מיוחד ליום כיפור: מעשה הסליחה – להתיר את קשרי הגורל [איגרת 118]

במובן מסויים, מעשה הסליחה מנוגד לכאורה לכל עקרונות הצדק וההגיון המעצבים את התרבות שבה אנו חיים כיום. אך אולי היא זו הטומנת בחובה אפשרות גדולה לריפוי והשתנות ושער לאהבה?

מאת טליה ניסן // נלקח מתוך מאמר שהתפרסם בגיליון 31 של מגזין אדם עולם // להצטרפות לאדם עולם

"מי שבאמת יודע את האל, לא ימצא הכרח לסלוח לאחיו. הוא רק יצטרך לסלוח לעצמו על שלא סלח הרבה קודם לכן". בציטוט זה של טולסטוי פותח סרגיי פרוקופייב את ספרו 'המשמעות האוקולטית של הסליחה'. פרוקופייב רואה את הסליחה כשייכת לכוחות מוסריים-רוחיים חשובים וחיוניים שצריכים להתפתח בקרב המין האנושי בעתיד המיידי. סליחה היא הקוטב הנגדי והחיובי של המושג 'אשמה'. אשמה או חפות היא עניין משפטי בעוד שסליחה היא שאלה מוסרית. חלק מההתחזקות החד-צדדית של המטריאליזם והאינטלקטואליזם בתקופתנו מכוונת לנקודת מבט משפטית חוקית גם בכל מה שקשור ליחסים בינאישיים. המעבר מדיון ב'אשמה' כתפיסה וחשיבה משפטית לשיח אתי-מוסרי של 'סליחה' הוא האתגר הנדרש מאיתנו בתקופה זו. השגה של שלב התפתחותי זה קשור באופן ישיר למעבר מציות לחוקים חברתיים חיצוניים (מה צודק ומה לא ע"פ אמות מידה חיצוניות ליחיד) אל האינטואיציה המוסרית של היחיד הנובעת מהחלק הפנימי ביותר של יישותו – שלב התפתחותי אשר שטיינר מכנה ב'פילוסופיה של החירות' בשם אינדיבידואליזם אתי. [...]

בין הדוגמאות שמביא פרוקופייב בספרו לסליחה נמצאת דמותו של ביל קודי המתוארת בספרו של ג'ורג' ריצ'י 'בחזרה ממחר'. אדם זה אשר ראה את אשתו וחמשת ילדיו נרצחים לנגד עיניו בידי חיילים גרמנים, קיבל באותו רגע קשה מנשוא את ההחלטה שלא לשנוא. ריצ'י מצטט בספרו: באותו רגע הייתי חייב להחליט האם אני נותן לעצמי לשנוא את החיילים שעשו זאת. בעצם זו היתה החלטה קלה. הייתי עורך-דין. במהלך עבודתי, ראיתי לעיתים קרובות מידי מה בכוחה של שנאה לחולל במחשבות ובגוף האדם. שנאה רצחה כרגע את ששת האנשים היקרים לי מכל. באותו רגע החלטתי כי בשארית חיי– בין אם מספר ימים או כמה שנים– אוהב את כל מי שאפגוש". ריצ'י, אשר מגיע כחייל אמריקאי בסיום הלחימה למחנה הריכוז פוגש בקודי כניצול במחנה ונדהם מהאור שקורן ממנו כלפי כל הסובבים אותו ומכוחותיו הבלתי נדלים.

חיים ומוות ביד הסליחה

"ועכשיו מה אני מבקשת ממך בני, כתוב לשרגא שאני מחלתי לו על כל הצרות שנתגלגלו לי על ידו, וכתוב לו שאף הוא צריך למחול לי, שכבר לקיתי דיי". במילים אלו מסיימת תהילה, בסיפורו של ש"י עגנון, לספר את קורותיה לסופר הכותב את שטר המחילה שלה לשרגא עמו בוטלו אירוסיה על ידי אביה בנערותה. תהילה מבינה שכל האסונות שפקדוה בחיי נישואיה (מותם של שני בניה, מות בעלה וטירוף הדעת של ביתה) קשורים לעלבון ולטינה ששמר שרגא לה ולמשפחתה, וטרם מותה היא מבקשת ממנו, שלושים שנה אחרי מותו, שיסלח לה בלוקחה את השטר הזה חתום בכד אל קברה. סיפורו של עגנון מבטא בעוצמה רבה את החשיבות הגורלית של מעשה הסליחה, שחיים ומוות תלויים בו. הסליחה עולה מן הסיפור כאפשרות היחידה לשחרור קארמת העבר וליצירת מרחב של חופש ואהבה בין בני האדם. כשהסופר מבקר שוב בביתה של תהילה לאחר פטירתה, "מנוחת השקט היתה בחדר, כבחדר תפילה לאחר התפילה. ועל קרקע החדר ניגרו שיירי המים שטיהרו בהם את תהילה". עולה ההרגשה כמה נכון וטוב שיהא אדם עוזב את העולם לאחר שפתר את הכעסים בחייו על מי שפגע בו, וביקש מחילה ממי שבו פגע.

כמו צמתים מכאיבים, משתקים ועוצרי נשימה, המקומות הבלתי נסלחים מצמיתים את נפשינו אל חוקי הגורל הנוקשים. מקומות אלו משוועים להתרה, לאהבה, לסליחה, לרגע של חסד ושכחה. אך הסליחה, כמו האמת והחסד, היא ספירה חיה ומתפתחת. אין דרך או מתכון שאפשר ללמד על מנת להגיע אליה. סליחה אמיתית מחייבת מעבר דרך חוסר האונים, ויתור על שליטה, ויתור על האפשרות לדעת מתי היא תתאפשר, מתי המחסום ייפרץ, מתי הנפש תסכים להרפות מהזכרון, לשחרר את הפוגע לחופשי מהיותו בעל חוב, ובכך לשחרר גם את עצמה מהיותה נושת החוב– מתי האני יוכל לראות את האחר כעצמו.

גם אם הסליחה עודה בגדר מיסתורין המצריך ויתור וקבלה של תהליכי הבשלה שהם לעיתים נסתרים מן העין ומן היכולת להבין ולהתחקות אחריהם, עדיין אני חושבת, שיש משמעות רבה לרצון ולהתכוונות להגיע לשם מתוך ההבנה שהסליחה מאפשרת השלמה וריפוי, חיבור החלקים שהופרדו בעצמינו ובעולם.במובן זה הסליחה בעיניי היא השער לאהבה. אהבה אמיתית נובעת משלמות שהושגה בעמל, מהאור אשר עבר דרך החשיכה, מהפצע שהתרפא, מהלב השבור שאוחה.

טליה ניסן היא בוגרת בית הספר להכשרת יועצים ביוגרפיים, ירושלים. 

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*