מעשה הסליחה: להתיר את קשרי הגורל

מתוך גיליון ספטמבר-אוקטובר 2014. לקריאה בגרסה הגרפית לחצו כאן >>>

"אדם אהוב מאכזב אותי. אני כותבת לו. לא ייתכן שלא יאמר בתשובה מה שאני אמרתי לעצמי בשמו. בני אדם חבים לנו את הדבר שאנו מדמים שיתנו לנו. לשמוט להם את החוב הזה. לקבל את העובדה שהם אחרים מכפי שיצרנו אותם בדמיוננו, פירוש הדבר לחקות את מעשה הוויתור של אלוהים. גם אני אחרת מכפי שאני מדמה להיות. לדעת זאת, פירושו לסלוח."

- סימון וייל, מתוך 'הכובד והחסד'

תהליך הסליחה החל להעסיק חוקרים בתחום הפסיכולוגיה רק בעשורים האחרונים. מודלים שונים נבנו על מנת לתאר את השלבים השונים הנדרשים בתהליך הסליחה.

ד"ר ראיין אווס מגדיר ארבעה אלמנטים משותפים בכל תהליך סליחה מוצלח: ביטוי רגשי, הבנת המעשה, בנייה מחדש של ביטחון והאלמנט הרביעי שהוא פועל יוצא של האחרים: שחרור (Let go). הוא לא מדבר על תהליך ליניארי בעל שלבים ברורים אלא על תהליך שבו שלושת האלמנטים הראשונים יכולים להתממש בכל סדר שהוא על מנת להגיע לשחרור.

האלמנט הראשון מדבר על האפשרות להרגיש את הכאב, העלבון, או הכעס שהתעורר בעקבות המעשה הלא צודק, וכן לבטא אותו, אם בפני האדם הפוגע ואם בפני כסא ריק או כל דרך אחרת.

האלמנט השני קשור לסיפוק הצורך הקוגנטיבי שלנו למצוא הסבר למעשה שנעשה. אם האדם לא יסכים עם ההיגיון שמאחוריו, עדיין סכמה מסויימת או אפילו קבלה של מקריות יספקו את הצורך הזה.

האלמנט השלישי מבטא את הבקשה של הסולח להרגיש מידה רבה של ביטחון שהמעשה לא יחזור על עצמו. בין אם ביטחון שכזה ינבע מהתנצלות עמוקה של הפוגע או מהשגת מידה רבה של הגנה מפני התקפותיו או השפעותיו. הביטחון צריך להיות מושג במידה סבירה למדי, שכן לעולם איננו מוגנים באופן מוחלט.

שלושת האלמנטים הללו אמורים לעזור לנו לעבד את האירוע ברמה הרגשית (איך אני מרגיש לגביו), ברמה המחשבתית (איך אני מבין אותו) וברמת הרצון (איך אני יודע שהוא לא יקרה שוב).

האלמנט או הצעד הרביעי שהוא הקשה מכולם הוא בעצם החלטה: המחוייבות לשחרר כל איבה או טינה כלפי האדם הפוגע. מחוייבות כזו מצריכה ויתור על הכוח המצוי בלהיות בעמדת הקורבן והיתרונות הנובעים מכך בתוך מערכת יחסים, ויתור על איזכור המעשה בעתיד כדי להיות בעמדה 'צודקת' יותר, ובעצם שחרור מוחלט מתפקידי הפוגע והנפגע ויצירת שיוויון מחודש במערכת היחסים. לדעת אווס אם שלב זה נראה כבלתי אפשרי, כנראה שאחד האלמנטים הקודמים לא הגיע למיצוי.

 

העיסוק בתהליכי סליחה ופיוס מתרחב בשנים האחרונות אל מעבר לגבולות הפסיכולוגיה והיחסים הבינאישיים. בתחום יישוב ופתרון סכסוכים למשל, מעבר לעיסוק באספקטים המעשיים וה'רציונאליים' של הקונפליקט, מקובל בשנים האחרונות המונח 'פיוס' המתייחס גם לסיפוק של צרכים רגשיים עמוקים והסרת המחסומים הרגשיים המפריעים לקיום יחסים הרמוניים. ד"ר נורית שנבל מראה כיצד מודעות זו משתקפת בתופעות חברתיות כגון השימוש הגובר בהתנצלויות פומביות כמו זו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני על הסבל שנגרם ליהודים מידי הכנסייה הקתולית, וההתנצלות של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון על אי מניעת רצח העם ברואנדה. תופעה חברתית נוספת היא מיסוד של גישות המתמקדות במילוי הצרכים הרגשיים של הצדדים המעורבים במקום בהענשת הפושעים בלבד, כמו 'ועדת האמת והפיוס' בדרום אפריקה שהחליפה את ההליך הפלילי הרגיל במתן אפשרות לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, או פרוצדורות של 'צדק מאחה' המחליפות את ההליך הפלילי בהליך של גישור בין מבצעי העבירה לקורבנותיהם באמצעות מפגש או סדרת מפגשים מונחים ביניהם.

מודל הפיוס מבוסס הצרכים אשר פותח ע"י ד"ר נורית שנבל ופרופ' אריה נדלר מציע כי בעקבות אפיזודה של פגיעה נוצרים חסכים אסימטריים במשאבים הרגשיים של קורבנות ותוקפנים וכי חסכים אלה, המאיימים על מימדים ספציפיים בזהות של הקורבנות והתוקפנים, חוסמים את הדרך ליחסים הרמוניים. באופן ספציפי, המודל מציע כי הקורבנות חשים פגיעה בתחושת האוטונומיה, השליטה, הכוח, הגאווה והכבוד שלהם, ואילו התוקפנים חשים פגיעה בדימוי המוסרי שלהם וחוסר קבלה מצד הסביבה. מודל הפיוס מציע כי "עסקת חליפין" שבאמצעותה כל אחד מהצדדים מספק את הצורך הרגשי של האחר (התוקפנים יעבירו מסר של העצמה לקורבנות ואילו הקורבנות יעבירו מסר של קבלה לתוקפנים) תקדם את נכונותם של שני הצדדים לפיוס. מנגנון חברתי מרכזי שבאמצעותו מתבצעת "עסקת חליפין" כזו הינו מעגל "התנצלות – סליחה". כאשר התוקפן מתנצל בפני הקורבן, הוא בעצם מודה בקיום "חוב מוסרי" בפניו. בעקבות ההתנצלות, גורלו של התוקפן נמצא בידי הקורבן, אשר יכול להחליט האם לדחות את ההתנצלות או לקבלה ובכך "למחוק" את החוב. כך ההתנצלות מעצימה את הקורבן ומספקת את הצורך שלו בכוח, וכשהקורבן סולח לתוקפן, הוא מאשר בכך שלמרות מעשיו הפוגעניים עדיין ניתן לחוש כלפיו אמפתיה, ולהבין – גם אם לא להצדיק – את מניעיו למעשה הפגיעה.

פרופ' אדיר כהן כותב בספרו 'סלח להוריך ושקם את חייך' כי "אין הסכמה כללית בקרב ההוגים והפסיכולוגים לגבי הגדרתה של הסליחה ולגבי ההבהרה מה היא. עם זאת, ישנה הסכמה לגבי מה שאיננה: אין היא התעלמות, מחילה, כפרה, ויתור, הכחשה, שכחה ואפילו לא השלמה. מכאן, למשל, סליחה להורינו אין פירושה הכחשה של הכאב והצער שגרמו לנו, שכחה של מעשיהם האגרסיביים או הדכאניים, התעלמות מן העבר הטראומתי ופתיחת דף חדש כשכל מה שהיה נשכח. הסליחה באה קודם כל מן הרצון להבין, להכיר, לחוש, לפתוח דו-שיח תוך דחיית האיבה, הכעס, השיפוט, ההאשמה והנכונות לחדש את הקשר, להיות נדיב ומבין ואפילו אוהב, מבלי להתכחש, להתעלם ולשכוח את שהיה".

לסלוח כדי להחלים

לצד תיאוריות פסיכולוגיות, מורים למודעות ומטפלים אלטרנטיביים מזרמים שונים עוסקים בחשיבותו של תהליך הסליחה לבריאות הפיזית והנפשית, כמו גם להתפתחות הרוחנית של האדם. ברנדון בייס למשל בספרה ובסדנאות "המסע" שהיא מנחה, מלמדת את הדרך לסליחה המשחררת בסיומו של תהליך רגשי שבו האדם חווה לעומק את שכבות הרגש השונות העומדות בינו ובין היכולת לשחרר את האירוע והרגשות הקשורים אליו.

בייס מדברת על כוחה העצום והמרפא של הסליחה הנולדת מתוך נכונותו של לב פתוח לשחרר את כאב העבר ולסלוח ללא תנאי. "על מנת לסלוח מעומק לבכם, עליכם להיות מוכנים לפתוח את לבכם, להתמודד עם הכאב שנמצא שם ולשחרר אותו"; "סליחה פירושה להיות נכונים להשיל את גלימת הקורבן ולרכך, לבסוף, את עמדתכם, ובמידת הצורך לאפשר ללבכם להישבר ולהיפתח לרווחה". בייס מתארת את סיפור הריפוי שלה מגידול סרטני כתוצאה של רגע של סליחה טהורה וכנה על אלימות שידעה כילדה: "היה עלי לוותר על ההיקשרות לסיפור שהחיים גרמו לי עוול. וכשסלחתי לבסוף, כשפתחתי את ליבי באמת וסלחתי בשלמות, כל סיפור האשמה התמוטט, והתודעה שהיתה מקושרת אליו לא היתה עוד". בספרה 'חופש הוא' היא כותבת: "בסדנאות 'המסע' לא משנה כמות התהליכים שאנו עושים; לא משנה מהי מידת ההתמדה והחריצות שלנו להתמודד עם בעיות ולסלקן; לא משנה כמה כאב משתחרר או כמה סיפורים נחשפים בדבר היותנו קורבנות; לא משנה כמה חבלים סמויים מתגלים, או בכמה אסטרטגיות של הימנעות אנו מוכנים להודות; לא משנה לכמה משחקים של האגו חדרנו – עדיין, בסופו של דבר, הכל מתגבש ומגיע לכלל השלמה בביטוי פשוט של סליחה... ניתן אף לומר שריפוי וסליחה הן מילים בעלות משמעות נרדפת". לדעתה, לא פחות מהצורך של הפוגע בסליחה, חשוב לספק את הצורך של הנפגע בסליחה, על מנת שיוכל להירפא ולהמשיך הלאה בחייו.

יחד עם זאת, בייס מדגישה כי על מנת להגיע לסליחה אמיתית, על מנת שתהליך ריפוי אמיתי יוכל להתרחש, חובה עלינו לרוקן את כל רגשות הכאב, הפגיעה, האשמה והשנאה. לא ניתן לעקוף את תהליך ההתרוקנות והשחרור ולזנק היישר לסליחה אמיתית וכנה, משום שהתודעה מחוברת לנושאים שנותרו מאוחסנים בגוף, והם ממשיכים לחיות בו. על מנת להגיע לסליחה יש להתמודד באופן כן ואמיץ עם הכאב והכעס הנובעים מטראומות העבר. בעבודת הריפוי שלה, שנקראת 'המסע', לאחר ביטוי ופורקן רגשי, מגיע השלב שבו האדם פותח עצמו להבנה שהאדם האחר (הפוגע) עשה כנראה כמיטב יכולתו בהתאם למשאבי הנפש שהיו לו אז. לאחר שלב זה מתרחש, מסביב למדורה מטאפורית שמאפשרת אהבה וחמלה אינסופית, דיאלוג בין האני (שמעבר לאישיות) של שני הצדדים, העצמי הצעיר (הנפגע), וצד שלישי שהוא מעין מדריך רוחני או איש חכם. לעיתים גם הצד הפגוע בוחר להכנס לתוך גופו של האדם האחר ולחוש מה הוא הרגיש באמת בעת הפגיעה, ואף לנסות לחוש את ליבו, את החלק הטוב שבו. לאדם המתמודד עם הפגיעה ניתנת הזדמנות לראות שהתנהגותו של הפוגע נבעה מכאב אשר חש באותו זמן, ואילו בפנים בסתר ליבו, הוא חש אהבה כלפי הנפגע. בהמשך נשאל האדם, הן בדמותו שבעת הפגיעה והן בדמותו הנוכחית, אם הוא מוכן לסלוח באמת ומעומק הלב (אם התשובה שלילית, כנראה שיש עוד רגשות הצריכים להשתחרר). העצמי הנוכחי גם מבטיח להגן על הצעיר מכל פגיעה נוספת בעתיד, ומתרחשים תהליכים נוספים של השלמה עם הפגיעה ואינטגרציה שלה עם החיים.

בייס מדברת גם על כך שבתחילת הדרך רוב עבודת הסליחה מכוונת כלפי חוץ אל עוול שנגרם לנו על ידי אחרים, אל התחושה שהחיים נגזלו מאיתנו או אפילו אל התחושה שאלוהים נטש אותנו. אך עם הזמן העבודה מופנית יותר ויותר פנימה להתבוננות עצמית בדברים שעשינו ושאנו לא גאים על כך, ובאופנים שונים שפגענו באחרים. סליחה לעצמנו היא אף קשה יותר לדבריה. הריפוי הגדול ביותר לדעתה מתקבל מסליחה עצמית: "תגלו שכאשר אתם מסוגלים לסלוח לעצמכם, הסליחה לאחרים זורמת בקלות, ללא מאמץ ובטבעיות".

הסליחה כאימפולס מוסרי

בהרצאותיו על היסוד הרוחי של המוסריות אומר שטיינר: "מהי הגישה שיש לנקוט בה כלפי בני אדם אחרים? יש להאמין בטוב המקורי שלהם, בטוב המקורי של כל ישות אנושית! זהו הדבר הראשון שעלינו לומר אם ברצוננו לדבר על מוסריות – שישנו טוב בל ישוער ביסוד הטבע האנושי." וגם: "רק במהלך האבולוציה מהתגשמות להתגשמות סטו בני האדם מנטייתם המקורית האינסטינקטיבית אל הטוב ובכך אפשרו לרוע, לטעות ולאי המוסריות לחדור אל תוך האנושות". גישה מוסרית נכונה לפי שטיינר היא אפוא גישה שאומרת שבכל אדם טמון טוב מקורי בל ישוער, ושהרע הוא תוצאה של טעויות שנעשו במהלך ההתפתחות. מתוך גישה כזו האדם מונחה לראות את היסוד הגבוה, השלם יותר, של האחר ושל עצמו, וממקום כזה לראות את הרע שבו ובאחר כדבר שיש לקחת עליו אחריות משותפת ולתקנו.

"מי שבאמת יודע את האל, לא ימצא הכרח לסלוח לאחיו. הוא רק יצטרך לסלוח לעצמו על שלא סלח הרבה קודם לכן". בציטוט זה של טולסטוי פותח סרגיי פרוקופייב את ספרו 'המשמעות האוקולטית של הסליחה'. פרוקופייב רואה את הסליחה כשייכת לכוחות מוסריים-רוחיים חשובים וחיוניים שצריכים להתפתח בקרב המין האנושי בעתיד המיידי. סליחה היא הקוטב הנגדי והחיובי של המושג 'אשמה'. אשמה או חפות היא עניין משפטי בעוד שסליחה היא שאלה מוסרית. חלק מההתחזקות החד צדדית של המטריאליזם והאינטלקטואליזם בתקופתנו מכוונת לנקודת מבט משפטית חוקית גם בכל מה שקשור ליחסים בינאישיים. המעבר מדיון ב'אשמה' כתפיסה וחשיבה משפטית לשיח אתי-מוסרי של 'סליחה' הוא האתגר הנדרש מאיתנו בתקופה זו. השגה של שלב התפתחותי זה קשור באופן ישיר למעבר מציות לחוקים חברתיים חיצוניים (מה צודק ומה לא על פי אמות מידה חיצוניות ליחיד) אל האינטואיציה המוסרית של היחיד הנובעת מהחלק הפנימי ביותר של יישותו – שלב התפתחותי אשר שטיינר מכנה ב'פילוסופיה של החירות' בשם אינדיבידואליזם אתי.

ב"מדע הנסתר" כותב שטיינר כי "השיכחה לגוף האסטרלי היא כמו מוות לגוף הפיזי ושינה לגוף האתרי". במעשה הסליחה, מציע פרוקופייב, אנו מעוררים בתוכנו, מתוך מודעות מלאה ורצון חופשי, מעין הפסקה או רגע של 'שיכחה' בזרם הרצוף של הזיכרון, שהוא הבסיס לתודעת האגו הערה שלנו. לדברי פרוקופייב, בשונה ממקרים פאתולוגיים, שבהם האני נחלש ונסוג, ועל כן מתרחשת הפסקה בלתי רצונית של של רצף הזכרון. במקרה כזה של 'שכחה מודעת', האני האנושי האינדיבידואלי דווקא מתחזק באורח משמעותי. הכוח הרוחי שמתגלה במעשה של סליחה אמיתית, שמטבעו יכול רק לחזק את האגו האנושי, נובע מתוך פעילות מודעת של האני. מה שיכול להשפיע באופן הנכון על פעילות האני הוא מה שחי באני הגבוה של האדם. "כאן יש רמז לטבע הפנימי ביותר של תהליך הסליחה. אדם יכול לסלוח באמת מרצונו החופשי וללא גרימת כל נזק לעצמו, לקטוע את רצף הזיכרון הנושא את האגו האינדיבידואלי שלו, רק אם יתן לאור של האני הגבוה יותר שלו לזרוח בתוך האגו הרגיל; או במילים אחרות, אם הוא יכול להחדיר אותו בכוחות של רוח העצמיות". לפי פרוקופייב לא ניתן להבין במלואם את היחסים שבין האני הגבוה והאגו, מבלי להכנס לעומק הטבע והמשמעות של הסליחה, "כי את אשר מגשים האני הגבוה יותר ביחס לאגו הנמוך יותר במשך החיים הארציים, אפשר לבטא במילות אנוש כתהליך מתמשך של סליחה, סליחה עבור אינספור משגים וטעויות שהאגו הנמוך שוגה כל הזמן, בעיקר משום שברוב המכריע של המקרים הוא נמצא במצב של שכחה שלמה או חלקית ביחס לאימפולסים האמיתיים של האני הגבוה המדריך אותו כל הזמן". האדם, בתודעתו הרגילה כיום, אינו יכול לדעת על המטרות והתוכניות שהוא עצמו תיכנן עבור התגשמותו תחת ההדרכה של האני הגבוה שלו טרם לידתו.

בין הדוגמאות שמביא פרוקופייב בספרו לסליחה נמצאת דמותו של ביל קודי המתוארת בספרו של ג'ורג' ריצ'י 'בחזרה ממחר'. אדם זה אשר ראה את אשתו וחמשת ילדיו נרצחים לנגד עיניו בידי חיילים גרמנים, קיבל באותו רגע קשה מנשוא את ההחלטה שלא לשנוא. ריצ'י מצטט בספרו: באותו רגע הייתי חייב להחליט האם אני נותן לעצמי לשנוא את החיילים שעשו זאת. בעצם זו היתה החלטה קלה. הייתי עורך-דין. במהלך עבודתי, ראיתי לעיתים קרובות מידי מה בכוחה של שנאה לחולל במחשבות ובגוף האדם. שנאה רצחה כרגע את ששת האנשים היקרים לי מכל. באותו רגע החלטתי כי בשארית חיי – בין אם מספר ימים או כמה שנים – אוהב את כל מי שאפגוש". ריצ'י, אשר מגיע כחייל אמריקאי בסיום הלחימה למחנה הריכוז פוגש בקודי כניצול במחנה ונדהם מהאור
שקורן ממנו כלפי כל הסובבים אותו ומכוחותיו הבלתי נדלים.

חיים ומוות ביד הסליחה

"ועכשיו מה אני מבקשת ממך בני, כתוב לשרגא שאני מחלתי לו על כל הצרות שנתגלגלו לי על ידו, וכתוב לו שאף הוא צריך למחול לי, שכבר לקיתי דיי". במילים אלו מסיימת תהילה, בסיפורו של ש"י עגנון, לספר את קורותיה לסופר הכותב את שטר המחילה שלה לשרגא עמו בוטלו אירוסיה על ידי אביה בנערותה. תהילה מבינה שכל האסונות שפקדוה בחיי נישואיה (מותם של שני בניה, מות בעלה וטירוף הדעת של ביתה) קשורים לעלבון ולטינה ששמר שרגא לה ולמשפחתה, וטרם מותה היא מבקשת ממנו, שלושים שנה אחרי מותו, שיסלח לה בלוקחה את השטר הזה חתום בכד אל קברה. סיפורו של עגנון מבטא בעוצמה רבה את החשיבות הגורלית של מעשה הסליחה, שחיים ומוות תלויים בו. הסליחה עולה מן הסיפור כאפשרות היחידה לשחרור קארמת העבר וליצירת מרחב של חופש ואהבה בין בני האדם. כשהסופר מבקר שוב בביתה של תהילה לאחר פטירתה, "מנוחת השקט היתה בחדר, כבחדר תפילה לאחר התפילה. ועל קרקע החדר ניגרו שיירי המים שטיהרו בהם את תהילה". עולה ההרגשה כמה נכון וטוב שיהא אדם עוזב את העולם לאחר שפתר את הכעסים בחייו על מי שפגע בו, וביקש מחילה ממי שבו פגע.

כמו צמתים מכאיבים, משתקים ועוצרי נשימה, המקומות הבלתי נסלחים מצמיתים את נפשינו אל חוקי הגורל הנוקשים. מקומות אלו משוועים להתרה, לאהבה, לסליחה, לרגע של חסד ושכחה. אך הסליחה, כמו האמת והחסד, היא ספירה חיה ומתפתחת. אין דרך או מתכון שאפשר ללמד על מנת להגיע אליה. סליחה אמיתית מחייבת מעבר דרך חוסר האונים, ויתור על שליטה, ויתור על האפשרות לדעת מתי היא תתאפשר, מתי המחסום ייפרץ, מתי הנפש תסכים להרפות מהזכרון, לשחרר את הפוגע לחופשי מהיותו בעל חוב, ובכך לשחרר גם את עצמה מהיותה נושת החוב – מתי האני יוכל לראות את האחר כעצמו. גם אם הסליחה עודה בגדר מיסתורין המצריך ויתור וקבלה של תהליכי הבשלה שהם לעיתים נסתרים מן העין ומן היכולת להבין ולהתחקות אחריהם, עדיין אני חושבת, שיש משמעות רבה לרצון ולהתכוונות להגיע לשם מתוך ההבנה שהסליחה מאפשרת השלמה וריפוי, חיבור החלקים שהופרדו בעצמינו ובעולם. במובן זה הסליחה בעיניי היא השער לאהבה. אהבה אמיתית נובעת משלמות שהושגה בעמל, מהאור אשר עבר דרך החשיכה, מהפצע שהתרפא, מהלב השבור שאוחה.

 

מקורות וקריאה נוספת

• רודולף שטיינר (2011). היסוד הרוחי של המוסריות. הוצאת בדולח. (הרצאות מ- 1912).
• סרגיי פרוקופייב (2007). המשמעות האוקולטית של הסליחה.
  הוצאת חירות. (במקור בגרמנית – 1991)
• יששכר עשת (2009). יצירת תהליכי סליחה. מתוך האתר של
  הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.
• נורית שנבל (2010). תהליכי פיוס. מתוך האתר של הסתדרות
  הפסיכולוגים בישראל.
• פרופ' אדיר כהן (2009). סלח להוריך ושקם את חייך. הוצאת אמציה.
• ברנדון בייס (2012) חופש הוא. הוצאת פראג.
• שמעון ויזנטל (2009). החמנית – על אפשרויות המחילה וגבולותיה. הוצאת אחוות האדם.
• גורג' ריצ'י (2010). חזרה ממחר. הוצאת כרמל.
• סימון וייל (1994). הכובד והחסד. הוצאת כרמל.
• ש"י עגנון. תהילה. הוצאת שוקן.
• Howes Ryan (2009). Four elements of forgiveness. Psychology Today press.
• הברית החדשה

לקריאת המאמר בגרסת ה-PDF הגרפית לחצו כאן >>>