הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
לפני שניים וחצי עשורים נפתח בי השסתום שחצץ בין נשמתי הצמאה ובין עולם הרוח. זה קרה בדיוק אחרי שהספקתי להצטייד בתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. הסתובבתי בעולם עם פנימיות שזה עתה כמו נוספה לה קומה, והנשמה האינסופית התאחדה עם הנפש הפרטית. במצב הזה הגעתי אל האנתרופוסופיה ולמדתי מספר שנים בהרדוף ובירושלים.
עבורי היו אלה שנים של לימודי רוח לשמם, שעזרו לי להיפתח ולהתמצא בשבילים אל עולם ה"נשגב". דפוסי חשיבה שלי עברו לישה, מיון ובנייה מחודשת. הפכתי לאדם שלם יותר, פתוחה לקלוט בתחושותיי ולתפוס בתודעתי את הממד הרוחני שבחיי האישיים, בחיי מטופליי, ובחיים בכלל.
אולם למרות זאת, וחרף הרושם העצום שחרטו בי רוחבה ועומקה, הדרך האנתרופוסופית לא הפכה לבית הרוחני עבור נשמתי. שתיתי בצמא את הידע מרחיב התודעה ואת התרגול הנפשי והמנטלי, אך בנוסף לאלה הייתה נשמתי זקוקה לקשר אישי ורגשי עם האלוהים ולא ידעתי כיצד ליצור אותו. מאחר שלא מצאתי זאת בדרך האנתרופוסופית, המשכתי הלאה. הפעם החלטתי לחפש היכן שהיה יותר נגיש וזמין עבורי: באוצרות הרוח של המסורת היהודית.
את היהדות פגשתי כשאני מצוידת מצד אחד במתנות יקרות-ערך מן החניכה האנתרופוסופית, ומצד שני נושאת בקרבי צמא לקשר אישי עם האלוהי. מתוך כך המפגש הזה היה מפוכח, ביקורתי ונלהב בו-זמנית. בנוסף, יכולתי להביאו לדיוק עבורי תוך זמן קצר יחסית, ולבחור שלא לאמץ פרקטיקה דתית של תורה ומצוות. תחת זאת נמשכתי ללמוד את כתבי הרוח שנוצרו בעולם היהודי לאורך הדורות באופן שמאחד הבנה שכלית עם חוויה בלתי אמצעית של האלוהות: לימוד המחבר ראש ולב, פשוטו כמשמעו.
זכיתי ללמוד ממורים שהם חוקרים, יוצרים, ומחפשים רוחניים בעצמם. בעזרתם ובזכות התמקדותי בכתבים חסידיים וקבליים, עורר בי הלימוד חוויה ישירה אל מול האלוהים, ונפתח בתוכי שער נוסף, עמוק מני ים – שער התפילה.
דומה כי הדתות המונותיאיסטיות "הישנות" מחזיקות אלמנט שאין לו תחליף בדרכים הרוחניות האחרות, כגון הבודהיזם האתיאיסטי מצד אחד והאנתרופוסופיה מצד שני: בשונה מן האחרונות, הדתות המונותיאיסטיות והיהדות בכללן מטפחות את הערוץ הבינאישי בקשר של האדם עם האלוהות. ככל שזו נתפסת כ"ישות" אישית ועוברת האנשה מטפורית, כך הקשר האישי איתה זמין יותר לחוויה ולטיפוח. אני מתפללת ואתה מקשיב לי. וכש"אתה" נענה לי – ככל שביכולתי לזהות מענה – אני מכירה תודה וחוגגת זאת, מהללת את שם האלוהים.
אחד ממוקדי המשיכה שלי לחפש, לחקור וליצור בעולם האמוני היהודי דווקא, הוא ההזמנה הגלויה, העממית והרדיקלית לעמוד בקשר ישיר עם האלוהי. בתנאים אופטימליים, התרבות הדתית-רוחנית היהודית מכוונת לטיפוח של היכולת הזאת, בתוך הפרקטיקה הרוחנית ובשפת התפילה.
האנתרופוסופיה "יובאה" לארץ על ידי מחפשים רוחניים חילוניים בתקופה שבה הגשר בין עולם הרוח היהודי לעולם הרוח החילוני כמעט ולא היה קיים. אולם כיום, הגשרים בין העולמות הם רחבים וגמישים, וביהדות עצמה, בהשפעת תרבות העידן החדש, מתרחש בעשורים האחרונים רנסאנס רוחני משמעותי ביותר, שבתוכו בולט הזרם הניאו-חסידי בטיפוח תודעה רוחנית אינדיווידואלית ואוניברסלית.
יש בי תקווה שהשיפוט המסורתי של האנתרופוסופים בארץ את היהדות כדרך רוחנית שאינה רלוונטית למחפש המודרני, יסייג את עצמו – כל עוד הוא חסר היכרות קרובה עם רוחניות יהודית עכשווית.
