לתת מקום לביטוי רגשי היא דרך משחק ויצירה. שבו עם הילדים לצייר. תשחקו איתם במשחקי דמיון. תקשיבו לתכנים שעולים במשחק ותנו להם מקום. משחק הוא מקום בטוח לעיבוד רגשות מורכבים וקשים.
אם אתם רוצים להדהד לילד שלכם את הרגשות שלו, מכיוון שאתם רואים שהוא חווה בהלה, אבל הוא לא מדבר על זה, ואתם רוצים לעזור לו יותר לבטא את הרגשות ולעבד אותן, אז תעשו את זה דרך משחק ובובות. למשל דרך בובה שמספרת לאימא שהיא ממש נבהלה באזעקה, או דרך משחק בדמויות, שאחת הדמויות מספרת שהיא מפחדת. המשחק והבובות עוזרים לילדים להרחיק את הסיטואציה מהם ולכן מקלים עליהם לקבל את זה. באותו אופן אפשר גם להיעזר בסיפורים שיכולים להדהד לילדים את התכנים המורכבים, אבל ממרחק שעוזר להם.
*
התוכנית במוצגת במאמר זה מבוססת על חינוך ולדורף, על גישת "העוגן ההורי" של חיים עומר, ועל הגישה ההתפתחותית היקשרותית של גורדון נויפלד.
