מנגן על פרדיגמות
"מה זה בשבילך קיר?"

מנגן על פרדיגמות

יום לפני שהוא טס לאפריקה לעוד אחד מהמיזמים שלו, תפסתי את איל בלוך לשיחה על כסף חדש, פרדיגמות ישנות ועל איך ולמה חשיבה כלכלית ישנה תוקעת את חינוך ולדורף ולא מאפשרת לו לממש את ייעודו בעולם. על הדרך קיבלתי גם שיעור בכלכלה משתפת והרבה השראה להכין לעצמי חכות

על איל בלוך שמעתי מכל מיני כיוונים בשנים האחרונות, בהקשר לעשייה חברתית-כלכלית פורצת דרך ומעוררת השראה. מיזם מדהים פה, יוזמה שמעיפה את הסכך שם, כך שכשהתחלנו לעבוד על גיליון כסף (והפעם "הכסף כפתרון", בניגוד לגיליון כסף הקודם של אדם עולם, שנשא את הכותרת "בעיית הכסף"), באופן טבעי פניתי אליו.

יש לו מין דיבור ישיר כזה, לאיל, ולכן חשבתי שנדלג על הקדמות מנומסות ונצלול ישר לעיקר. הצגתי את עצמי בקצרה ושאלתי אותו על הפרויקטים שלו. ציפיתי שהוא ישמח לפרט את שלל עיסוקיו, ימנה רשימה מרשימה של יוזמות, אני אגיד 'וואו' ואז נדבר עליהן אחת-אחת. ציפיות זה לכריות, ולי אפילו לא הייתה כרית להסתיר מאחוריה את פרצופי המסמיק. "לשאול אותי על הפרויקטים שלי זה כמו לשאול מוזיקאי על היצירה שהוא מנגן עכשיו, זה כמו לספור לי את הקונצרטים," הוא הפתיע, ואני, נבוכה אבל על סף הארה, הבנתי שאני חושבת במונחים של כלכלה ישנה. ואיך נגדיר את ההבדל בין שתי התפיסות על רגל אחת? התשובה, כרגיל, בגוף השאלה. כלכלה ישנה עומדת על רגל אחת. החדשה ‒ אליבא דבלוך ‒ על שתיים. ואם נתבונן מזווית אחרת, ניתן לומר שכלכלה ישנה היא קווית (גרפים, רווח והפסד, רשימות הישגים) וחדשה היא יותר עגולה (שיתופית, מרחבית, הוליסטית).

חניכת מרכז TOP , מטוואפה (Mtwapa), קניה

חניכת מרכז TOP , מטוואפה (Mtwapa), קניה

כסף זורם כמו דם

"הכלכלה שלנו היום מבוססת על גירעון וצמיחה," מנווט בלוך את השיחה ביד מיומנת, "גירעון משמע חוב: כסף שאנחנו לווים ושילדינו ונכדינו ישלמו עליו בעתיד. וצמיחה, לכאורה אינסופית, בעוד שכדור הארץ שעליו מתקיימת הכלכלה המנותקת הזאת – הוא כן סופי. ומי קובע לנו את כללי המשחק? אנשי כלכלה – והם, למרבה האבסורד, לא יודעים איך כסף מיוצר. הם עובדים על בסיס הנחות שגויות ברמה האנושית והגלובלית, שמדרדרות אותנו לסוג של התאבדות. אבל אותי פחות מעניין להצביע על הבעיה ויותר על הפתרון, וזה מתחיל מהשאלה 'איך אפשר לחיות אחרת עם כסף?' אז אני מתבונן על מערכות אחרות, שזורם בהן משהו שנותן למערכת חיים, משנֵע חומרים, יוצר יחסי גומלין בין החלקים השונים, כמו שכסף עושה, ורואה שכסף לאנושות הוא כמו דם לאדם. בתרבות העברית זה ידוע מזמן, ולכן קוראים לכסף 'דמים'. אז מה יש לי בדם? בצורה הכי פשטנית: כדוריות לבנות וכדוריות אדומות. יש להן תפקידים שונים, וביחד הן יוצרות ומאזנות בריאות. וכמו בחקלאות היום, שמבוססת על מונו-קולטורה, במערכת הכלכלית שלנו זורם רק מטבע אחד. וככה, כמו שבאירלנד, באמצע המאה ה-19, בגלל מגפת הכימשון שפגעה בתפוחי האדמה ‒ שעליהם התבססה הכלכלה והתזונה המקומית ‒ קרסה המדינה כולה, אצלנו, כשהמטבע נופל, השוק כולו קורס איתו. למה שבמחזור הכלכלי שלנו לא יזרמו שני מטבעות? אחד 'רגיל' ועוד אחד שנותן חיסון, כמו הכדוריות הלבנות בדם. בשוויץ," – הוא מפנה אליי פתאום שאלה – "כמה מטבעות יש?"

אין לי מושג, אבל אם אתה שואל אני מניחה ששניים?

"נכון! מ-1934, אחרי המשבר הכלכלי הגדול, יש בשוויץ שני מטבעות. ואיך זה עובד? נגיד לי יש מפעל שוקולד ולך יש מפעל אלומיניום והבורסה נפלה – פתאום אין לנו איך לסחור. לכאורה לא השתנה כלום בעולם, לך עדיין יש אותה כמות אלומיניום, ולי עדיין יש שוקולד, מה בכל זאת השתנה? לכאורה רק הציפיות, אבל פתאום הכסף שלנו לא שווה כלום. בשביל זה יצרו בשוויץ מטבע בשם wir – שמיועד למסחר רק בין עסקים. מטבע ייעודי, מטבע משלים, ובמילים אחרות ‒ מערכת חיסון. הוא לא מחליף את המטבע הרגיל, הוא רק מאזן אותו בתקופות של שפל כלכלי. כשיש פצע במערכת הכלכלית – המטבע החלופי מגיע ומרפא. ככה פועל ביפן ׳מטבע זקנים׳, שהשנה משרת כבר שמונה מיליון איש, שלא היו יכולים אחרת להתקיים באותה רווחה כלכלית. ואם לסכם כרגע את נושא המטבעות – פועלים כיום לפחות 4,000 מטבעות משלימים בעולם (סביר שהרבה יותר, רק שעל רובם אנחנו לא שומעים כי הם מאוד מקומיים)״. בשלב הזה של השיחה אני פשוט מהנהנת במהירות ומנסה לא להפריע עם שאלות שהוא ממילא יענה עליהן עוד רגע. "ואם נחזור לאנלוגיה של מחזור הדם," בלוך מפתיע בסיבוב פרסה ‒ "מה קורה כשיש קריש דם במוח? אירועי מוחי,״ הוא עונה בעצמו. ״מה קורה כשיש פצע שלא מגליד? מדממים למוות. לכן, צריך שהדם יזרום כל הזמן בלי להתקרש ובלי לדלוף. ואם נתבונן על זה ככה, נבין שבפועל כל סופרמרקט הוא פצע מדמם. למה?" הוא שוב מקדים אותי, ״כי 70% מהכסף יוצא מהקהילה, ואילו בעסקים מקומיים 70% מהכסף נשאר בתוך הקהילה. סוג הכלכלה המדממת למוות שלנו יוצרת מצב שבו כיום, ל-38 האנשים העשירים בעולם יש ביחד כסף כמו ל-3.8 מיליארד אנשים אחרים, שזה, אם נשחק במספרים, חצי מאוכלוסיית כדור הארץ ‒ ואחוז עצום מתוכה (בערך 2.5 מליארד אנשים, לפי דו"ח האו"ם מ-2016) חיים מתחת לקו העוני."

מה עושים?

"קודם כול מבינים שיש בעיה, ואז חושבים על פתרון. בצורה שאנחנו עובדים היום בעולם, פותרים בעיה אחת ויוצרים שמונה אחרות. למשל, אנחנו הולכים לשירותים. נכון?"

נכון...

"בכל פעם כזאת אנחנו לוקחים מי שתייה טובים, מחרבנים לתוכם, ובשביל להוסיף על הטמטום, בכל הדחה שוטפים את זה בעוד עשרה ליטר של מי שתייה טובים. זה פשוט לא הגיוני בעליל! פתרנו את בעיית הצרכים ויצרנו בעיה הרבה יותר קשה. איזה מין אנשים מטומטמים יצרו את המערכת הזאת?! אני רוצה לעשות הפוך: לקחת בעיה אחת ולמצוא לה שמונה פתרונות. למשל, אבוקדו. בחשיבה הישנה את אוכלת את הפרי וזורקת את הקליפה והגרעין. בחשיבה החדשה אני מבין ש'זבל' זאת המצאה אנושית ושואל את עצמי מה אני יכול לעשות בחלקים שאני לא אוכל. במערכת הזאת, שאני קורא לה "Up Cycle", אני מוצא שימוש לכל חלק. לכל דבר בעולם יש מעגל, אני רק צריך למצוא או ליצור את המערכת שתהנה ממנו, וזה הפוך לתפיסה הקפיטליסטית, שבנויה על רווח פרטי והפסד ציבורי: למשל, אני מוכר לך כוס חד פעמית, את משלמת לי, וכשאת זורקת את הכוס לפח, זאת כבר בעיה של מישהו אחר. אני יוצר לעצמי רווח כספי על חשבון הציבור. זו, באופן מתמיה, מערכת שכל הכלכלנים מהללים, ומשם מתחילות כל הבעיות."

קיר ירוק בביתו של יוסטוס מוּרָאיה, בכפר קיאמוטורי (Kiamuturi), קניה

קיר ירוק בביתו של יוסטוס מוּרָאיה, בכפר קיאמוטורי (Kiamuturi), קניה

מה זה קיר

אחד הדברים שהופכים את השיחה עם בלוך לכל כך קולחת היא היכולת שלו לספק דוגמה ציורית, פשוטה ומעשית לכל רעיון ‒ דוגמאות שהוא מספק לא רק במילים אלא גם במעשים. לדוגמה, יום אחרי השיחה שלנו הוא טס לקניה שבאפריקה, שם הוא פועל ועומד בראש תנועה חברתית שהקים בשם "Top", או בעברית "טכנולוגיה של שלום".

מה זה?

"אני עוזר להם לייצר חלופה מ‒"Foreign Aid" ל‒"Self Aid". במקום להסתמך על תרומות ונדבות ‒ לבנות מערכות מקיימות. כיום אלפים משתמשים בידע הזה בשביל לעזור לעצמם, אני מקווה שבסופו של דבר אלה יהיו מיליונים."

כמו "לתת להם חכה וללמד אותם לדוג" במקום לספק להם דגים?

"מה פתאום שאני אתן להם חכה? אני אלמד אותם להכין לעצמם חכה, כך שאם היא תישבר או תאבד הם יוכלו לתקן אותה או להכין לעצמם חדשה."

ובפועל?

"בפועל, אני מטייל באזורי התה בקניה. הכול ירוק ופסטורלי, ואז מתברר לי שכל קוטפי התה רעבים כי שטחי החקלאות שלהם נלקחו על-ידי התאגידים, אין להם מספיק כסף כדי לקנות לעצמם אוכל, ואין להם מקום לגדל לעצמם. זה מזעזע. ככה יוצרים מעגל עבדות מודרני, שמתקיים רק כדי שאת תוכלי לשתות את התה שלך. אז אני בא לשם ושואל את הצעירים מה זה בשבילם קיר. הנה, אני שואל גם אותך. מה זה בשבילך קיר?"

הגנה, בידוד, מחסום...

"כן, אלה התשובות שאני בדרך כלל מקבל. בשבילי קיר הוא מקור לביטחון תזונתי. לכל משפחה באזורי התה יש בית קטן של שלושה על ארבעה מטרים רבועים. אלה לא מעט מטרים לגדל עליהם דברים. קוטף תה מרוויח בממוצע ארבעה דולר ליום, וההכנסות רק מהקיר, בנוסף לאוכל שהם מגדלים לעצמם, הן שני דולר ליום. זה מספק להם פרנסה ועצמאות תזונתית."

אבל, לא עדיף להנהיג איזה מרד נגד התאגידים?

"אני לא מבזבז זמן על להילחם ולהתעצבן, אלה דברים שבדרך כלל לא מובילים לשום מקום. במקום להילחם בבעיה אני חי את הפתרון."

איך אתה עושה את זה? איך אתה נוסע לך לאפריקה ומקים מיזם בסדר גודל כזה? מאיפה הכסף?

"אני לא צריך כסף, אני צריך משאבים. כסף זה רק חלק קטן מהסיפור. אני אתן לך דוגמה: ב-2001 ארגנתי אולימפיאדה בסגנון ולדורף ביוון, לילדים מאזורי מצוקה מכל העולם. בחצי הדרך השתמשנו במעט הכסף שגייסנו והיו לנו שלושה חודשים להשיג חצי מיליון דולר כדי להביא 250 ילדים. אז החלטנו לחשוב אחרת. הבנו שאנחנו לא באמת צריכים את הכסף, אנחנו צריכים אותו כדי לרכוש בו שירותים מסוימים. היה צריך להטיס את הילדים ליוון ומשם היה צריך להסיע אותם באוטובוסים למקום של האולימפיאדה. לי אין מטוסים ואוטובוסים וגם אין כסף לשלם עליהם. למי יש, וישמח אולי לתרום לנו את השירות הזה? לצבא יוון! פניתי אליהם, הם שמחו לעזור ואני שמחתי! זאת צורת החשיבה שאני מפעיל בכל העשייה שלי. כי רוב האנשים לא שואלים את עצמם מה הם צריכים, אלא שואלים איך להשיג את הכסף כדי לקנות מה שהם צריכים, וכאן זה בדרך כלל נתקע. ומעבר לזה, השאלה הגדולה היא, מה אנחנו באמת צריכים, ומאז אמצע המאה ה-20 אנחנו משועבדים לצרכנות, ומתרגמים כל דבר לכסף. נהוג לחשוב ש"זמן שווה כסף", אבל שעה שאני מבלה עם הנכד שלי – אני הרי לא יכול לקנות. אם אני לא אהיה איתו עכשיו, הוא לא יהיה שוב בן חודש, זה משהו שאני אפסיד. יש המון תפיסות שגויות בקשר לכסף וכשאני מגדיר דברים מחדש, אני יכול להתחיל לחיות טוב יותר. הרי אם הייתי רוצה ‒ אם הייתי לוקח את הכוחות המחשבתיים והיצירתיים שלי ‒ הייתי יכול להיות היום מיליונר, אבל זה לא מעניין אותי. יש לי מספיק כדי להתקיים ואני עושה מה שאני רוצה. יצאתי מהמרוץ ויש לי הרבה זמן לעשות דברים אחרת."

הסדנא במוסללה. צילום באדיבות מוסללה

הסדנא במוסללה. צילום באדיבות מוסללה

איך כסף ישן מתנגש עם חינוך ולדורף

זה באמת יכול לתת הסבר חלקי לתופעה יוצאת הדופן (ומעוררת ההשראה) שנקראת איל בלוך, שהספיק עד כה לחלום, ליזום ולממש חזונות גדולים בערמות, ושעכשיו נענה באופן חלקי לספק את החשיבה הלינארית הישנה שלי ובכל זאת למנות כמה מהפרויקטים שהוא מעורב בהם. "על רגל אחת, הייתי שותף להקמת בית ספר אדם בירושלים, להקמת 'המכון להכשרה ומחקר ולדורף' ולהקמת פורום ולדורף הארצי, על רגל שנייה הקמתי את המכון לחינוך לקיימות בדוד ילין, על רגל שלישית אני יו"ר "מוסללה"[1] – בית ליצירה שעוסק בקיימות ובריפוי חברתי-סביבתי, ועל רגל רביעית (יש עוד הרבה), הבנתי שאי אפשר להמשיך להביא רעיונות חדשים כמו ולדורף על כסף ישן, והקמתי, עם עוד כמה אנשים, ביניהם אחי צפריר וחברו יאיר פרידמן, את 'ויקונומייז', הבית של הכלכלה המשתפת, ושם אנחנו פועלים בספירה הכלכלית לשינוי הפרדיגמה בכלים כלכליים."[2]

אז מה אתה? מחנך? יזם? אמן?

"אני פסל חברתי ויזם חינוכי. בסוגריים, ההכשרה הבסיסית שלי היא מתמטיקה ומדעי המחשב, ויש לי גם תואר שני בחינוך ולדורף. אני עושה את כל מה שדיברנו עליו ועוד הרבה דברים, אבל בעצם זה מתנקז לדבר אחד, אני עוסק בשינוי הפרדיגמה, ומשתמש במגוון כלים בשביל ליישם את זה."

בוא נעמיק רגע במה שאמרת קודם לגבי חינוך ולדורף וכסף ישן.

"מערכת הכספים הקיימת היא חשיבה של עולם ישן, וכשאנחנו משתמשים בה בחינוך ולדורף ‒ שמביא לעולם חשיבה חדשה (צוות ניהול, חשיבה הוליסטית ועוד) ‒ זה לא הולך, הכוחות האלה מתנגשים. זאת סתירה שלמעשה מוֹנעת מחינוך ולדורף להגשים את ייעודו ולהתפתח הלאה. אלה שתי תפיסות עולם שונות ומנוגדות שחברו יחד, כי אין כרגע, לפחות בארץ, את המשאבים, הרצון, הידע או הדמיון לפתח או לאמץ מערכת כלכלית אחרת.

בצורה היותר עמוקה, כסף קשור ליחסים, ודרך הכסף, סוג  היחסים שאני רוצה לבנות, מקבלים נִראוּת. נגיד בין ההורים למערכת – אנחנו רגילים להתבונן עליהם כעל יחסי ספק-לקוח. אני רוצה לצאת מצורת החשיבה הצרכנית הזאת לחשיבה משתפת. לדוגמה, לי יש בית ספר ואת רוצה לרשום אליו את הילדים שלך, ובטופס ההרשמה את מתבקשת לענות על שאלות כמו 'מה הכישרונות שלך ובמה את יכולה לתרום לבית הספר?' זאת צורת חשיבה אחרת. את לא קונה את שירותי החינוך שלי, את ואני שותפים לחינוך ילדייך, ובשביל זה אנחנו צריכים כל מיני דברים, ביניהם גם מזומנים, אבל הם לא העיקר. אני משתמש במונח 'פרוֺסְיוּמֵר' שזה שילוב של Producer (יצרן) ו-Consumer (צרכן). למשל, מה המשמעות של מצב שבו ילד שעולה לתיכון יצטרך לשלם חלק מדמי הלימוד בעצמו? אפילו אם אלה רק שני אחוז – זאת אמירה שמשקפת את חלקו באחריות. או אם, למשל, ילד שעולה לכיתה ט' בונה לעצמו את הכיסא ואת השולחן שלו. זאת החשיבה החדשה, ואלה רק דגימות. ברגע שאני מבין שכסף בונה יחסים, אני שואל איזה יחסים אני רוצה לבנות. הדרך לשם ארוכה, זה לא שחור או לבן, זאת התרגלות הדרגתית לחשיבה חדשה."

ואם נלך צעד קדימה? איך ייראה יישום מלא יותר של חשיבה חדשה בחינוך ולדורף?

"אני אתן לך דוגמה מבית, ואז נשליך על בית ספר. היום בית הוא משהו שזולל את המשאבים שלנו: צריך לשלם חשמל, מים, ארנונה, משכנתא. אני עובד בשביל הבית שלי, והוא מייצר לי רק הוצאות. בחשיבה החדשה כבר מנסים ליצור בית שמקיים את עצמו, ואני הולך עם זה עוד צעד קדימה. מבחינתי הבית צריך לא רק לקיים את עצמו, הוא צריך גם לקיים אותי. הבית צריך לייצר חשמל, מים וכן הלאה, מערכות אקולוגיות שפועלות בשבילי. גם תהליך הבנייה הוא אחר. במקום קבלן חיצוני, הקהילה שותפה לבניית הבית, בדרך כלל העלויות הן חצי ואפילו רבע מהשיטה הרגילה, ויתרון נוסף הוא תחושת השותפות והיכולת של הקהילה. זה עולם אחר."

קל לי לדמיין בית שהוא מכונת קיימות שפועלת בשבילי. איך זה מתיישם על בית ספר?

"בית הספר היום נסמך על עקרונות המהפכה התעשייתית. הוא בנוי על מודל של כיתה שהיא חלק מפס ייצור. כולם עושים אותו דבר. אני רוצה לחשוב על מרחבי למידה שמאפשרים לחשוב בצורה אחרת. אני לא יכול להישאר בהפרדות הכיתתיות האלה, אני מחפש חשיבה שמחברת. זה ברובד העקרוני, וכשמיישמים בתחום הכלכלי, בית ספר כזה בנוי על שלושה מקורות הכנסה. מקור אחד הוא תקציבי משרד החינוך, השני הוא איזשהו תשלום מינימלי של הקהילה – שאולי בנוי על מדרג מסוים, נגיד אני אומר להורה,  'בשביל לקיים את המנגנון הזה אני צריך 500 ₪ לתלמיד. כמה שווה לך לתת לי בשביל זה?' ואז הורה אחד ייתן 800 ש"ח, כי הוא יכול, והאחר ייתן 300 ש"ח. אני מאלץ ככה שיח שבנוי על יחסים בין ההורים לבית הספר, ואז התשלום מגיע מההבנה שאנחנו שייכים לקהילה. מקור ההכנסה השלישי הוא בית הספר עצמו, כגוף שמייצר הכנסות שמאפשרות לכל העסק הזה להתקיים. לכל דבר כזה יש לי דוגמאות בארץ ובעולם, אבל ביחד זה עדיין לא קיים."

במודל הזה שאנחנו מדברים עליו אתה גם שואל את עצמך "מה זה בית ספר?" או שאתה פשוט הולך עם ולדורף על פי שטיינר ורק דואג שהכלכלה סביבו תהיה מקדמת ולא מגבילה?

"לא. בית הספר מת כבר. בית ספר לא צריך להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית. הוא כבר לא רלוונטי."

אז אנחנו בעצם מדברים על איך להמשיך לקיים משהו שלדעת שנינו הוא לא רלוונטי.

"אבל ברגע שאני מכניס חשיבה חדשה, בית הספר ממילא הופך למשהו אחר. אולי יש שם מרכז של אמנים פעילים? מבחינתי האמן הוא כוח מרפא, ולכוחות היצירתיים של האמנות יש יכולת לפתור בעיות חברתיות וסביבתיות בדרכים אלטרנטיביות. אולי זה מרכז קהילתי? זה מקום שחי 24 שעות, בית הספר הופך לרב-פנים. כל הסיפור משתנה לחלוטין. יתרה מזאת, רואה החשבון הוא מספר הסיפורים שלנו, אבל הוא מספר רק חלק מהסיפור. אני רוצה לראות היום בתקציב של עמותה או של בית ספר את כל הפרמטרים, לא רק זה הכלכלי, אלא גם הסביבתי והחברתי. אני רוצה שהדו״ח של התקציב ישקף את כל האלמנטים האלה: כמה מים נקיים צרכנו, כמה נייר בזבזנו, לא רק כמה כסף הוצאנו או הרווחנו. יש המון דברים שאנחנו צריכים לחשוב עליהם מחדש. נראה כאילו כל החשיבה שלנו היום הפוכה ממה שהיא צריכה להיות. אנחנו כאילו עומדים על הראש. עולם הפוך. גם הוולדורף חצי הפוך בגלל שהוא עובד עם כלכלה ישנה, ובלי שינוי אמיתי בתחום הזה הוא לא יצליח לעשות את העבודה שלו בעולם."

אני מסתכלת על תיכון שקד בטבעון ובהחלט יכולה לסמן אותו כמקום שממנו עשויה לצמוח מהפכה כלכלית חברתית בחינוך ולדורף, זה משהו שאני ממש לא יכולה להגיד על בית הספר היסודי.

"גם הם ייאלצו להשתנות כי כבר אין ברירה: מה שיש כבר לא מתאים. דיברנו עכשיו על כסף, אבל השינוי נדרש בכל הרמות."

בספטמבר יש לנו גיליון 100 שנה לחינוך ולדורף, נוכל להמשיך את השיחה.

"בוודאי, סיכומים זה נחמד, אבל אותי מעניין דווקא איך חינוך ולדורף ייראה ב-100 שנים הבאות, וזה משהו שאנו במכון למחקר והכשרה בחינוך ולדורף במכללת דוד ילין עוסקים בו, מכוונים את תכנית ההכשרה מתוך חשיבת עתיד."

מאוד מעורר השראה.

"תודה. אני מקווה שזה יגרום לאנשים לפעול בעצמם. זה מה שהכי חשוב."


[1] מרכז אמנות אלטרנטיבית ששוכן על גג בניין כלל בירושלים. ראו בין היתר "הלוחשת לרגבים", כתבתה של אפי בת אילן בגיליון "אדמה" של אדם עולם, ספטמבר‒אוקטובר 2018.

[2] עוד דוגמאות לכלים ולחשיבה כלכלית מסוג זה מובאים בבלוג השיתופי של צפריר בלוך‒דוד, יאיר פרידמן ואיל בלוך ב"דה מרקר".

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*