מחבקי עצים – הדור הבא

אחד הטיפולים הביודינמיים האהובים עליי הוא משחת עצים: מערבבים זבל פרות טרי, אדמה חרסיתית וחול ים. לתוך התערובת יוצקים מגוון תכשירים ייעודיים ומורחים כמו טיח ליצירת מעטפת תומכת על גזע העץ. יקב חרשים אשר משתמש בטכניקה זו במשך שנים רבות, מדווח על שיפור משמעותי בבריאותן של הגפנים.

כאשר שאלו אותי פעם מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים לעצים ולגפנים, השבתי: "כשהיינו צעירים היינו מחבקי עצים. היום כשבגרנו, אנחנו לא רק מחבקים את העצים אלא גם עושים להם מסאז' מפנק".

מתוך ניסיון של שנים במסאז' עצים אני רואה איך העבודה הזאת מאפשרת לנו קשר אינטימי עם העץ והיכרות עמוקה עם מצבו. כשבוחנים מרחוק כרם יין שטופל כך, עולה תמיד צמד המילים: "כמה יפה!" התחושה היא שהכרם התרענן לאחר הטיפול האוהב.

הכול כלול

כאן עולה השאלה מה הקשר בין אהבה לחקלאות, שאותה אפשר להעמיק בשאלות מדע-רוחיות בסיסיות: מה זאת האהבה? ומהי המחווה החקלאית שמגלמת אהבה?

להבנתי, אהבה זה לקבל משהו כחלק מעצמנו. כאשר אנחנו אוהבים משהו, אנחנו מושכים אותו אל תוך עצמנו, כוללים אותו בתוכנו. זאת חוויה, הרבה יותר מאשר מושג. זאת תנועה אנרגטית לעבר אחדות. התדר ההפוך לאהבה הוא פחד. לפחד זה להדוף משהו מעצמנו, להפוך אותו ל-"לא כלול בתוכנו".

כאשר אנו מסתכלים על המשק החקלאי, אנו רואים שקרינת השמש פוגשת צמחים, אשר יוצרים סוכרים, אשר בונים את החיים באדמה. מהאדמה נוצרים עוד צמחים שנאכלים על ידי בעלי חיים, אשר במותם חוזרים אל אותה אדמה חיה. השרשרת הזאת מגלה לנו שאיפה לאחדות, לתנועה משותפת לכל מה שחי. כל חי נהפך בשלב מסוים לכלול בתוך חי אחר. האין זה ביטוי של אהבה, של אחדות?

כאשר אני מפחד מהשפעה של מחלת צמחים על שדותיי, כאשר אני מפחד מההשפעות של יצור חי כזה או אחר על הבריאות של בעלי החיים שלי, כאשר אני רוצה למקסם את היבול שלי – אני נוטה לייצר הפרדות. פעולות אלה קוטעות את רצף החיים, ובכך אני משבש את מה שמנסה להיות שלם ואחדותי.

במשק חקלאי ביודינמי, אנחנו אומרים שהכול נמצא בתנועה ביולוגית משתנה אך רציפה. עלינו לאפשר לחיוניות של התהליכים הטבעיים להתרחש, להתחבר ולהתמיר את עצמם מהאחד לשני – מאור השמש לצמחים, לאדמה, לחיות ולאדם, וחוזר חלילה.

אם נתור את הארץ מצוידים בראייה שכזו, נבחין בוודאי שכל המרחב הכפרי סביבנו בנוי מחקלאות אשר מפרידה וקוטעת תהליכים ביולוגיים מתוך פחד. אני מניח שכתוצאה מכך נתמלא בתחושת אחריות גבוהה יותר לשינוי אשר מבקש לקרות בעולם.

כאשר אני מפחד מהשפעה של מחלת צמחים על שדותיי, כאשר אני רוצה למקסם את היבול שלי – אני נוטה לייצר הפרדות. פעולות אלה קוטעות את רצף החיים

לאכול את השמש

בפעולת האכילה, אני לוקח חומר צמחי או בעל חיים, מפרק אותו עד דק, והופך אותו להיות חלק ממני. אם חומרי המזון הללו לא חוו תהליכי המרה ביולוגיים מיטיבים – כיצד הם יחצו את השער ויהפכו להיות "אני"?

חומר שאינו מתאים להפוך ל"אני" ייפלט מהגוף, אך הוא גם עלול להוציא את המערכת הביולוגית מהאיזון שלה; וכשאנו יודעים שחומר מסוים יכול לשבש את חיינו, אנו עלולים לפתח פחד מפניו ולבנות עוד חומות הפרדה בינינו לבינו. כלומר, בבסיס מערכת העיכול טמונה השאלה: האם אני מזהה את "האחר" שמצוי מחוצה לי כמשהו שיכול להיות אני, ונותן לו להיכנס לתוכי? או האם אני מזהה אותו כמשהו זר לי, שעלול לשבש את שלמותי ושעליי לשמור על נפרדות ממנו?

כיוון שאור השמש הוא מקור האנרגיה הראשוני ביותר לחיים על פני הארץ – האם נוכל לאמץ נקודת מבט על אכילה כתהליך של הכנסת אור שמש לתוך גופנו? אם נצליח להרגיש את הרצף, נוכל לשאול את עצמנו איך נוכל לעצב את ייצור המזון ואת צריכת המזון שלנו להיות סולאריים יותר. בצריכת מזון צמחי ירוק אני צורך את מה שבא במגע ישיר עם השמש; בצריכת פירות עצים אני צורך את מוצר הקצה של תהליך ייצור ארוך, שהתמיר את השמש עד לכדי פרי; בצריכה של בשר ושאר מוצרים מן החי אני אמנם מקבל מאור השמש, אבל רק אחרי שהוא עבר גלגולים רבים במארג החיים. לכן חשוב שנשאל את עצמנו, היכן יכולה השמש להיות יותר נוכחת במערכות המזון.

שיטה אחת, למשל, היא זריעה של האדמה במגוון רחב של צומח (זבל ירוק), במטרה "להאכיל" את האדמה. זוהי למעשה פעולה של הבאת נשימת אור לאדמה. באותו אופן, כאשר אנחנו מגדלים בעלי חיים באותנטיות מלאה – כלומר, בעלי חיים המסוגלים לחיות את הטבע החייתי שלהם במלואו, לנוע בחופשיות בסביבה טבעית ולצרוך מזון מגוון – אנו, למעשה, מאפשרים להם להתמיר את איכויות האור של סביבתם באופן האיכותי ביותר. כך נע המטבע של אנרגיית האור ברקמת החיים באופן מיטבי.

אדם עולם ביודינמי

המאמץ שלנו כבני אדם המשפיעים על סביבתנו הוא לראות שהקיום הפיזי שלנו הוא רצף של תהליכים ביולוגיים אשר קיימים מאז ראשית היווצרות החיים על כדור הארץ. אין באמת דבר שהמערכת הביולוגית האנושית לא התגברה עליו מאז ראשית החיים על האדמה. אך ברמת הפרט, כדי לצרוך את המזון הנכון לנו, עלינו לשאול: מי מגדל את מזוננו, מי מכין אותו, איך הוא מכין אותו, מתי הוא מכין אותו ואיך אנחנו צורכים אותו? כאשר כל השאלות הללו נענות באופן המחובר אל הטבע המולד שלנו (הטמפרמנט[1]), ומתוך הכרה ואהבה עצמית, אזי רצף החיים נמשך בחיוניות.

באופן המעשי ביותר, במפגש בין מזון שנמצא מחוץ לגוף שלנו למזון שהפך להיות "אני", ניתן לגלות את המשמעות המלאה באמירה "למצוא את עצמך באחר"; לגלות באופן הפיזי ביותר שאדם-עולם אנחנו, כי כל מה שהכנסנו לתוך הגוף שלנו מגיע במקורו מאור הכוכבים.

אני מקווה שכעת אנו מגלים מחדש את המשמעות של בניית משקים ביודינמיים כפעולה של חידוש אהבת הבריאה. ובינתיים, עד שכל ייצור המזון שלנו ינבע מאהבה, אני מזמין אתכם באביב הקרוב, כשהעצים סביבכם פורחים, לצאת ולתת להם מסאז' עצים מזין. כל מגע תומך מביא עוד חיבור ואהבה.

 

[1] שטיינר מחבר בכתביו ובהרצאותיו בין מזון לטמפרמנט. הרחבות רבות בנושא ניתן למצוא בגיליון "תזונה ותודעה", אדם עולם, ספטמבר-אוקטובר 2019.