מה נגיד לילדים?

לפני כשנתיים ראיינתי כמה מבוגרי כיתת חינוך ולדורף הראשונה בארץ, ביניהם את לִילה אלעד, שנשארה לגור בהרדוף ועוסקת בחינוך סביבתי במועצת עמק יזרעאל. הרצון שלי להקדיש גיליון לנושא משבר האקלים קיבל אז סוף סוף הדהוד מהעולם (לילה מיד התנדבה ללוות את הגיליון), ובכל זאת עברו יותר משנתיים עד שהוא יצא לפועל. למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן? אני חושבת שהסיבה העיקרית, בעומק הדברים, היא התחושה הכה אנושית נוכח המגה-אירוע הגלובלי המתמשך הזה – חוסר אונים; קיפאון מול מה שנראה כאפוקליפסה עכשיו.

כעת, שסוף סוף הכוכבים הסתדרו במקום הנכון ונראה שהלבבות שלנו פתוחים לקלוט את המידע בלי לעצום עיניים, חזרתי אל לילה, שחיכתה לנו בסבלנות השמורה למי שיודעת שבסופו של דבר כולם ייאלצו להתעורר. באותו היום כתבה לי תמי רוזנטל שכן טוב – מחנכת, מטפלת ומדריכת הורים: "אני מקווה שתהיה התייחסות בגיליון לאיך עובדים עם חרדת אקלים בקרב ילדים ובני נוער", ובאותו הערב קיבלתי משרון פינס, מחנכת ומנהלת בית הספר יסמין בבנימינה (שבין היתר כותבת לנו מדור חינוך), תמלול שיחה שערכה עם כמה מתלמידיה לשעבר, שהיום הם בכיתה ט'. הדברים שאמרו דרי אמודי וגילי ברקוביץ', אקלימיסטיות בנות 15, הדהימו אותי. הבנתי שלא משנה מה אנחנו, המבוגרים, נגיד בשלב הזה, כמה חכמים ומודעים נהיה, כמה מרגיעים או להפך – מבוהלים בעצמנו – במובנים רבים פספסנו את הרכבת. הילדים והילדות של היום נולדים לתוך סיטואציה מעוררת חרדה.

האם המסקנה היא שעלינו להצטנף בפינה ולחכות לאפוקליפסה? כמובן שלא, וברור שעוד ניתן בהרבה מובנים להמתיק את גזר הדין, אך לפני השיחות שערכתי עם לילה ועם תמי, הרגשתי שנכון יהיה לשים בפתח הגיליון את דבריהם של הנערות והנערים, שהם כפטיש השכמה שמשקלו כמשקל כדור הארץ. מאחלת לכולנו יקיצה מועילה.

גילי ברקוביץ': "ככל שנהייתי יותר פעילה, האופטימיות שלי ירדה. הבנתי כמה האנשים שיש להם כוח ואמורים לעשות, נמנעים מלקבל החלטות חשובות״

נושאים את המשבר על הגב

דרי: "לאבא שלי ולי היה בילוי משותף לראות ביחד סרטי טבע. בהדרגה התמקדו סרטי הטבע במשבר האקלים ומה שנחשפתי אליו עורר בי רגשות מאוד חזקים של פחד. התחלתי לבכות ממש. אני זוכרת שהראו עובדות ונתונים מפחידים לגבי הרס השוניות, סרטונים של גושי קרח ענקיים שנופלים, ושבעוד כמה שנים נעבור את נקודת האל-חזור ולא נוכל לעצור את המשבר, אלא רק – במקרה הטוב – להאריך את הזמן. זה היה כל הידע שהיה לי והייתי ממש מבוהלת לגבי העתיד שלי ועתיד העולם. דרך חברה נחשפתי למחאה בעיר שלי, זכרון יעקב. בכיתה ז' הצטרפתי לתנועה הארצית ושם למדתי לעומק על משבר האקלים, נתונים, פוליטיקה, חברות מזהמות. הייתי בהלם מכל מה שהבנתי, כי אני אוהבת לחלום על מה אני עומדת לעשות כשאהיה גדולה, ופתאום הרגשתי שהאפשרות נחסמת. כאילו מישהו אומר לי, "תחלמי על זה אבל זה לא יקרה". הבנתי גם שאנשים שכן יכולים להשפיע לא עושים הרבה, ואז הפחד שלי הפך לכעס. התחלתי להיות פעילה במחאה, והעשייה עזרה לי להתמודד. הפעילות נתנה לי הרבה תקווה, אבל מצד שני היא סחטה אותי. הפקות, צלמים, ראיונות, פוליטיקאים... הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה יותר, רציתי חופש מזה. הרגשתי שבגלל שהמבוגרים לא לוקחים אחריות על הנושא, אז עלינו, הנוער, מוטלת האחריות לדאוג לעתידנו, במקום להתמקד בבית הספר ובחוויות שאנו יוצרים כאן ועכשיו. לא סביר בעיניי שאף אחד לא דואג לעתיד שלי."

שרון: "דרי הייתה הראשונה שהביאה את מאבק הנוער למען האקלים לכיתה, בשיח, בשיתוף ובהסברה. היא השתתפה בהפגנות, התראיינה באמצעי התקשורת, והפעילות הפכה להיות שגרת יומה. זה היה לפני כשנתיים, כשהייתה בתחילת כיתה ז'. תלמידים נוספים מהכיתה הצטרפו בעקבותיה – ביניהם גילי, שפעילה במאבק עד היום."

 

גילי: "אני זוכרת שהיו לנו שיעורי אקטואליה בבית הספר, ובאחד מהם דרי דיברה על משבר האקלים. אני הייתי מזועזעת, וחשבתי לעצמי: איך קורה שאנשים סביבי לא יודעים לומר על זה משהו, חוץ מזה שמִחזוּר עוזר? אִכזב אותי להבין שבעצם הנוער לוקח על עצמו את הפעילות ואת המחאה, ולא המבוגרים ומקבלי ההחלטות. דיברתי עם דרי ובאותו יום הצטרפתי למחאה. ישר נכנסתי לכל הצוותים ולכל המשימות ועשיתי דברים שבחיים שלי לא חשבתי שאעשה אותם. לפני חצי שנה, בגיל 14, כבר היו לי פגישות עם כמה חברי כנסת והרגשתי שהם לא מבינים הרבה בנושא. בתחילת הפעילות
הייתי אופטימית, אבל לאט לאט, ככל שנהייתי יותר פעילה, האופטימיות שלי ירדה. הבנתי כמה האנשים שיש
להם כוח ואמורים לעשות, נמנעים מלקבל החלטות חשובות. איבדתי תקווה, אבל אני ממשיכה לפעול כי ההרגשה שלי היא שאם אני לא אפעל, לא יהיה מי שיפעל למעני. אני מרגישה שיש לנו סיכוי ומקווה שנצליח להשפיע, אבל זה גם תלוי מאוד בממשלה ובאזרחים שיתפכחו ויבינו מה קורה, וביחד נעשה את השינוי. בסך הכול, אני רוצה להמשיך ולחלום את התוכניות שלי לעתיד."

 

מיכאל: "מלמדים על זה בבית הספר ומדברים על זה בכל מקום עם הנוער, אבל זה פחות נוכח אצל המבוגרים, וזה היה צריך להיות הפוך. כי בשלב הזה של החיים, הנער צריך לחיות את החיים שלו, אכפת לו מעצמו. רוב המחשבות הן אגואיסטיות. ככל שיהיו יותר מבוגרים שאכפת להם והם יפעלו למען הסביבה, וישנו את ההרגלים שלהם למען הסביבה, אז הממשלה תמשיך ותקדם את זה הלאה."

 

גילי: "זה נכון, אבל האחריות היא של הממשלה. הדברים אמורים לבוא מלמעלה, כי לאזרחים יהיה הרבה יותר פשוט אם יאמרו להם מה צריך לעשות. במקביל, עלינו האזרחים לעשות משהו. לאמץ הרגלים שהם יותר בני-קיימא. הדברים הכי קטנים, כמו ללכת ברגל לבית הספר, או באופניים במקום במכונית. לנסוע יותר בתחבורה ציבורית, לאכול פחות בשר, לשנות הרגלים."

 

דרי: "יש חלופות, אבל הן לא תופסות, בגלל שהשיקול העיקרי הוא כסף. החלופות מצריכות השקעה שלא תחזיר את עצמה מייד, אלא תוך מספר שנים. והמשקיעים לא רוצים להפסיד בטווח הקצר, למרות שהרווח בטווח הארוך יהיה שלהם ושל כולנו. צריך להבין שבסופו של דבר אתה לא יכול לנשום כסף או לאכול כסף. אני חושבת שמה שמטרפד הרבה מאוד מהעשייה היא הפוליטיקה. צריך להפסיק את כל המריבות הפוליטיות על הכסף והאגו, ולהבין שמשבר האקלים לא קשור לפוליטיקה או לדעות פוליטיות. אני חושבת שהאנשים שאשכרה מקבלים החלטות שקשורות אלינו, לא מבינים עד כמה אנחנו במצב משברי."

 

גל: "אנשים מבוגרים חושבים 'עד שזה וזה יקרה אני כבר לא אהיה פה', אז הם לא פועלים."

גילי: "אנחנו הבנו את גודל המשבר, אבל אנחנו גם נוער בסופו של יום, ויש לנו בית ספר, עבודות, שיעורי בית, חיי חברה, וזה לא התפקיד שלנו, לשאת את משבר האקלים על גבנו. אנחנו צריכים תמיכה מגורמים ממשלתיים."

 

נועם: "אם את פעילה במחאה הזו ואת עומדת מול האנשים האלו שלא באים לקראתך, זה לא פשוט מכניס אותך ליותר ייאוש?"

 

גילי: "אני פשוט מבינה שאם אנחנו לא ניאבק – לא יהיה מי שייאבק. אקטיביזם זה משהו שהוציא אותי מהמקום הנורא קשה של רגשות קשים בעקבות משבר האקלים – אל עבר עשייה ותחושה שאני עושה משהו. גם אם זה מתקדם לאט, אני פועלת על מנת לעצור את זה. זה עוזר."

הילדים האלו לא התגשמו לכאן כדי שנכבה את הפנסים ונצלול לייאוש, ולא רגשות האשמה הם שמדרבנים אותנו לפעולה במצבים כאלו, אלא דווקא התחושה שאנחנו משמעותיים ותורמים בהווה

ילדים על הסף

לפני כמה שנים תמי רוזנטל שכן טוב כתבה לנו על הילדים החדשים שמתגשמים לכאן,[1] ועכשיו, נוכח הדברים של הנערות והנערים האלה, אני הרבה יותר מבינה על מה היא מדברת. נראה שהם סוחבים משקל שלא לפי גילם, שהם נאלצים להתמודד עם משא קארמתי כבד מנשוא.

 

תמי, איך את מתבוננת היום על המצב הזה?

אני חושבת שכדי להבין יותר לעומק מיהם בעצם הילדים שמתגשמים לכאן דווקא בתקופת החיים הזו, חשוב שנתבונן על הדברים מתוך פרספקטיבה רחבה ככל הניתן. ללא המבט הזה, אנחנו – המבוגרים שאמורים לסייע לילדים שלנו בתוך תקופה כל כך מטלטלת – נישאר ברובד של הסימפטומים החיצוניים ולא נצליח להגיע לשורש הבעיה. אנחנו חיים בתקופת תפר משמעותית באנושות – תקופה שמתאפיינת במשברים רבים וטלטלות שנועדו להעיר אותנו מתוך המיסוך, לחלץ אותנו מאזורי הנוחות שלנו ולהעביר אותנו לתקופת ההתפתחות הבאה שלנו על פני הפלנטה. כמו הקורונה, גם משבר האקלים הוא כרטיס אדום, שמבטא את גודל השבר שנקלענו אליו. כעת אנחנו ניצבים בצומת דרכים קריטי, ובידינו הבחירה אם להמשיך לכלות את החיים על פני האדמה או להתעורר, להתבגר, להביט בתוצאות מעשינו, ולהתחיל ליצור ריפוי ותיקון.

 

מאיפה שאני מתבוננת – נראה שהמבוגרים, לפחות אלו מבינינו שיש להם כוחות לשנות משהו – בחרו להמשיך להדחיק, ומי שהתעורר הם הילדים. הם אלו שישלמו את המחיר על חטאי האבות – וזה נורא.

נכון, זה מאוד לא פשוט להכיל את זה שהם משלמים את מחיר חוסר האחריות שלנו, אך יחד עם זאת, הם גם בחרו להגיע לכאן בתקופה הזו עם מטרה מאוד ברורה – לסייע לאנושות. מדובר בישויות מפותחות, מלאות באהבה ובחוכמה, שמגיעות אלינו ממחוזות גבוהים בבריאה ונושאות בתוכן חוויה עמוקה של אחדוּת. ניתן לראות בהם שגרירים של רצון טוב שבאים אלינו מהעתיד כדי לסייע לנו לשנות כיוון.

 

עם מה הילדים האלה מתמודדים?

האתגר הרציני ביותר שלהם בעיניי הוא עצם העובדה שדור המבוגרים, שאמור לטפח אותם ולבנות עבורם את הגשר לעתיד, נרדם במשמרת; מה שיוצר מצב שבו האחריות לעתיד מוטלת על הכתפיים שלהם – מבלי שיש להם כרגע כוח ממשי ליצור שינוי. כשגרטה טונברי הייתה בת 15, היא דיברה בוועידת האקלים ואמרה מילים שמקפיאות לי את הדם: "אתם אומרים שאתם אוהבים את הילדים שלכם יותר מכול, ובכל זאת אתם גונבים את העתיד שלהם ממש מול העיניים שלהם."

להסתכל לאקלים בעיניים

לילה אלעד מטמיעה חינוך סביבתי דרך הכשרות מורים בבתי ספר ופוגשת על בסיס יומיומי את המצוקה, הן אצל תלמידים והן אצל המורים שלהם.

 

לילה, איך אנחנו יכולות לתמוך בילדים שחווים – ובצדק – חרדת אקלים? אני שומעת מכל מיני כיוונים שהעיקר זה להרגיע, אבל להגיד להם שינשמו עמוק והכול בסדר, רק ייצור עוד דור של הדחקה בזמן שכבר אי אפשר יותר להדחיק.

קודם כול, בואי נתבונן על המצב בעיניים פקוחות. יש כיום קונצנזוס בקרב המדענים בעולם שמשבר האקלים הוא תופעה אמיתית ושהמקור שלה היא פעילות אנושית. המון שנים היה ויכוח אם זה קורה ואם זה קשור לאדם או לא – אבל הוויכוח הסתיים, הוא כבר לא חלק מהשיח. יש הסכמה גורפת שאנחנו מתמודדים ונתמודד עם תופעות יותר ויותר קיצוניות – ובתוך התהליך הזה אנחנו נמצאים בשנים מאוד קריטיות, עוברים נקודות אל-חזור שמרגע שאנחנו מגיעים אליהן – אי אפשר לִצפּות את התוצאה. ההתחממות הגלובלית היא לא תופעה חדשה. היא מוכרת כבר למעלה מ-40 שנה, אבל עכשיו אנחנו חווים אותה באופן מוחשי. השרפות באוסטרליה, השיטפונות בגרמניה, גלי קור קיצוני – כל התופעות הקיצוניות האלה קשורות למשבר האקלים. אבל זה לא מסתיים כאן, ההשלכות רחבות עוד יותר: למשל הקשר בין גל הפליטים ששוטף את אירופה למזג האוויר. בצורות גורמות לרעב, סכסוכים ומלחמות, ומשם להמוני פליטים שנעים בעולם.

אז התמונה די חדה וקיצונית, והילדים ערים לה. הרבה ילדים ובני נוער היום אכן סובלים מדיכאון אקלימי. הרבה אנשים צעירים היום ממש חווים פחד, הם חשים שהעתיד שלהם שחור, וחלק מרכזי ממה שאני עושה זה להכשיר מורים לתת מענה למצוקה הזאת. כולנו, מבוגרים וילדים כאחד, סובלים היום מחוסר קשר לטבע. ילדים גדלים בבתים מבטון, נוסעים באוטובוס לבית הספר, מבלים שם שעות ארוכות בחדרים סגורים וחוזרים משם הביתה למסכים. כל זה התעצם עוד יותר בקורונה. חלק גדול מהמתח הנפשי נובע משם, כי השהות בטבע היא צורך שילדים רבים לא מקבלים לו מענה מספק. כך שאם את שואלת מה אנחנו יכולים לעשות למען הילדים – דבר ראשון זה ליצור כמה שיותר הזדמנויות לשהות בטבע, בעיקר בגילאים הצעירים, ששם מבחינתי זה ממש צורך קיומי. למורים של הגילאים המבוגרים יותר אני מייעצת ונותנת כלים לעבוד עם בני הנוער בכיוון של אקטיביזם – שהוא אחת הדרכים הכי יעילות לצאת מהחרדה.

פגשתי השבוע נוער מבית ספר תיכון בעמק ושאלתי אותם מה הכי בוער בהם. כמעט כולם דיברו על זה שהעולם הולך להיגמר, שהחיות נכחדות. יש ממש פחד, חרדה, ייאוש ודיכאון. והדבר הכי חשוב בעיניי זה להראות להם שיש להם כוח לשנות.

 

מה הם יכולים לעשות? לא נראה לי שעוזר לעמוד בצמתים ולהרים שלטים.

כל החלטה שאת לוקחת ביומיום יש לה השפעה מאוד
עמוקה. מהאוכל שאת מכניסה לפה והבגדים שאת לובשת ועד איך שאת נעה ממקום למקום. לבחירות שלנו יש השפעה מרחיקת לכת על טביעת הרגל האקולוגית שלנו. גם פעילות פוליטית היא משמעותית. אני לא מסכימה עם האמירה שהפגנות לא עוזרות. יש היום התעוררות עצומה בעולם, וגם בישראל השיח השתנה. זה לא שכולם צריכים להתעורר כדי שמשהו יזוז. מחקרים מראים שמספיק 3.5% מהאוכלוסייה שתהיה פעילה כדי שדברים יתחילו להשתנות. מי שנמצא בהפגנות ובצעדות למען האקלים מרגיש שיש שם עוצמה של קהילה, וזה חלק מתחושת הריפוי.

 

אני עדיין לא מבינה למה אנחנו, האזרחים, צריכים להעיר את הממשלות שלנו. מה? הם לא חיים על הכוכב הזה?

נכון, אבל זה לא מתחלק ל"אנחנו" ו"הם". כולנו חלק מהמשחק. אנחנו נוסעים ברכבים שמוּנעים בדלקים, טסים לחו"ל, משתמשים בחשמל, קונים בגדים חדשים, רובנו עדיין משתמשים בבקבוקי פלסטיק ועוד. יש הרבה גורמים שמקשים עלינו לראות את התמונה האמיתית: למשל תחושת הקַטנוּת האנושית שלנו מול תופעות הטבע הענקיות האלה; וגם, אנחנו חיים במציאות מאוד הישרדותית. רובנו עסוקים בשאלה איך אנחנו גומרים את החודש, ופתאום אנחנו צריכים להתבונן לעתיד של האנושות. אנחנו צריכים פתאום לצאת מאזור הנוחות שלנו, ואנחנו הרי חיים בתרבות שמקדשת נוחות. ולכן, גם אם הממשלות שלנו עדיין לא יוצרות שינוי בפועל, עצם העובדה שהפוליטיקאים שינו את הדיבור שלהם – כבר אומרת המון לגבי העתיד. עד עכשיו היינו בהכחשה מוחלטת. כרגע אנחנו עדיין במאבק על ההתעוררות.

 

אנחנו חוזרות לילדים שערים בזמן שרוב האנושות עדיין ישנה.

כן. ואנחנו חייבים לחזק אותם, להזכיר להם שבאמת יש לנו כוח אמיתי לשנות – כיחידים, כקהילות, כמדינות וכאנושות כולה. גרטה היא הדוגמה הכי יפה לזה. ילדה אחת שחוללה שינוי תודעתי עצום בעולם.

 

תודה לשרון פינס על תרומתה החשובה למאמר.

 

בתמונה הראשית: הווארד פוקס, The Weight. שמן על קנבס, 150x120 ס״מ

 

 

[1] "לדבר בשפת הכוכבים", אדם עולם, נובמבר 2017.