מדוע מבקשת נפש האדם אחר הכרת העולמות העליונים? מכיוון שכל מבט החדור ברגש פליאה אל עולם החושים, נהיה לשאלה רווית כמיהה אודות הוויית הרוח. [1]
את החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו פרקים בנתיב חיי 1861–1907, [2] פותח רודולף שטיינר במילים אלה:
במהלך שיחות פומביות על האנתרופוסופיה (מדע הרוח) הביעו אנשים מחשבות ודעות אודות נתיב חיי. ממה שנאמר עולה שאנשים נחפזו לשפוט את הסיבות ביחס לשינויים בהתפתחותי הרוחית. בשל כך, הציעו ידידים שאכתוב משהו אודות חיי. מוכרח אני להודות שאיני נוטה לעשות זאת. [...] אף על פי כן, החלטתי לכתוב פרק זה של חיי, כי אני מרגיש מחויב להביא תיאור אובייקטיבי של הנתיב הרוחי שלי, וברצוני לתקן מספר רב של דעות שגויות על זיקתי האישית כלפי מה שקידמתי באנתרופוסופיה. בקשתם הדחופה של ידידיי נראית מוצדקת בנסיבות אלה.
האוטוביוגרפיה, שאותה כתב בשנת חייו האחרונה עלי אדמות, מעניקה לנו הזדמנות ייחודית לפגוש את שטיינר האדם והיוצר, לא רק כמורה רוחני ואיש רב־פעלים במגוון רחב של תחומים, אלא כאדם השואל שאלות שמכבידות על נפשו, כאדם שחווה בדידות, מאבקים עזים והתמודדות עם אתגרים קשים, אדם שמתנסה בתהליכי יצירה ובמפגשים אינטימיים, באכזבות ובגילויים.
את הציטוטים מתוך האוטוביוגרפיה אביא כאן לאו דווקא בסדר בו נכתבו, אלא בהתאם להקשרים הנטווים (ולכן אין טעם לציין כל עמוד ועמוד ממנו נלקחו), וכמובן עם קיצורים נדרשים בהתחשב במגבלות המקום. אני כמובן מעודד אתכם ואתכן לקרוא את הספר במלואו.
בדידות
מילדותו הרגיש שטיינר שהוא מצוי עמוק בעולם הרוח, אבל אולי לא היה לגמרי מודע לקושי שלו להיכנס למרחב החושי, להתגשם בו במלואו. וכך הוא כותב בפרק השלישי באוטוביוגרפיה:
במהלך טיוליי פוגש הייתי תכופות את הנזירים. עדיין זוכר אני מה מאושר עשוי הייתי להיות אילו דיברו עמי, אך הם מעולם לא עשו זאת. כתוצאה מכך, פגישות אלו השאירו אותי עם תחושה מעורפלת אך רצינית שליוותה אותי זמן מה. הייתי בן תשע שנים כאשר השתכנעתי שכנראה עניינים חשובים מאוד היו קשורים למשימותיהם של נזירים אלה ושעליי ללמוד מהם עניינים אלה. שוב, היו לי אין סוף שאלות שנשארו ללא מענה. אכן, שאלות אודות מגוון סוגים של עניינים עשו אותי מאוד בודד, כילד.
הקושי שלו להתגשם מתבהר לו סביב גיל 30 בערך, כשהוא בשלבי השלמת הפילוסופיה של החירות:
התחלתי להבין כמה מעט הייתי במגע עם העולם החיצון עד לאותה עת. בכל פעם שהייתי פורש מפעילות חברתית, נעשיתי מודע לכך, שלמעשה העולם היחיד שאותו הכרתי עד אז היה עולם הרוח, שאותו ראיתי בתוך תוכו. הבנתי עד כמה קשה היה לי במהלך ילדותי ונעוריי למצוא קשר לעולם החיצון באמצעות החושים. תמיד היה לי קשה לקבוע בזיכרוני עובדות חיצוניות שהיה צורך להטמיען. העולם החיצון נראה לי במידה מסוימת כנטול ממשות, כאוסף תמונות. הוא "עבר לפניי" כתמונות, בעוד שהקשר עם הרוחי תמיד נשא אופי של מציאות ממשית. [...] מרכז ישותי חייב היה להישאר תמיד בתוך עצמי. עולמי הפנימי היה באמת מופרד מן העולם החיצון, כמו על ידי מחיצה דקה.
עם כל הקושי להתגשם, שטיינר היה איש של אנשים, הוא לקח אותם לתוכו במובן המלא של המילה. כך למשל, כשעבד בצעירותו עם נער בעל צרכים מיוחדים, הוא נקשר אליו בעבותות וליווה אותו למעשה לאורך כל חייו:
היה עליי למצוא גישה לנפש שהייתה רדומה והיה צורך להביאה בהדרגתיות לידי שליטה על הבעיות בגוף. תחילה היה צורך להחדיר את הנפש אל תוך הגוף. הייתי משוכנע שלילד זה היו כישורים אינטלקטואלים גדולים. אך זה לא היה גלוי, וכך משימתי הסבה לי שביעות רצון עמוקה ביותר.
הוא פגש אנשים בהתמסרות מלאה, והיה כל כולו רתום לצרכיהם ללא כל אנוכיות. שטיינר היה אדם חברותי, מוקף אנשים שחיפשו את קרבתו לא רק בגלל הידע שלו, אלא גם בשל חום אנושי ייחודי שנבע ממנו. יחד עם זאת, הוא מתאר באוטוביוגרפיה שלו תחושה של בדידות עמוקה, שכפי שניתן כיום לומר בפשטות, נבעה מעצם היותו מתקדש, עצום ברוח.
הרגשתי בודד ביחס להשקפת העולם שנשאתי בשתיקה בפנימיותי בעודי עסוק עם גתה מצד אחד ועם ניטשה מצד שני. גם ידידיי הקרובים, שעמם הייתי בקשרים טובים מאוד, דחו באופן נחרץ את תוכן חיי הרוחיים. היה לי ידיד שנשאר אמיתי ונאמן. [אך] כאשר ידיד זה היה דן במכתביו על חיי הרוחיים, תהום הייתה נפערת בינינו. תכופות היה כותב שהתרחקתי מן האנושי היסודי, ושעשיתי "רציונליזציה" לדחפי נפשי. הוא התרשם שחיי הרגש שלי הפכו לחיי חשיבה מוחלטים, והוא חווה זאת כקור שנבע ממני. כל מה שאמרתי לא יצר שינוי בהרגשתו. [...]
חשתי זאת כאי-ההבנה הגדולה ביותר של הנתיב הרוחי שלי. עבורו, מילותיי היו רשת של מושגים מופשטים גרידא. עד כמה שנוגע הדבר לידידי, סבלתי קשות בגלל שדיברתי על משהו שאותו הוא חווה כלא קיים, בעודי מדבר על מה שראיתי כדברים החשובים ביותר.
חשוב לזהות את הסיבה ששטיינר מתקשה להתגשם כאן, להיות "ארצי" במלוא מובן המילה: כאדם החווה את המציאות הרוחית כממשות – לא פחות ואף יותר בעוצמה וחִיוּת מן האופן שבו הוא מתנסה בעולם הארצי, החושי – הוא מרגיש סכנה אמיתית לאובדן אנושיותו, חשש "לאבד את עצמו" כאשר הוא נדרש להשתלב בחיים הארציים באופן מלא – להיות נתון להשפעותיהם "המושכות מטה". קושי גדול זה מוביל את שטיינר אט אט לחפש דרכים מעשיות להתחדשות יצירת התרבות האנושית, או במילים אחרות, ליצור את הקשר ההכרחי בין חומר לרוח, וזאת לנוכח הסכנה המוחשית והממשית המתחזקת בזמננו לקריסת תמונת האדם והעולם – תמונה אותה מבקשת האנתרופוסופיה לתחזק ולהגשים.
חבר ברוח
בעודי מפענח את עבודותיו של גתה, היה גתה תמיד לצדי ברוח, מזהיר ומזכיר ללא הרף שמי שנחפז בנתיב התפתחות רוחני עלול להגיע לחוויה מוגבלת של הרוח, וכך להשאיר מאחור את שלמות החיים." [3]
המשימה של שטיינר עלי אדמות, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הייתה לראות ו"לדבר" את הרוחי בחושי, ולכן המפגש עם כתביו של גתה, כשערך אותם עבור הוצאת הספרים קירשנר, היה כל כך משמעותי וחיוני בעבורו: גתה כמעט לא מבדיל בין הרוחי לחושי, הכול אצלו באחדות אחת שלמה, דבר נושק לדבר – וכששטיינר בן ה־22 פוגש את האפשרות הזאת, זה נותן לו תקווה וכיוון להמשך חייו.
בזכות הקשר שלי למשימת גתה, יכולתי להבחין בצורה חיה כיצד פעילה ה"קארמה" בחיי אנוש. [...] עברתי את השנים האחרונות של הפרק הראשון בחיי, כאשר אני מנסה להצדיק את עצמי בעיני עצמי ובעיני גתה.
שטיינר מתנסה יותר ויותר באופן שבו היה גתה נטוע בזרם הוויית הזמן, בתוך תהליכי חיים בעולם הטבע ובמגוון רחב של תחומי חיים. מתוך העמקת שורשיו הנפשיים-רוחניים בהוויית הזמן, בעולם האתרי, לומד שטיינר את אחד הסודות החיוניים ביותר לאפשרות ליצור מתוך עבודה עם קטבים כמו אדם ועולם, מרכז והיקף. הוא לומד להתנסות ב"פעימת המטוטלת בין הקטבים" – תנועה שעל האדם ליצור, ליזום, וכך למנוע את הקריסה ההכרחית שאליה מובילה ההקצנה בכל תחומי החיים – את קריסתה של יצירת התרבות האנושית בתקופתנו המתרחשת כאשר לא מתקיימת פעימת מטוטלת זו.
את הקרבה לגתה ואת השוני ביניהם מתאר שטיינר באוטוביוגרפיה במילים אלו:
גתה עצמו שאף לתפיסת עולם המאשרת את קיום הרוח,
אולם השקפותיו לא השאירו שום פתח המאפשר לדבר באורח זהה על אודות העולם הרוחי הטהור. גתה לא פיתח את השקפתו הרוחית על הטבע מעבר להתבוננות ישירה אל הרוח.
באותה עת, כוונתי הייתה באמת [...] להביא לידי ביטוי את העובדה שהטבע הוא למעשה רוחי. דבר זה נעשה כי ייעודי הוביל אותי להתמודדות עם תיאוריות אפיסטמולוגיות עכשוויות. הללו מניחות שהטבע משולל רוח, ולכן הן רואות צורך להוכיח באיזו מידה בני האדם צודקים כשמעצבים הם ברוחם תמונה רוחית של הטבע.
שטיינר רצה להציב תמונת ידע שונה לחלוטין מול אותה השקפה. כוונתו הייתה להראות שבחשיבה האדם אינו יוצר תמונות "על אודות" העולם כשהן מחוצה לו, אלא שתהליך הכרה הוא התנסות, להראות ש"בפעולות ההשגה של ידע, מצוי האדם בתוך מהות":
כשאדם מתקדם אל התנסות פנימית זו, אין הוא מוצא שום סתירה בין הכרת הטבע לבין הכרת הרוח. נעשה לו נהיר שהכרת הרוח היא פשוט המשכיות בשינוי צורה של הכרת הטבע.
שטיינר לא מסתפק בכך וממשיך וצועד צעד משמעותי קדימה:
היה לי גם עניין בביטוי רעיון החירות. כשאנו פועלים מתוך אינסטינקטים, יצרים, תשוקות וכן הלאה, אין אנו חופשיים. דחפים הופכים אז מודעים בתוך עצמנו, כפי שקורה להתרשמויות חושיות, וקובעים את פעולותינו. זו אינה פעולה מתוך אני אמיתי, אלא פעולה במישור שבו אני אמיתי כלל לא מגלה את עצמו.
החירות הינה עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. יחד עם זאת, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה לנו תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו, אלא שעלינו להשיגה רק אחרי הבנה עצמית מודעת. רק אחרי הכנה מתאימה, ניתן להבין את החירות – האוצר הגדול ביותר של הישות האנושית.
שלושת האידיאלים
תכופות חשבתי על הדרך שבה כשלו המיסטיקנים לחלוטין בהבנת החמימות והאינטימיות של הנפש, אותן ניתן לחוות תוך כדי התמזגות פנימית עם אידיאות חדורות ברוח. עבורי, התמזגות זו הייתה תמיד כמו התחברות אישית עם העולם הרוחי. [4]
שטיינר מסיים את השלב הראשון של חייו בכתיבת הספר, שהוא ספרו החשוב ביותר לדעתו ולדעת רבים, הפילוסופיה של החירות.
במובן מסוים, השלמת כתיבת הספר, הפילוסופיה של החירות, שיחררה אותי ממה שהגורל דרש ממני במונחים של יצירת אידיאות במהלך הפרק הראשון של חיי, ומיקם אותם בעולם החיצון. זה התרחש באמצעות התנסותי במיסטריות של מדעי הטבע של הוויית הקיום. משימתי הבאה הייתה יכולה להיות רק מאבק ליצור אידיאות של העולם הרוחי עצמו. חיי בשנות ה־30 וה־40 היו מלאים במאבק פנימי עז עבור אותן אידיאות. [...]
ראיתי בבהירות שניתן להגיע לאותה תכונה של התנסות פנימית תוך כדי השתקעות בעומקי הנפש, מלווה בתוכן מלא וצלול של אידיאות, במקום להסיר תוכן זה באמצעות מדיטציה. רציתי לשאת את האור של עולם האידיאות אל תוך החמימות של התנסות פנימית. המיסטיקנים נראים כאלה שאינם מסוגלים לראות את הרוח באידיאות, ולכן אידיאות מקררות אותם בפנימם. הקור שהמיסטיקנים חווים בהקשר לאידיאות דוחף אותם לנסות לחמם את הנפש דווקא על ידי הימנעות מאידיאות. אני חוויתי בדיוק את ההיפך. חום שטף את חיי הפנימיים כאשר גיבשתי את התנסותי בעולם הרוח שבתחילה לא הייתה ברורה, אל תוך אידיאות מוגדרות וברורות.
אם נתבונן על ההתגשמות של שטיינר אנחנו יכולים להבחין בשלושת האידיאלים שלו, שעומדים בבסיס כל מהלך חייו: הראשון רוחי-פילוסופי, השני אמנותי, והשלישי רליגיוזי-חברתי. הירידה ההדרגתית של שטיינר לעולם, ההתגשמות שלו בעולמנו, מתרחשת קודם כול כחוויה פנימית, כאימגינציה, שניתן להשוות באופן תמונתי לשני סיפורי הבריאה. בסיפור הראשון הבריאה עדיין לא פיזית, היא אימגינטיבית, תמונתית, כמעין דגם רוחי שמכין את הבריאה הפיזית המתרחשת בסיפור השני. גם שטיינר פועל בשנים הראשונות לחייו במרחבי הרוח – ורק אחר כך, מתוכם, בשלב הבריאה השני, הוא יכול לנסח כללי חיים: איך לשמור על הבריאות, איך לשמור על איזון, עבודה על הצ'אקרות, על המוּסָר. בשלבים הראשונים של חייו הוא כן נוגע באדמה, כן פוגש אנשים, אבל בפרספקטיבה רוחית, הוא עוסק ברוח.
רק אחרי שהוא מסיים את לימודיו בווינה ועובר לוויימאר, מתעצמת זיקתו של שטיינר לעולם האמנות. הוא פוגש אנשי תרבות, הופך למבקר אמנות. הוא אמנם אינו מוזיקאי, אינו ארכיטקט, אך היות והוא חי את הדברים באופן מאוד אימגינטיבי ומאוד אינטנסיבי, הוא יכול מתוך ניסיון החיים שלו, דרך המפגש עם האנשים, ליצור את החיבור בין רוח הארכיטקטורה לארכיטקטורה, בין רוח המוזיקה למוזיקה, בין רוח התנועה לאוריתמיה.
בפרק האחרון באוטוביוגרפיה שלו, שאותו הספיק לכתוב בימים האחרונים לחייו הארציים, הוא מסביר למה כל כך חשוב היה לו להביא את האמנות לחברה התאוסופית – זה מבטיח שאנשים ייצאו מתוך "החלום והריחוף המדיטטיבי" אל תוך פעילות קונקרטית שמחייבת אותם לנוכחות הרבה יותר גדולה. הביטוי של חיי הרוח באמנות הוא תהליך התגשמות ששטיינר עצמו חש והפך לאימפולס. וכך הוא כותב:
כך הושגה מטרה מהותית וחיונית – שבכל כנס תתקיים פעילות אמנותית. רבים מוותיקי החברה התאוסופית באנגליה, צרפת ובמיוחד בהולנד לא היו מרוצים משינוי זה. טוב היה אם יותר אנשים היו מבינים שגישתה של דרך האנתרופוסופיה אל הרוח שונה מהותית מזו שהיתה מקובלת והשתרשה בחברה התאוסופית. הבדלי גישות מהותיים אלו היו מהגורמים העיקריים שהובילו בסופו של דבר לפרידתם של אותם חברים שחיפשו דרך אחרת, ולייסודה של החברה האנתרופוסופית ב־1913.
האידיאל השלישי, הרליגיוזי-חברתי, הוא אולי זה שקשה ביותר לשטיינר להגשים בחייו. הקשר שלו ושיתוף הפעולה עם אנשים מתחומי האמנות, החקלאות, הרפואה, קשרים עם רופאים, כמרים ואפילו עם בנות זוג הם תמיד בהקשר של משימת חייו ובשירותה. לא באופן נצלני, חלילה, אלא מתוך כך שהגורל מוליך אותו באופן שלא ניתן להתנגד לו, ושטיינר לא מעוניין להתנגד לו, הוא קשוב אליו ומאפשר לו לפעול את פעולתו. הקשרים האנושיים המשמעותיים האלה אינם מובנים מאליהם, כי שטיינר – למרות הקושי שלו להתגשם – מחפש כל הזמן דרכים לקשר. הוא חש באופן ברור שהמפגש האנושי מתרחש במרחב הארצי – שמעצם הקשר האנושי הופך להיות רוחי.
מייד אחרי שריפת הגתאנום הראשון שטיינר פותח בסדרת הרצאות על בניית קהילה אנתרופוסופית (יצאה בעברית עם הקדמה ודברי סיום שלי תחת הכותרת להתעורר בקהילה), שם הוא מראה שאי אפשר לדבר על אנתרופוסופיה אם אדם לא מקבל אל־תוך חייו אדם אחר. זה מהלך דרמטי. אם כיצד קונים דעת העולמות העליונים? הוא מפגש עם שומר הסף הקטן, אז להתעורר בקהילה הוא מפגש עם שומר הסף הגדול, הרגע שבו אדם פורץ דרך שבה ביכולתו להפוך ל"אדם-עולם", מצב שבו האני שלו חי בעולם ובאדם האחר. זאת התנסות לא קלה עבור שטיינר, אבל הוא צולח אותה והופך אותה לחלק מהדרך הרוחנית שלו. וכך הוא כותב:
התנסות זו הייתה הנוקבת ביותר עבור חיי הפנימיים והשפעתה באה לידי ביטוי בקשר עם בני האדם סביבי. כושרות ההתבוננות שלי עם אובייקטיביות וטוהר מוחלטים, נטלו על עצמם להתבונן אל מה שהאדם מראה בחיים. נמנעתי בקפדנות מלבקר את מעשיהם של אחרים או מלאפשר לחיבה או לסלידה להשפיע על הקשר שלי עמם. המאמץ הכולל שלי היה "לאפשר לישויות אנוש, כמות שהם, לעשות את הרושם שלהם עליי."
עד מהרה נוכחתי לדעת שדרך זו של התבוננות בעולם מוליכה למעשה אל תוך עולם הרוח. כאשר מתבוננים בעולם הפיזי בדרך זו, יוצא האדם לגמרי מתוך עצמו וזה מאפשר לו לחזור אל העולם הרוחי עם כוחות מוגברים להתבוננות רוחית.
שטיינר–עולם
מה שעובר כחוט השני דרך כל תחומי המחקר והפעולה של שטיינר, זה שבלבו וברוחו הוא יודע שבכל תחום שהוא פוגש ישנה דרך אחרת, נכונה יותר, שאפשר לפלס. מבחינתו, כל חידה שמתעוררת היא החצי האחד של ישות, שהחצי השני שלה הוא התשובה. והתשובות לא מגיעות במילים אלא בחוויה, בהתנסות. וכך הוא כותב באוטוביוגרפיה:
חשתי שמתעוררת בי התמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים, ולא רק להבינם באמצעות תיאוריות. על מנת למצוא יחס נאות לעולם באמצעות מדיטציה, שמתי בפני נפשי שוב ושוב את המחשבה הבאה: [...] העולם כולו, מלבד הישות האנושית, מהווה תעלומה – "תעלומת העולם הממשית", ובני האדם הם פתרונה.
לכל תחום ותחום שבו שטיינר פוגש, הוא נכנס, יוצר טרנספורמציה וממשיך הלאה. זה מאפיין עיקרי של ההתחנכות שלו, של ההתקדשות, והחיים (או הקארמה, כפי שהיה ודאי אומר הוא עצמו) מזמנים לו את המפגשים האלה. כך למשל המפגש שלו עם "מלקט העשבים", אדם בשם פליקס קוֹגוּצקי (Felix Koguzki), שמופיע תחת השם פליקס בלדה בדרמות המסתורין. שטיינר מגלה שם מתקדש ענק שבקושי אפשר להבין מה שהוא אומר, אך האיש מכניס אותו לסודות של עולם הטבע, ידע שמכין את שטיינר למפגש המאוחר יותר עם איטה וגמן, שמתוך הסינרגיה ביניהם נוצרת הרפואה האנתרופוסופית.
על מפגשו עם אותו "מלקט עשבים" הוא כותב:
עמו ניתן היה להתבונן עד לנבכיהם של רזי הטבע. הוא נשא על גבו צרור של צמחי מרפא. ובלבו נשא את הממצאים של מה שקלט מרוח הטבע בעודו מלקט צמחים אלה. ראיתי אנשים רבים מגחכים כאשר היו מתלווים אלינו בעודי צועד עמו ברחובות וינה. אין פלא, כיוון שאורח דיבורו לא ניתן היה להבנה מיידית. אי אפשר היה ללמוד מאדם זה במובן המקובל של המילה – ואולם מי שברשותו תפיסה של עולם הרוח יכול היה להציץ "הצצות משמעותיות" אל תוך אותו עולם שבו הייתה לאיש זה דריסת רגל יציבה.
העולם אם כן הוא תעלומה והאנשים שבאים אל שטיינר הם עצמם התשובה לשאלות שלו. זה כך עם החקלאות, החינוך, האמנויות, ומגוון רחב ועשיר של תחומי חיים נוספים.
חרוטה בסימנים בלתי נראים
תהליך החניכה שעובר שטיינר במהלך ארבעים השנים הראשונות לחייו, עד תחילת המאה העשרים, משתקף ובא לידי ביטוי בספרו כיצד קונים דעת עולמות עליונים? הכולל את פירות ההתנסות הגיתאנית ואת הרעיונות שהביא בספרו הקודם והפילוסופיה של החירות. בספר זה הוא מביא תיאור מפורט של נתיב אימון ותרגול, שהצעידה בו עשויה לאפשר לאדם להגיע להתקדשות באופן מאוזן, שאינו מנותק מהוויית החיים. כך מפלס שטיינר לעצמו ולבאים אחריו נתיב בעולמות הרוח, דרך אימון ותרגול בהשראת תמונת אדם-עולם האנתרופוסופית. מטבע הדברים – הגם שדרך ההתחנכות הזאת "חרוטה בסימנים בלתי נמחקים" כפי שהוא כותב ב"כיצד קונים" – כל אדם הצועד בה מתנסה בחוויות אינדיווידואליות בהתאם לאופיו ולנסיבות חייו.
חשוב להדגיש שאת כל התהליכים והמבחנים העשירים והמגוונים שמתוארים בספרות היסוד האנתרופוסופית, עבר שטיינר עצמו, ברצינות ויסודיות – תהליכים שאפשרו לו להיות מורה גדול למדע הרוח.
שלושה שלבים קודמים לשלב ההתקדשות: השלב הראשון – תנאים להתאמנות רוחית. השלב השני – הכנה, והשלב השלישי – הארה. להעמקה בתהליך הכנה מהותי זה, מומלץ מאוד לקרוא את הספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים?. כאן, מפאת קוצר היריעה, נתמקד ב"מבחן האש", שמהווה את אחת ההתנסויות המשמעותיות בשלב הרביעי, הוא שלב ההתקדשות. וכך שטיינר מאפיין אותו בספרו זה, בחלק שכותרתו "תוצאות אחדות של ההתקדשות":
במבחן הראשון, על המועמד להתקדשות לקנות לעצמו תפיסה מוחשית ואמתית יותר מזו של האדם הממוצע, על התכונות הגופיות של הדומם, ובהמשך, של הצומח, בעלי החיים והאדם. אין הכוונה כאן לידיעה מדעית, כי לא מדובר במדע קונבנציונלי, אלא בתפיסה מוחשית. המועמד להתקדשות לומד להכיר כיצד העצמים אשר בטבע והיצורים המחוננים ברוח חיים, מתגלים לאוזן ולעין הרוחנית. במובן מסוים נמצאים אז הדברים הללו נפשטים – ערומים בפני האדם התופס אותם מוחשית, באמצעות העין והאוזן הרוחנית. התכונות אותן רואים ושומעים אז, חבויות מהעין והאוזן הפיזית.
את האופן הקונקרטי שבו עבר הוא עצמו את מבחן האש הוא מתאר באוטוביוגרפיה:
אף פעם לא התקשיתי בכל הנוגע לידע על העולם הרוחי ועל התנסות בו, ואולם, המאמץ להבין את העולם החושי באמצעות תפיסה חושית, הסב לי קושי עצום. היה זה כאילו התנסות הנפש הפנימית שלי לא הרחיקה לכת מספיק אל האיברים החושיים כדי להתאחד לחלוטין עם מה שהם קלטו.
זה השתנה לחלוטין בתחילת שנתי ה־36. היכולת שלי להתבונן בחומר פיזי, בתהליכים ובישויות, הפכה מדויקת יותר ויציבה. זה היה המצב הן ביחס לחוויותיי בתחום המדעי והן ביחס לחיים עצמם.
התנסות זו "שפכה אור" על ממלכת הרוח. כאשר הטבע האמיתי של הפיזי חושף את עצמו דרך התבוננות חושית, אפשרי עבור ההכרה לקבוע את הטבע הנפרד של הרוח, חופשי מכל התרשמות פיזית.
[...] כתוצאה מכך, הופיע בפני נפשי, באותה עת, הניגוד המלא בין העולם הרוחי לבין העולם הפיזי. ואולם, לא חשתי שיש ליישב את הניגוד הזה באמצעות טיעון פילוסופי כמו המוניזם למשל. במקום זאת, חשתי שהיכולת של האדם לעמוד במלואו עם הנפש בתוך ניגוד זה, משמעותו להבין את החיים. במקום שבו יש חיים, פעילה קוטביות. החיים עצמם מכוונים אל התגברות מתמדת ויצירה מחדש של ניגודים.
החירות להיכשל ולנסות שוב
כשאנחנו שואלים את עצמנו מה קרה בעולם בכלל ובחברה האנתרופוסופית בפרט מאז הפילוסופיה של החירות, התשובה נמצאת כבר בדבריו של שטיינר אחרי שריפת הגתאנום. הוא אומר שאם האנתרופוסופיה תתפתח בלי קשר לשורשים של הפילוסופיה של החירות, זה יהיה מהלך של אינסוף אי־הבנות, שבסופו ייווצר דבר מה שאינו פורה, כמו עץ ללא שורשים. זה מה שאכן קרה מבחינה רוחנית, אבל שטיינר ממשיך לנסות. הוא עובד עם "כיצד קונים" ושנים לאחר מכן ליווכוד כותב על כך: "אם נהיה ממש כנים עם עצמנו – לא הצלחנו בזה." אבל שטיינר ממשיך: הוא ממשיך עם האמנות, עם האימפולסים, עם האוריתמיה, ומתקדם עוד ועוד עם החשיבה המיכאלית, וכשהוא כבר לגמרי מיואש מכך שהחברה האנתרופוסופית לא איתו – היוזמות נפרדות מהחברה, מה שנקרא "הבנות עוזבות את האמא" – אז מגיע כנס חג המולד 1923 ושטיינר – גם אחרי שריפת הגיתאנום – ממשיך לנסות: הוא
מנסה לחבר הכול בחזרה: מייסד את המחקר המדעי-רוחי, בונה מחדש את החברה האנתרופסופית כאיבר ריתמי, נפשי, ומקווה שייווצר מבנה חברתי משולש שבו היוזמות תתחברנה מחדש לאמא, שאנשים ירגישו את עצמם כחלק מקהילה של בני אדם.
לאחר לבטים קשים, נוטל על עצמו שטיינר את הנהגת החברה האנתרופוסופית, וכך קושר את גורלו עם גורלה עלי אדמות ובעולמות הרוח. במאמץ משותף, תוך מפגשים עם נציגי החברה האנתרופוסופית בארצות השונות, הבשילו התנאים והוכשרה הקרקע לייסודה של חברה אנתרופוסופית במבנה רוחני ואדמיניסטרטיבי חדש, וזה אכן מתממש בעולם ב"כנס חג המולד" שהתקיים כאמור בסוף דצמבר 1923.
באותה תקופה הוא מייסד גם את בית הספר החופשי למדע הרוח, שנועד להבטיח את המשך המחקר המדעי-רוחני האנתרופוסופי, את מהלך הגשמתם של שלושת האידיאלים הגדולים ואת צמיחתה והתפתחותה של יצירת התרבות האנושית בזמננו. לאחר זמן קצר הוא נפרד מהעולם.
כל כוחות הנפש של שטיינר כלו ביצירת האימפולס שהוא ניסה להביא – ואכן הביא – לאנושות: אימפולס התחדשותה של יצירת התרבות האנושית בתקופתנו.
חזון חברתי
"אנו ניצבים בפתחה של תקופת תרבות חדשה. תרבות זו לא תיוסד עוד על ידי מנהיגים גדולים של האנושות, אלא על ידי אנשים שיבנו מרחבי תרבות אנושית, דרך מפגשים אנושיים שיתרחשו בצורות מתחדשות, במבנים חברתיים שיאפשרו זאת. דור חדש של צעירים כמֵה להשתלב ולהיות שותף ביצירת אותם מרחבים."
דברים אלה של הארי סלמאן בפתח ספרו העולם החברתי כאתר התקדשות — החזון האנתרופוסופי בחיים החברתיים, [5] נכתבו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. הם מצביעים על צורך ממשי וחיוני לייסד מרחבי תרבות אנושית, דרך מפגשים בין בני אדם הרוצים להיות שותפים בהגשמת חזון חברתי אנתרופוסופי, שהוא בו־זמנית חזון רוחני-תרבותי עבור כלל האנושות.
באותם ימים קשים וכואבים שבהם נתן שטיינר את סדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", הוא לא יכול היה לדמות בעיני רוחו תמונה שהפכה למציאות בזמננו: סביב יוזמות חינוך ולדורף נוצרו קהילות תוססות, שאת אופיין ותוכן פעילותן יוצרים ומעצבים בעיקר הורים שילדיהם מתחנכים בפעוטונים, בגנים ובבתי ספר. אותם הורים, כאינדיווידואלים, יוצרים את הוויית החיים הקהילתית ומכשירים קרקע פורייה ותשתית מתאימה ליצירתה של תרבות אזרחית, שעשויה להביא לשינוי עמוק ויסודי בהוויית החיים הפוליטיים.
האימפולס הקהילתי שמתהווה סביב יוזמות חינוך ולדורף יוצר למעשה נתיב חינוך והתחנכות עבור כלל האנושות, מחבר בין אימפולס החירות, מדע הרוח האנתרופוסופי והנתיב לקניית דעת עולמות עליונים, לבין אותו "צעד חגיגי להכוונת גורל העולם" כפי שהגדיר שטיינר לפני כמאה שנים את ייסודו של בית ספר ולדורף הראשון בשטוטגרט. ולמרות הנימה המעט פסימית שבהם התייחסתי לכמה מהדברים, מעודד לראות כעת, בפתח המאה ה־21 ביטויים שונים, מקוריים ומגוונים, המרחיבים ומעצימים תהליך התחדשות חיוני ומשמעותי זה.
1 ר. שטיינר, מדיטציות ואמרות התבוננות, הוצאת תלתן, תרגום: אלישע אבשלום.
2 הספר יצא בעברית בהוצאת "בדולח", תרגום: עלי אלון, עורך: מוריס איטח..
3 אוטוביוגרפיה, פרק 27.
4 שם, פרק 26.
5 הוצאת הרדוף, תרגום: תומר רוזן גרייס.
אורי בן דוד הוא מוזיקאי, ממייסדי הקהילה האנתרופוסופית בטבעון,
כיום מתגורר עם משפחתו בגרמניה. [email protected]