מטמורפוזות

ספרו של גאורג גלצר הלהבה המפוצלת – המעשייה של המסתורין הגדול, על אף היותו אגדה מלאת קסם וסוד, אינו חומר הקריאה הקל ביותר, אפילו לאנתרופוסוף המנוסה. אך המאמץ הכרוך בכך עשוי להיות מתגמל בדרכים רבות, שכן מה שנחשף דרכו על "המסתורין הגדול" המופיע בכותרת הספר מעמיק אל תוך סודות ההוויה וההתפתחות האנושית יותר מאשר ספרי עיון רבים והרצאות מלומדות. המחבר, שבמשך כעשרים שנה הוביל את לימודי היסוד באנתרופוסופיה בגתאנום, יצר גם מפעל ספרותי רב היקף הנוגע בכל יסודות האנתרופוסופיה. מטרתו, בהתאם לשינויים שחלו בהתפתחות התודעה האנושית מאז ראשית המאה העשרים, היא להניע מחדש את ידע האדם האנתרופוסופי. ספר זה, אשר הופיע לראשונה ב־1990 ויצא לאור בעברית ב־2022, הוא אחד מספריו הראשונים. [1]

מעשייה ארוכה זו לוקחת על עצמה לתאר באופן סיפורי-אומנותי את מסע ההתפתחות האנושי בשלמותו, מבריאה ועד להגשמת תכלית המסע האנושי על פני האדמה, מתוך התייחסות למושג שעל שמו נקרא הספר. שטיינר, בספרו פרקים מן הרשימות האקשיות, [2] מקדיש פרק לנושא התחלקות האדם לשני מינים ומשמעותה בהתפתחות האנושות, ורומז בו שעל אף שהרוח האנושית ביסודה היא על־מינית, הרי שהפיצול למינים עומד בבסיס ישות האדם עוד משורשיו הרוחניים. לדבריו מדובר בסוד רב משמעות, מפתח לחידות חשובות של החיים, אשר "בשלב זה איננו רשאים עדיין להרים את המסך העוטף [אותו]". [3] רעיון זה מופיע גם במסורות רוחניות רבות; לקורא העברי, ולא רק לו, הוא מוכר היטב מהמילים רבות החשיבות בפרק א' של ספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים  אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". 

גלצר מפתח את הנושא דרך סיפורו של זוג בראשיתי אחד – "להבה מפוצלת" – כלומר, ישות אנושית שלמה, שהתפצלה לשניים בשלב קדום של התפתחות האנושות ועוברת את מסעה רב האתגרים כשני אינדיווידואלים השואפים כל הזמן להתאחד זה עם זה. לשם כך עליהם לעבור נדודים ומאבקים רבים וללמוד את סוד האיחוד שלהם. כמו באגדות רבות, ההתאחדות המלאה עם בן או בת הזוג הבראשיתיים כרוכה בהשתחררות מכישוף, בהתגברות על התנגדויות קשות ובגישוש באפלה עד להתגלות ההדרגתית של האור. כמו בחיים עצמם, מסע הזוגיות האמיתי מחייב מפגש כואב עם הצדדים הנמוכים והנפולים של כל אחד מבני הזוג, מסע שבו האהבה יכולה גם לחשוף את הצדדים הגבוהים ולהביאם לידי ביטוי יותר ויותר מלא. בסופו של דבר, אהבה כזו אינה יכולה להישאר סגורה בתוך עצמה, אלא חייבת להיות מופנית ליצירה בעולם ולעזרה לאחרים.

פרולוג

הסיפור נפתח במציאות שמעבר לזמן ולמרחב, מֵעֵבר לעצם ההבדלה למהויות נפרדות בתוך האינסוף. האל יוצר ניצוץ ישות מלאכית, אשר יוצאת למסע בים האינסופי של הקיום. הישות המלאכית הופכת בהדרגה לישות של להבה מפוצלת – שתי דמויות אדם אשר מקורן אחד ומשותף, המתחילות לחוש שאיחודן טמון ביכולת שלהן ליצור בעצמן – מתוך נבדלותן השואפת להתאחד – בריאה חדשה, המכילה בתוכה את אותו ניצוץ אלוהי שממנו נוצרו. השלבים הראשונים של מסעם מובילים את גיבורי הסיפור בהדרגה מחוויית מציאות שלמה ואחדותית, אך גם חלומית באופייה, למציאות נבדלת, מפורדת וסופית – היא המציאות הארצית, שבתחילה נחווית כקשה ומאיימת. מציאות זו מעמעמת את מקורם המלאכי ומטילה אותם אל תוך העולם כשהם נפרדים זה מזה, תועים באפלה כדי למצוא מחדש את חלק הישות שאבד. אך זוהי גם ראשיתה של התעוררות. 

מערכה ראשונה

מתוך זעזוע הפרידה והכניסה אל המציאות הארצית הקשה, מתחילה להתפתח עלילה סבוכה. הסיפור עוקב בתחילה אחר הדמות הגברית, המקבלת את השם הֶרמוֹן (בזיקה לשמו של האל הרמס, שליח האלים). הרמון יוצא מן היער כמעין יצור פרא, אך במהרה הוא הופך לדמות מרכזית בהגנה על ממלכה קטנה ומאוימת. הוא עוזר להקים חומה, נלחם בשליחיו של מכשף הזומם לכבוש את העיר באמצעות נשק שחישל בעצמו, והופך את כלבותיו של המכשף לכלבות נאמנות המסייעות לו להגן על העיר. יחד עם זאת, בלבו חי כל העת געגוע בלתי פוסק לחלק החסר שלו, מה שהופך אותו לאדם חסר מנוחה שאינו יכול לשקוט על שמריו. דמות מסתורית של אישה בעלת שיער מתנפנף, הרוכבת בשעות הלילה יחד עם להקת חתולים פראיים ונעלמת כלעומת שבאה, מושכת את תשומת לבו ומעוררת בו כמיהה לא מוסברת. 

בינתיים, על אף שהגיבור זוכה לאהדת המלך חסר האישה ולאהבתה האימהית של אם המלך, שואפים כמה אנשי חצר בכירים להפילו ולהשתלט על העיר בעצמם. הם משכנעים את המלך לשלוח אותם יחד עם הרמון למסע אל ממלכתה של עלמה יפהפייה הכלואה אי שם בארמון מכושף ומוקף נחשים. מחזרים רבים רוצים לזכות בידה ומאמינים שהזיווג איתה יהפוך אותם לשליטים גדולים. הרמון אמור למצוא בכוחותיו המיוחדים את הדרך אל הארמון ולזכות בעלמה עבור המלך, אך אנשי החצר זוממים, בעזרת שיקוי סודי של המכשף, לזכות בה בעצמם עבור אחד מהם וכך להשתלט על הממלכה. 

לאחר תלאות רבות הרמון אכן מצליח לחדור אל הארמון, שם מתגלה לו שהעלמה אינה אחרת מאשר אשת החתולים המכושפת, ושהיא למעשה בת זוגו הבראשיתית שאותה חיפש זמן כה רב. כאן חל רגע מכריע בסיפור. הרמון וּוַלהִילדה – כך נקראת העלמה המכושפת – סבורים שכעת יכול להתרחש האיחוד שאליו ייחלו: "בואי, נמשיך בדרכנו ונייסד ממלכה, ניצור עולם של אור ושלום, שום דבר לא יוכל להפריד עוד בינינו!" קורא אליה הרמון הנרגש, אולם העניינים משתבשים באופן חמור. גיגלוף, אחד מאנשי החצר הזוממים, אומנם לא מצליח לזכות בוולהילדה בעזרת השיקוי של המכשף, אך הוא מצליח לבלבל את חושיהם של השניים ולהובילם בחזרה אל הממלכה כדי להשיא את וַלהִילדה למלך ולהאשים את הרמון בבגידה, משום שרצה לזכות בנסיכה לעצמו. 

כעת ניתן האות לאויבים להתאחד ולנצח. הם פורצים לחגיגת הנישואין ורוצחים את המלך. בנסותה להגן עליו נפצעת וַלהִילדה אנושות. הפצע גורם לה להיזכר באהבתה להרמון ומעניק לה כוחות חדשים. היא מנסה לעזור להרמון, אלא שאויביו גוברים עליו וגורלו נחרץ. ולהילדה יודעת שפצעי המוות יעוררו גם אותו, ולכן היא נערכת מראש ומחלצת אותו מהארמון הבוער על גבי סוסה, כדי לאפשר לשניהם לצאת יחד למסע חדש.

הדרכים החשוכות

סיפור זה מאיר את הרעיון שלפיו כל אחד מאיתנו מגיע לעולם עם געגוע עמוק בלבו לשלמות שאבדה, שלמות שבאה לידי ביטוי במיזוג עם "החצי השני" שלנו – אדם קונקרטי שהיינו מאוחדים עמו ברוח לפני שהתחלנו להתגשם בגוף פיזי של אישה או גבר, ושרק האיחוד המחודש עמו יכול להעניק לנו בחזרה את תחושת היותנו אדם שלם. אולם, כפי שמתואר בסיפור, עצם המפגש הארצי עם החצי השני הוא רק תחילת הדרך, ובתחושת המציאה ההדדית יש אפילו מימד של אשליה, שכן איחוד אמיתי מצריך עבודה עמוקה לאין שיעור, מפגש עם היסודות הבלתי מותמרים הנסתרים בנפש, וכפי שיתגלה בהמשך – נכונות מלאה לפעול גם למען היסודות הבלתי מותמרים בנפשות אחרות הקשורות עמנו במארג הגורל ולמען האנושות כולה. לכן, כאשר הרמון וּולהילדה נפגשים לראשונה, הם אינם יכולים להגשים את איחודם, על אף התחושה הברורה שהם נועדו זה לזה. וַלהילדה עדיין אפופה בתודעה מעורפלת למחצה, אשר הובילה אותה לנדוד בלילות עם חבורת חתולי הפרא שלה. זוהי צורת תודעה הרומזת לתופעות כמו הסיבילות בתרבויות יוון ורומא – נשים בעלות יכולות נבואיות עמוקות, אך צורת הביטוי שלהן לרוב מעורפלת וסתומה. ואילו הרמון, על אף מחוות השֵירוּת העמוקה שלו, עדיין לא הסדיר כראוי את יחסיו עם אנשי הארמון הלכודים בעיוורונם החלקי או בשאיפותיהם האנוכיות, כך שאיחודו המלא עם וַלהילדה לא יכול היה להתקבל בברכה. לו היו מממשים אותו, היה נוצר מעין "פאוור קאפל" זוהר, אך כזה המעורר אצל אחרים בעיקר טינה, חשד ואיבה. 

האפשרות שלהם להתקדם מעבר לשלב זה טמונה בהכרה, שהאיחוד ביניהם אמור להוביל למשהו גדול יותר, ושבמידת הצורך הם אף מוכנים להקריב לשם כך את חייהם. אצל ולהילדה הכרה זו מתחילה כאשר היא נעמדת לפני החרב המכוונת אל המלך וסופגת ממנה פצעי מוות. אצל הרמון היא מתחילה כאשר הוא מוכה על ידי האביר אשר מנסה לגזול ממנו במרמה את תפקידו כמגן הממלכה בעזרת השריון שהוא עצמו יצר. חוסר האונים וחוויית המוות בתוך מציאות ארצית המתכחשת אל הרוח מעוררים בקרבם את היסוד העמוק יותר, היכול לגבור על המוות והרוע. 

בזכות קורבן זה יכולים ולהילדה והרמון לעבור, מחוץ לרובד הארצי, תהליך התקדשות לפני היציאה לשלב הבא במסעם. הם פוגשים את אדון הגורל – האל שבתוכנו, מושג מפתח של שטיינר – והוא מברך אותם ובוחר בהם להמשיך במסע בשמות חדשים, עם משימה חדשה: "להאיר על פני האדמה את הדרכים החשוכות", לזרוע פירות שאינם בני חלוף, לפזר את הזרעים החדשים ולהפוך את האויבים לעוזרים. כל אחד מהם, בזכות קורבן האהבה, יכול כעת לשאת בלבו משהו מהאיכויות של השני. לראשונה הם משוחחים ישירות זה עם זה, מתארים את חוויית האובדן שנבעה מפרידתם הראשונית ואת רגעי ההתעוררות, ורוכשים אומץ חדש לשלב הבא בדרכם. גם אֵם המלך שניסתה לסייע להרמון מצטרפת למסע בדמות מחודשת כדי להכין את הקרקע למשימה החדשה של בני טיפוחיה. 

ה"מסר", אם כן, הוא פחות או יותר זה: כאשר אנו נכנסים למציאות הארצית ומתנתקים מישותנו השלמה, אנו חווים את כאב האובדן, ולכן בשאיפה לחידוש האחדות יש מימד מסוים של אנוכיות. אצל ולהילדה והרמון הוא מתגלה באופן גבוה יחסית, בכך שהם אינם יכולים עדיין לראות את התמונה המלאה, אף כי אינם פועלים מתוך אנוכיות. אצל דמויות אחרות הוא מתגלה בשאיפות אגואיסטיות וכוחניות או בעיוורון למציאות כהווייתה. ההיפוך יכול להתרחש כאשר הדמויות המפותחות יותר מגלות שהגעגוע העמוק לא נועד רק להביאן זו אל זו, אלא גם לאפשר להן לפעול יחדיו למען אחרים. ההיפוך נובע ממפגש עם האני האמיתי – האל שבתוכי – והוא יכול להביא ל"גלגול שני", שבו האימפולס המוביל של פעילותי מגיע מתוך הרוח המרפאת ולא מתוך הנפש הפצועה.

מערכה שנייה

בחלקו השני של הסיפור, שלושה קווי עלילה נפרדים נטווים לאֶחָד. הֶרמון, הנקרא כעת הֶרמיון, מופיע בדמות הלך הזורע את פרחי הלהבה בעמק מקולל. את הפרחים יכולים לראות רק הילדים, ובעזרתם הם מושיעים את העמק מידי כוהן אפל, אשר באמצעות פולחן מעוות אִפשר לישויות דמוניות להשתלט על המקום.

אמו של המלך מופיעה מחדש בדמות נערה צעירה המחופשת לנער בשם וינבור. היא לומדת לספר אגדות אשר נוטעות בלב בני האדם געגוע אל עולמות הרוח במציאות עכורה. בהדרגה היא מתקרבת לשליטי אחת הממלכות הגדולות – גלגוליהם החדשים של חלק מחורשי הרעה בחלקו הראשון של הסיפור – ובאופן לא מתוכנן מצליחה להביא לכישלונם ולבחירתה שלה עצמה כמנהיגה חדשה, מעוררת תקווה; אך היא מאבדת את השלטון ומגיעה לעמק שהיה מקולל, עמק פרחי הלהבה.

וַלהילדה מופיעה מחדש בשם רוזהילדה ועוקבת אחרי גלגולו החדש של המכשף מחלקו הראשון של הסיפור. זה הצליח לשים את ידו על חרבו העתיקה של הרמון ושואף בעזרתה להשתלט על העולם. המכשף יודע סוד עמוק: בלב האדמה הקשה מסתתר מעיין זהב, אשר מי שישיג עליו חזקה ישלוט על האדמה כולה. הוא רוצה לזכות במעיין על ידי המצאת מטבעות מכושפים, שיוצרים שפע ארצי רב אך משכיחים מבני האדם את הרוח. רוזהילדה מצליחה לקחת ממנו את החרב, לדלות ממנו את סודו ואף לחוש מתחת לרוע המוחלט שלו בכמיהה עמוקה להגיע לאור הטמון בלב האדמה. המכשף מצליח לחמוק ממנה, והיא יוצאת בעקבותיו לחבל הארץ הצפוני שממנו אפשר לחדור אל המטמון. 

כל ה"רעים" מחלקו הראשון של הסיפור – אלו ששאפו להכשיל את הרמון ולהשתלט על הממלכה שעליה הגן – מופיעים אם כן שוב בדמויות חדשות. תכונותיהם הרעות לא נעלמו ואף לא שאפתנותם – רובם מופיעים כבעלי השררה המרכזיים בתקופה החדשה. אלא שכעת, גיבורי הסיפור – הרמיון, רוזהילדה והנערה וינבור – מגיעים אליהם כ"זורעי טוב", אשר מצליחים לערער את השררה בשל יכולתם לעורר בבני אדם רבים את הטוב הטמון הבהם. כך אותם בעלי שררה נאלצים לבסוף לחוות את מגבלות כוחם, ומתוך חוסר אונים יוצאים לחפש אחר דרך חדשה. 

הסיפור מסתיים בכך שהמכשף ורוזהילדה חוצים יחדיו את הסף אל הארץ הנכספת שמעבר להרי הצפון, לאחר שמאמציו של המכשף להשתלט על הארץ כולה עלו בתוהו. בהדרגה מתאספים שם כל גיבורי הסיפור, ולראשונה מצליחים הרמיון ורוזהילדה להתאחד. כעת הם פונים להשלמת משימתם: הם בונים, בעזרת כל חבריהם לדרך, מעֵין מקדש חדש המאחד את כל רוחות השמיים, וגם שואפי הרע לשעבר מתגייסים ברצון טוב למען המטרה. המקדש נבנה מפירות העבודה של כולם בעולם הארצי, הקודם, אשר כעת הופכים ל"לבנים חיות וצומחות" שמהן נוצר ההיכל כישות חיה. רק צילו המצומק של המכשף רוצה עדיין לבנות את העיר כדי לשלוט בה בעצמו. הוא אינו מודע לכך שגם מאמציו מובילים לבנייתה של העיר השלמה, שאת תפארתה המלאה אין הוא מסוגל לראות. כאשר הוא מנסה לחדור אל האוצר שאליו הוא משתוקק, האבן האחרונה שאותה הוא פורץ הופכת לאבן הראשה של המקדש. הוא מנסה להגיע ראשון אל מרכז האדמה, שם, כך הוא מאמין, יוכל להשתלט על מעיין הזהב. הרמיון ורוזהילדה דולקים בעקבותיו, עד שגם הוא נאלץ, מתוך חוסר אונים וכתוצאה ממאמצי ההתמרה של הרמיון ורוזהילדה, לוותר על שאיפותיו האנוכיות. הוא נולד מחדש כישות אור, היוצאת כעת למסע משלה בעולם חדש, בדומה לעולם שנברא בראשית הזמן, עם תחילת מסעם של שני חלקי הלהבה המפוצלת.

שניים שהם אחד

ה"תקציר" שלעיל – שכן קשה להעביר משהו מלב הסיפור מבלי לגעת איכשהו בכל החוטים הטווים את האריג העשיר שלו – חושף משהו מהסודות שבהם אפשר לגעת באמצעות צלילה חוזרת ונשנית אל הטקסט (המילה טקסט קשורה לטקסטורה – אריג...). בנוגע לסוד הזוגיות העומד ביסוד הסיפור, אפשר למשל לשים לב לנקודה הבאה: הרמיון ורוזהילדה, "השניים שהם אחד", אינם עוסקים כלל ביחסים ביניהם, כלומר ביסוד הנפשי הנלווה לכל מערכת יחסים המוכרת לנו. שאיפתם העמוקה היא להוליד משהו חדש בעולם, וזו יכולה להתגשם רק כאשר הם מפנים את כל כוחותיהם לעבודת ההתמרה המפרכת הנדרשת. איחוד אמיתי ביניהם יכול לקרות, לפיכך, רק כשהם ממצים כל מאמץ אפשרי ויכולים לרתום את כל הנפשות לפעולת יצירה משותפת. אין פירוש הדבר שהם עצמם אינם נאלצים להתמודד עם נקודות תורפה אישיות, קונפליקטים, תסכול וכאב – נהפוך הוא – אלא שההתגברות על כל אלה יכולה להתרחש רק מתוך שאלת הרוח, מתוך השאלה איך כל ישות בעולם יכולה להפנות את כוחותיה לשירות אוהב של הפיכת העולם לטוב יותר, ועל ידי כך להתגבר על צדדיה הנמוכים. מסע התפתחות האנושות, אם כן, הוא המסע של התמרת הרוע והתגברות עליו, והשאיפה המקננת בנו תמיד להתאחד עם חציינו האבוד היא המניע העמוק המוציא אותנו לדרך ולא מאפשר לנו לנוח על זרי הדפנה – גם אם יעדים זמניים וקוסמים הושגו, לכאורה. אמת זו, המובאת כאן על כנפי האגדה, כוחה יפה גם לאתגרי היומיום: השאיפה הבסיסית לאהוב ולהיות נאהב אינה יכולה להתממש כל עוד איננו מוכנים להתעורר למגבלותינו ולפרוץ את גבולות האנוכיות שלנו. זו אומנם תובנה שכל אחד יכול להגיע אליה מתוך נסיבות חייו ומאמציו העצמיים, אך אגדה כמו "הלהבה המפוצלת" יכולה לעורר אותנו לכך שאנושיותנו כולה נובעת מהתמודדות זו, שבה תלויה התפתחותנו כיחידים וכאנושות גם יחד, ושמסע ההתמרה הוא בעל מימדים קוסמיים הדורשים מהלכי חיים רבים.

1 רבים מספריו של גאורג גלצר תורגמו לעברית על ידי צבי מדר ויצאו לאור בהוצאת "ניצת השחר", ביניהם הזרם הקריסטלי, סער ודממה, אלפא ואומגה וקוסמוס האני.

2 GA 11, יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בתרגומו של אלישע אבשלום.

3 פרקים מן הרשימות האקשיות, עמ' 52.