מקום בו אפשר לנשום

מקום בו אפשר לנשום

בשנתיים האחרונות פגשו גננות, הורים וילדים מציאות מורכבת. שוחחתי עם ארבע גננות ותיקות בניסיון להבין איך הן הופכות אתגר למקור כוח במקום בו עבודה פנימית היא לא מותרות אלא צורך בסיסי

איור: אסתר עיבל

למען האמת, כשיצאתי לשוחח עם גננות ולהביא תמונה של ההתמודדויות העכשוויות שלהן, ציפיתי לפגוש המון קשיים, תסכולים ואתגרים. אני פוגשת הרבה גננות כל הזמן, ומרגישה את הפער החזק בין המסירות והיצירתיות, תעצומת הנפש וחוכמת הלב שהעבודה הזאת דורשת, לבין התנאים שבהן עובדות רוב הגננות, תנאים שרק נהיים מאתגרים יותר ויותר. ציפיתי לשיחה על שחיקה, על השכר הנמוך, על קונפליקטים עם הורים, על דרישות סותרות מהעמותות, משרד החינוך, ועדי ההורים ועוד. הופתעתי והתרגשתי לפגוש ארבע נשים עשירות בחוכמה וניסיון, אבל בעיקר בהמון אופטימיות, אהבה ושמחה במה שהן עושות. נזכרתי מחדש כמה מרגשת ומשמעותית העבודה בגיל הרך, כמה כוח ותקווה צפונים בה. שמחתי לשמוע את הדגש ששמו כל המרואיינות על האקטיביות הפנימית שמזמנים להן האתגרים בגן, על האומץ לחפש את ההזדמנויות שבקושי, ועל חוויה של אחריות ובחירה להשתנות תמיד מתוך ההתמודדויות.

אנחנו חיים בתקופה של שינויים רבים ומואצים, והגננות ניצבות באחת החזיתות החשובות שלהם. בגן ניתן לראות באופן ישיר את השפעות השינויים שעוברת האנושות, על אחד החלקים הכי חשופים שלה – הגיל הרך

אנחנו חיים בתקופה של שינויים רבים ומואצים, והגננות ניצבות באחת החזיתות החשובות של התהליכים האלו. בגן ניתן לראות באופן ישיר את השפעות השינויים שעוברת האנושות, על אחד החלקים הכי חשופים שלה – הגיל הרך. מאותה סיבה בדיוק קיימת בגן אפשרות עצומה להשפיע על העתיד של כולנו. לכן האיכות של הנשים שעומלות על המשימה הזו באופן יומיומי היא קריטית. האיכויות שעלו בראיון הזה חידשו והזכירו לי כמה אהבה לחיים, אמון בטוב, חוכמה ויופי מושקעים בגנים של הזרם שלנו, וכמה זה ממלא אותי בתקווה.

ולגבי הקשיים – אני מאמינה שההמשך עוד יבוא... נראה לי חשוב לשמוע על הקשיים של הגננות, ולהצליח לעורר שיח וחשיבה על הדרכים שבהם נוכל כולנו לתמוך בעבודה החשובה המתרחשת בגנים שלנו. שיח זה הוא באחריות כולנו וצריך לקרות בכל רבדי הקהילות – בעמותות, בקהילת ההורים, בקהילת המחנכות ועוד.

אך כל זה הוא חזון למועד. בינתיים נתחיל מהיכרות עם המשתתפות בשיחה.

ליבי קשת – גננת בעמותת רימון, לגילאי 3–5. בעברה מטפלת פסיכוגופנית, בעשר השנים האחרונות גננת, מתוכן בשבע שנים האחרונות גננת ולדורף. גרה בפרדס חנה.

סמדר ספראי – גננת מעל 20 שנה, כיום בגן לילך בעמותת שקד בטבעון, גן רב-גילאי 4–6. גרה בקיבוץ הסוללים.

שרון בירנבאום – גננת יותר מ-15 שנים, כיום במשפחתון פרטי בטבעון לגילאי שנתיים וחצי עד 5. גרה בכעביה בגליל.

ריקי צרפתי – גננת עם ותק של 18 שנה, כיום בשילת, בגן בוגר, לגילאי 4–6, בנוסף מדריכה פדגוגית במשרד החינוך. גרה בכפר בן נון.

מתנות

בחרתי להתחיל דווקא מהשאלה הקלה: מה הדברים שאתן הכי אוהבות בעבודה הזו? למה אתן נשארות בה אחרי כל כך הרבה שנים?

סמדר: עבורי זו לא רק עבודה, זכיתי לעסוק בדבר שהוא הכי משמעותי ואהוב עליי – לחנך. מבחינתי זו זירת למידה לחיים והתחנכות הדדית – שלי, של הילדים וההורים. אני לומדת ומתחנכת כל יום לשמור על ריתמוס נכון ובריא, להחזיק מרכז והיקף בו-זמנית עבור הילדים, להיות בהווה, להצליח לבוא כל יום "חדשה", לשים לב אילו מחשבות אני חושבת, האם אני נושמת, איך אני מדברת, איך אני יושבת. אני מודל לחיקוי – וזה מחייב אותי להתבוננות ולהתחנכות עצמית. אני יודעת כמה משמעותי המבוגר המחנך בשִבעון הראשון בחיי הילד. זה מעודד ומשמח ונותן תקווה, וזו גם תחושה של אחריות גדולה. אני אוהבת את המפגש עם הילדים וההורים, ומרגישה שלאפשֵר ילדוּת בעולמנו זו שליחות.

ליבי: בשבילי זו עבודה מרפאת. בראש ובראשונה היא מסדירה את הרגלי החיים שלי, ועוזרת לי לבנות בסיס יציב של כוחות חיים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה כשאני מצליחה לחנך את עצמי לתת לילד תגובה שונה. להיות תחנה שבה הוא מקבל משהו הפוך או אחר ממה שהעולם מזמן לו בדרך כלל. זה כאילו אני מעגלת או מרככת קצת את המסע שלו. כשעולה שאלה לגבי ילד – לְמה הוא זקוק – שם העבודה הכי משמעותית בשבילי. היציאה לתהליך מציאת מענה לשאלה הזו, מתוך ההיכרות עם הילד – זה כמו התחלה של פתרון לחידה גדולה, שאני נהנית לשחק בה, וטובעת בתוכה בעניין עצום. וכשתשובה מגיעה, אני מרגישה אותה ממש בכל הרבדים שלי – בגוף, ברגש וברוח.

שרון: אנחנו קוראות לזה "אזור חסוּת". אנחנו יוצרות מקום שהוא שונה מהמציאות החיצונית, מקום שמביא משהו מהעתיד שהיינו רוצות שיהיה כאן. למשל, בתמונה של עבודת הצוות כמודל ליחסים מתוקנים. אנחנו ממש נושאות בתודעה שלנו תמונה שהילד וההורה נכנסים לאזור שבו הם יכולים להתפתח ללא פחד, לכיוון של אהבה ללא תנאי. כדי להביא את האיכויות הללו אנחנו עובדות פנימית כל הזמן – לפתח אמפתיה, חמלה וסקרנות אמיתית, להיזכר ולהתחבר לילדה הפנימית שלנו, ולנסות לראות בכל ילד את האתגר שהוא גם המתנה שלו. זו דרך מקסימה והרפתקנית ומרתקת שאין לה סוף – עוד רובד ועוד רובד. בעבודה בגן יש לי את הפריווילגיה להיות בתודעה פתוחה של סקרנות ושמחת חיים.

ריקי: אני הכי אוהבת את הסקרנות ואת שאלת השאלות: מה מביא הדור הזה? מה הבקשה? אני בהכרת תודה על העבודה עם הילדים, שמשתנים תמיד ומכריחים אותי להשתנות גם. השינויים גורמים לי להתעורר. החקירה התמידית, הפענוח והגילוי הם אלו שנותנים לי כוח.

 

ממש עושה חשק להיות גננת מהדרך שבה אתן מציגות את זה.

סמדר: למי שרוצה לעבור התחנכות ולעשות עבודה עצמית – זה שווה ביותר, אי אפשר לזייף שם, זה המקום לגדול.

אתגרים

ובכל זאת, כשאני מדברת עם גננות ביומיום, כל כך נדיר לשמוע את התחושות שאתן מדברות עליהן. אני מנסה להבין למה? ספרו לי גם על האתגרים שאתן חוות בתקופה הזו בגנים.

ריקי: לתחושתי יש שילוב של כמה אתגרים: עלייה במספר הילדים עם קשיים מגוונים כמו אלרגיות, קשיי ויסות, קשיי התנהגות, קשיי תקשורת ועוד. ובנוסף, שילוב בגני ולדורף של ילדים עם קשיים משמעותיים מצריך אותנו לשאול מחדש לגבי הכלים ושיטות העבודה שלנו, ולבדוק אם כל ילד מתאים לגנים האלו. פעמים רבות, ילד כזה מגיע עם סייעת שלא קשורה לרוח הגן, דבר שמכניס המון "רעש" ואתגרים לעבודת הצוות. ובכלל – ניהול, גיבוש והכשרת הצוות – שרובו מתחלף תדיר וללא הכשרה, תוך כדי העבודה – הוא אתגר גדול נוסף.

ליבי קשת: הכוחות של המבוגרים כאילו נחלשו. כוחות של יזמות,ּ החזקת תהליכים, עבודת העמקה. מֵרַב הכוחות מושקעים ב"להשאיר את הראש מעל המים"

בשנים האחרונות אני חווה קושי להחיות את התחושה של קסם ופליאה, גם אצל המבוגרים וגם אצל הילדים. השפה השתנתה, נכנסו לגן הילדים מילים חזקות כמו "זה משוגע", "זה מטורף", "היה כיף רצח", "טעים פצצות" וכו'. אני חשה שמשהו הלך לאיבוד בקשרים, באמון וביחסים בין ההורים לבינינו, וגם בתוך הצוותים, כולם מכווצים וחשדניים ומסוגרים יותר. קשה לעשות הפרדות, קשה יותר פשוט "להיות" או להירגע. הפתיל קצר יותר אצל כולנו ויש דריכות. ואז אנו נדרשות ליותר עבודה פנימית ולחזק את היכולת להישאר במרכז הפנימי מול האתגרים האלו. זה לא תמיד נגיש לכולם, וקשה להחזיק את זה לבד כשיש לא מעט ילדים לא מווסתים בגן או כשילד באמצע התקף זעם.

ליבי: עלו לי שני אתגרים שאופייניים לשנתיים האחרונות: הכוחות של המבוגרים כאילו נחלשו. כוחות של יזמוּת, החזקת תהליכים, עבודת העמקה. מֵרַב הכוחות מושקעים ב"להשאיר את הראש מעל המים", קשה להתפנות לדברים שמעבר ליומיום. כל דבר שדורש שינוי, יוזמה, התחדשות – הפך להיות קשה ומאתגר. האתגר השני הוא היכולת של הילדים להתכנס פנימה, למצוא ריכוז או שקט בעצמם, לשקוע לתוך עשייה, לווסת את עצמם, וגם להיות חלק מקבוצה.

שני האתגרים קשורים לדעתי, שניהם עוסקים בהיחלשות של האני. בקורונה נוצר שבר גדול בתודעה, רעידת אדמה אצל כולנו; שינוי ביציבות, בריתמוס, רעיונות חדשים הפציעו לתוכנו, וחלקם מעוררים חרדה. אז בעולם המבוגרים קשה לפעול, וזה משליך על הילדים באופן כזה שהם רוטטים את החרדה שלנו ואת הקושי להחזיק תהליכים חינוכיים. לכולנו יש קושי להתמקד, להתמסר לתהליך שהוא לא לגמרי מוחשי, קשה להוריד דברים לקרקע, קשה להחזיק מטרה וכיוון.

סמדר: הרבה מהאתגרים היו תמיד, אבל הם שינו פנים והקצינו. התקופה של השנתיים האחרונות, הוציאה לאור את חוסר הוודאות בקיום. הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים. נדרשנו לתמרן בין כל ההגבלות החיצונית, שהצריכו גמישות שלא תיאמֵן, לבין הרצון לשמור על הילדות ועל מעטפת החלום שבנינו בגן. עבדנו קשה כדי שלא ייכנסו לגן דברים שפוגעים בילדים, וכדי לאפשר להם להמשיך להיות ילדים, גם בתוך המציאות הזאת.

אתגר נוסף עבורי היה לשמור על קהילת הגן – לייצר משהו בטוח וברור, רך ועוטף. גם עבור ההורים – ליצור תקשורת נכונה, בתוך זמן של אי-ודאות, קיצוניות ושינויים כל כך מהירים. אני מרגישה שהצלחנו, כי הילדים במשחק הביאו מעט מאוד את הקורונה – שימח אותי לראות את זה, כי זה סימן שהכוח החזק של החיים נמשך.

הקורונה גם אפשרה דברים חדשים, שיצרו טוב בדיעבד – למשל, בגלל איסור הכנסת ההורים לגן, הפרידה נעשתה בשער, והייתה פשוטה וקלה יותר. גם את ימי ההולדת חגגנו ללא ההורים, וגילינו שהילדים פחות מתוחים והרבה יותר רגועים בחגיגה ללא נוכחות הורים. זה נתן הזדמנויות לפתוח מחדש אקסיומות.

שרון: אני נושאת בתוכי את התמונה שהרמוניה היא משהו זמני, ובכל פעם שהיא מופרת, זה כדי ליצור התפתחות והרמוניה גבוהות יותר. הבנתי בקורונה שכדי לתת את המיטב שלי אני צריכה זמן פנוי רב יותר, וזה אִפשר לי להתפתח בהרבה תחומים אחרים ושמר עליי משחיקה. התקופה הזו גם פתחה לי את כל הנושא של שהות בחוץ. התחלתי לחקור ולהעמיק במשמעות ובאפשרויות של המרחב בחוץ, והטיולים קיבלו נופך הרבה יותר עמוק.

ריקי צרפתי: בשנים האחרונות אני חווה קושי להחיות את התחושה של קסם ופליאה, אצל המבוגרים ואצל הילדים. השפה השתנתה, נכנסו לגן הילדים מילים חזקות כמו "זה משוגע", "זה מטורף", "היה כיף רצח"
בתוך התקופה הזו, המטרה שלי הייתה לעשות טוב לעצמי כדי לשמור על מרכז חזק ויציב, כדי שהילדים וההורים יוכלו להישען עליי. הזמן וההתכנסות בבית חיברו אותי מחדש לשאלה: מה אני אוהבת, מה באמת מתחשק לי לעשות? ולהעז להעמיק ולהרחיב את תחומי העניין שלי.

ילדים

ספרו לי קצת על האיכויות שהילדים מביאים לגן בתקופה הזו. מה מאפיין אותן – האם הן משתנות? האם זה מצריך אתכן לאיכויות חדשות בעבודה?

סמדר: כבר הרבה שנים שילדים מגיעים קצת אחרת. מצד אחד, הם מביאים איכויות יוצאות דופן של ראש, הבנה וחשיבה: ערנות רבה, תפיסה טובה של הדברים, זיכרון חד. ולעתים ניתן לראות אפילו איכויות פיזיות – שליטה טובה בגוף, יכולות עשייה ועוד. אבל החלק המחבר בין הראש ובין הגפיים, החלק האמצעי של הגוף, שבו שוכנים הרגש, הנפש, היכולות החברתיות – שם ניכרת חולשה או חסימה. לשם נדרש להביא יותר ריפוי כדי ליצור איזון בין שלוש המערכות. אנחנו חווים שילדים רבים מביאים היום סף תסכול נמוך, קושי להתמיד, נשימה לא נכונה, קושי באיזון בין פנים וחוץ, עלייה בקשיים של ויסות חושי. כאילו הפער בין החלקים השונים בתוך הילדים גדל.

 

וזה גורם לך לחשוב על שינויים שנדרשים בגן בעקבות האתגרים האלו?

סמדר: בוודאי. כל הזמן. אנחנו נדרשות ליצירתיות אינסופית כל רגע, להקשבה לשאלה למה זקוקה ילדה ספציפית, גננת ספציפית. המבט מאוד התרחב והרבה חלונות חדשים נפתחו לי, אי אפשר להיאחז במה שהיה בנוי על העבר. בעיניי זה ריקוד אינסופי בין מה שמגיע מהילד, מהחיים, מהמציאות, לבין מה שהייתי רוצה לתת לו במהות הדברים. האתגר של מה לשמור ומה לשנות דורש מרכז חזק, ניסיון, פרופורציות, וגם רוך והבנה שזה לא שחור לבן.

ריקי: הילדים יותר מפוזרים, כאילו כולם מוסחים. יש הרבה יותר "רעש שקט" באוויר. קשה יותר לעניין אותם וצריך להיות מאוד אמינים כדי לתפוס את תשומת לבם. נדרשת יותר עבודה פרטנית או בקבוצות קטנות, להקניית כללים, להרגעה. סף הרגישות עלה וזה דורש הרבה התייחסות נקודתית וטיפולים אישיים. מנגד זה מאפשר עבודת עומק ברמה גבוהה יותר.

שרון: קשה לי להגיד אם הילדים משתנים, כי גם אני לא אותה גננת שהייתי פעם, וגם ההורים מאוד השתנו. המציאות יותר מטלטלת, אבל בי יש משהו שהוא דווקא יותר יציב. כשהייתי גננת צעירה, הכרתי רק את הוולדורף. זה עדיין בסיס ומהות עבורי, אבל אני מוסיפה עם השנים המון שיטות וגישות, כמו תקשורת מקרבת. פעם לא הייתי מעזה להכניס את זה לגן, כי זה נתפס כהמון מלל. והיום אני מבינה כמה זה עוזר לוויסות התסכול הרגשי. הרבה ילדים סוערים יותר רגשית, ואז כשאנחנו נותנות שֵם ומקום לרגש שלהם, משהו נרגע.

ליבי: אני פוגשת בגנים אינדיווידואל מאד חזק – הרבה כוחות שפועלים אצל הילדים. למשל ילדה בת 4 שמביאה התנגדות, עזות מצח, חוסר יראת כבוד וחוצפה, בעוצמות שאני לא פגשתי בעבר. תמיד היו קשיים כאלו, אבל הגיל שבו הם מופיעים הולך ויורד, וכמות הילדים שמביאים אותם עולה. ההתנגדויות יותר מאתגרות אותי. אני לא יכולה לבוא מולן ישירות כי זה רק מחזק את הקונפליקט. זה מזמֵן בשבילי לימוד עמוק של מציאת אהבה בתוך סיטואציות של קונפליקט.

הורים

מעניין אותי לשמוע על העבודה עם ההורים בימים האלו.

ליבי: אני חווה יותר זהירות ביחסים עם ההורים, קושי לספר בישירות על האתגרים של הילדים. אני מרגישה שהמרחב הקהילתי כולו פחות מוגן, ויש עלייה בחרדה ובחוסר ודאות, וכתוצאה מכך אני חווה המון רגישות. בגלל העומס העצום בו נמצאים ההורים – רבים מתנהלים יותר ברובד של תפקוד, ופחות בחינוך. גם לי כאמא, קשה למצוא כוחות ופניוּת ללוות את הילדים שלי בתהליכים של קושי, תסכול, עמידה מול אתגר, ללמד אותם לצלוח רגשות קשים או תסכול, מבלי לקצר להם תהליכים, לוותר להם או לכעוס עליהם.

 

סמדר ספראי: הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים. נדרשנו לתמרן בין כל ההגבלות החיצונית, שהצריכו גמישות שלא תיאמֵן, לבין הרצון לשמור על הילדות ועל מעטפת החלום שבנינו בגן

מכיוון שבגן אני לוקחת עליי את החובה שלא לספק לילדים פתרונות מהירים, זה יוצר פער בין הגן לבית. מתוך כך, הורים זקוקים להמון עזרה – ליווי, חניכה, ממש ללמוד את הכלים שלנו ובכלל. אני חושבת שאחת המשימות הכי נחוצות בוולדורף כרגע זה לפתוח בתי ספר להורים שילוו את הגנים, כדי לקרב מחדש.

ריקי: לא רק הילדים הם דור חדש. גם ההורים שלהם הם בני דור אחר. ההתנהלות מולם דורשת הבנה: מיהם ההורים החדשים? לא עוד סיסמאות כמו "גבולות", "סמכות הורית" וכו'. נדרשת התעוררות, הקשבה אחרת, למידה משותפת. שיתוף הפעולה עם ההורים לא ברור מאליו, וכך גם הסמכות והכבוד לגננות, אפילו ברמת כללי הגן. התחושה היא שצריך לבנות אמון, כמו בתחילת הדרך. קהילת ההורים היא לא דבר שנוצר יש מאין, זה דורש עבודה, גיבוש, ערבי למידה וחיבורים. יש קושי לגייס את ההורים. הם לא נרתמים, לא מתנדבים, וזה בולט באופן קיצוני. זה כאילו שהם "רדומים". קשה מאוד להניע אותם.

סמדר: היום להיות הורים זו משימה קשה ורצינית, העולם שלנו לא ידידותי לילדים, וההורים מג'נגלים בין מיליון המשימות לבין ההורות. להפוך להורה זה תהליך של למידה שלוקח זמן, והרבה מהם בתחילת דרכם. אני מרגישה שזו אחריותי לפתוח להם את הידע שיש לנו, להכיר להם את השפה הזו כדי שיוכלו להיעזר בה, וכדי ליצור מקום משותף של הסתכלות על הילד. האתגר הגדול הוא כמובן התקשורת – כשאנחנו מצליחים ליצור תקשורת פתוחה וטובה אפשר לעשות ממש עבודת ריפוי. מבחינתי זה חלק מתפקידי – ליצור מפגש אמיתי, לאו דווקא כגננת והורה, אלא כבני אדם, בלי שיפוט. אני מנסה באמת להתעניין בהם כשותפים למסע הגורל שלי.

שרון: שיחות עם ההורים תופסות הרבה יותר נפח מהעבודה שלי בשנים האחרונות. זה נוצר מתוך הרבה מצוקה שאני פוגשת, וצורך הולך וגדל בהדרכה קרובה. ככל שאני עובדת יותר שנים אני מבינה שזה חלק יותר גדול מהעבודה שלי, ושהיא חשובה.

שרון בירנבאום: שיחות עם ההורים תופסות הרבה יותר נפח מהעבודה שלי בשנים האחרונות. זה נוצר מתוך הרבה מצוקה שאני פוגשת, וצורך הולך וגדל בהדרכה קרובה

אנחנו בשלב מעבר בין חינוך לחניכה –

המבוגרים לומדים לא לחנך אלא לחנוך. לחנך זה ממקום שאני יודעת מה נכון ואני מצפה מהילד שיתיישר לפי זה. לחנוך זה יותר דיאלוגי, שנינו מחפשים את הדרך בתוך סיטואציות שהן חדשות, גם עבורי. המבוגר כן צריך להציב לילד כיוון – אבל באופן שונה מבעבר. זה יוצר אינטימיות שלא הייתה ביחסי הורה-ילד פעם, אבל זה גם יוצר יותר בלבול בתפקיד ההורה, ולפעמים זו חוויה מפחידה עבור הילד שמקבל יותר כוח לידיו.

כוחות

לקראת סיום – מה נותן לכן כוחות? מה אתן עושות כדי להתחדש ולהישמר משחיקה? איך אתן שומרות על עצמכן בתוך שלל האתגרים האלו?

סמדר: מבחינתי התשובה פשוטה – לימוד, הן בחיי המקצועיים והן בחיי האישיים. מאז לימודי הוולדורף שלי בירושלים, אני ממשיכה ולומדת אנתרופוסופיה לאורך כל השנים, וזה תומך, מזין ונותן לי כוחות במסע חיי. וכמובן, הילדים עצמם – העבודה איתם מלאת חיים, שמחה ותקווה. הם חיים בעולם של קסם, תום, פליאה וכוחות חיים רעננים. כשאנו עובדות איתם בגן ניתן גם לנו להשתתף בעולם הזה ולהתחדש ממנו.

ריקי: היכולת להקשיב ולהבין את הילדים ממלאת אותי. גם עבודת הצוות העקבית, עם הליווי הצמוד, שמגביה ומרחיב את נקודות המבט, ועוזר לי להביא אהבה לכל המעגלים שעובדים יחד. כשאני מצליחה ליצור תקשורת מקרבת זה כוח עצום, זו חוויה של ריפוי גדול וזה מרגש עד אין קץ. במיוחד כשהילדים לומדים לדבר את השפה הזו ביניהם.

ליבי: שנת צהריים! אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין מה שאני צריכה, לבין מה שהעולם צריך ממני. המשפחה שלי יודעת שזה הכי חשוב מהכול – אני צריכה להתמלא לרגע מחדש. וגם חשוב לי מאוד להתחבר למה שעושה לי טוב בזמני הפנוי.

שרון: השותפות עם הצוות והשותפה שלי. אני מאוד מאמינה בעבודת צוות ונהנית ממנה. זה המקום שבו ההתפתחות האישית מואצת, כי השותפים משמשים כמראות, ומשקפים לי מקומות ודפוסים שאני לא מודעת להם. זה נותן כל כך הרבה חופש וכוחות, ובשביל זה צריך שותפים לדרך. אני מאמינה שכל האנושות צועדת ללימוד של שיתופי פעולה, וכשאנחנו עושות את זה בזעיר אנפין בגן – זה מרגיש שאנחנו לוקחות חלק במהלך גדול וחשוב מאוד.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך