נערים ונערות יקרים,
שכחו אתכם בבית. אין דרך אחרת להציג את זה. מה לעשות, אתם לא חיוניים למשק, אתם מסתדרים לבד ולא זקוקים לנו, ההורים, שנהיה איתכם בבית ונפעיל לכם את הזום. לעיתים דואגים להחזיר את ה׳-ו׳, שבכל זאת צעירים, ואת י״א-י״ב שיש להם בגרויות. אבל אתם, נערים ונערות מכיתה ז׳ עד י׳, תשבו בבית בזמן שכולנו נלך לקניונים, למסעדות שייפתחו, לשמורות הטבע ולעבודה.
בזמן שהייתם אמורים להתאהב בנער או בנערה היושבים שורה מקדימה, אתם נכנסים לעוד זום ורואים זה את זה בריבוע קטן שלא מאפשר לראות כמה גבהתם, את תנועת הראש, את התלתל המתחבא מאחורי האוזן או את חילופי המבטים.
בזמן שהייתם אמורים לשבת בהפסקה עם עשרות נערות ונערים כמוכם ולהתגלגל מצחוק על אירוע שקרה אתמול, אתם מקשיבים למורה שמספרת לכם על אירועים שקרו לפני אלף שנה וכולכם מושתקים. אבל היי, לפחות תזכרו תמיד את המילה mute.
כולם מצקצקים בלשון, נאנחים ואומרים כמה זה לא בסדר שמפקירים אתכם בבית ושבגלל זה אתם דור אבוד, שאתם לא לומדים כלום, ומה יהיה עליכם...
אבל אני רוצה לומר לכם, נערים ונערות יקרים, אתם לא אבודים! אנחנו נאבדנו. אנחנו מסכימים למצב שהילדים שלנו יושבים בבית, אנחנו לא יודעים לנהל את המצב הזה ואתם משלמים את המחיר. אתם לא אבודים. אתם לא תדעו פחות מדורות קודמים, אבל אין ספק שאתם תדעו המון דברים אחרים. דברים שיעשו אתכם מבוגרים טובים יותר.
כשאתם פוגשים עכשיו את המורים שלכם, אתם מגלים מדי יום מי מהם מצליח ליצור קשר אישי, מי מצליח להיות יצירתי ומעניין, מי מסתגל למצב החדש, ומי לא מצליח לשחרר את דמותו מהכיתה. ובזכות אלו אתם לומדים על יצירתיות וגמישות והסתגלות למצבים חדשים.
הזמן האינסופי שקיבלתם בבית מאפשר לכם לגלות על עצמכם המון דברים – האם אתם יודעים להעסיק את עצמכם, האם אתם יודעים לארגן את סדר היום שלכם, מה אתם אוהבים ומה חשוב לכם.
בימים האלה אתם גם מגלים מי החברים האמיתיים שלכם. עם מי אתם מדברים, על מי אתם לא מוותרים ובכל זאת נפגשים, מי מתעניין בשלומכם. זה ידע חשוב בחיים, וכך גם ההבנה שבשביל חברוּת צריך להתאמץ.
אומנם זה בדיוק הגיל שבו אתם מעדיפים לצאת מהבית ולהיות כל היום עם חברים, אבל עכשיו קיבלתם הרבה זמן בבית. הבן שלי אמר לי יום אחד: ״אמא, אל תיעלבי, אבל אני כבר לא יכול לראות אתכם!״. אני כל-כך מבינה אותו. ומצד שני, אחרי הרגע הזה מתגלים עוד צדדים שלא ראיתם אצל האחים והאחיות וההורים. אתם זוכים להכיר את המשפחה שלכם, ויחד עם הקושי זו מתנה לכל החיים.
אני מתבוננת בכם, ובמקום לראות דור אבוד, אני רואה דור שהוכרח ונאלץ לחפש את דרכו. קיבלתם הזדמנות מופלאה, גם אם היא ממש קשה, והדבר הכי חשוב שאתם יכולים ללמוד ממנה הוא שזה תלוי בכם. כל אחת ואחד מכם צריך להחליט אם הוא הולך לאיבוד עכשיו או שהוא מתבונן על עצמו ובוחר את הדרך שלו. כי הדרך שאנחנו סללנו נשחקה ולא מובילה לשום מקום. אתם דור שנשכח בבית, אבל אתם יכולים להיות אלו שידאגו שלילדים שלכם זה לא יקרה. דור שרואה סביבו אנשים יוזמים, יצירתיים ותורמים, אנשים שנאבקים על שינוי, והלוואי שתבחרו ללכת בדרכם. דור שמכיר את עצמו היטב, כי הוא בילה עם עצמו הרבה זמן, שמכיר היטב את משפחתו ואת חבריו, שבעל כורחו הפך לעצמאי. דור שילמד את עצמו מה שמעניין אותו, כי מערכת החינוך כבר לא כל כך מצליחה ללמד אותו משהו. אני חושבת לעצמי שהעתיד מחכה לכם. אל תתייאשו, אתם תעשו את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.