דבר העורכת | משהו מנחם

כרך שמיני של מדע הרוח, כרך אחרון בעריכתי, ואני נזכרת ב"דבר העורכת" מאחד הכרכים הקודמים, בו כתבתי כמה חשוב, כמה חיוני לנו מדע הרוח (זה היה בתקופה שבה כל מי שהתנגד לזריקות הניסיוניות נחשב לקונספירטור הזוי). כעת אני מתבוננת בצמד המילים האלה: מדע ורוח, והן כושלות מלמלא את תפקידן בעבורי. לא כל אחת מהן לחוד ולא ההלחמה שלהן יחד, אינן מספקות הסבר או פתרון.

כי הנה אנחנו עומדים כאן מול שני הפכים, שתי תפיסות עולם מנוגדות: חשיבה מדעית מול חשיבה רוחנית, שכל אחת מהן אמורה לספק למאמיניה אחיזה בעולם, לתת הסבר, סיבה, ואנו אף מגדילים לעשות ומחברים בין השתיים — אך דבר מהמובטח אינו קורה.

כרך מדע הרוח 2024. כל המאמרים פתוחים למנויי אדם עולם, לקריאה לחצו כאן

כי רוחניים או מדעיים ככל שנהיה — מה נגיד לאמא שהילדה שלה חטופה בעזה כבר שנה? מה נגיד לאבא שהילד שלו נהרג בפיגוע ירי? מה נגיד לילד שאביו נפל בקרב? כי לעצמנו רבים מאיתנו מספרים סיפורים מנחמים על קארמה, על היסטוריה, על אין ברירה; סיפורים שעוזרים לנו במידה כזאת או אחרת לתפקד, שאיכשהו מאפשרים לנו להירדם בלילה, ולקום כל בוקר ליום חדש שבו כל מה שהאמנו בו ממשיך להתפורר.

תכתבי משהו מנחם, מעורר תקווה, ביקשה השכנה שלי. אני יכולה איכשהו לחלץ מעצמי טקסט כזה, אבל באמת שלא בא לי. לא כי אני לא מאמינה שיהיה פה מתישהו בסדר, אלא כי זה לא רלוונטי בעיניי. כל עוד מעל מאה ישראלים חטופים במנהרות החמאס — אין לי שום מילות נחמה. אני יכולה לדבר על קארמה, על מסע הנשמות, על הרוח, על השיעורים שלנו בעולם הזה, אבל כל זה מרגיש כמו דברים שניסו ללמד אותי אבל אני בעוונותיי לא למדתי.

אחרי שנים של לימודים אני לא יכולה להסתכל על התרחיש האנתרופוסופי של מעבַר סף, קאמלוקה, התפוגגות לכוכב הבית ואז חזרה, כמשהו שניתן להוציא מהמקרר ולהאכיל בו את בני הבית.

אני שומעת את האני הגבוה שלי נוזף בי בחמלה: את מתעקשת להיאחז בחיים הקצרים, החולפים האלה ולבַכּות אותם — אני מציע לך נקודת מבט אולימפית, טיטאנית, נצחית, קוסמית. תתעלי, תפתחי את הלב, שירי הללויה. ואני עונה כפרה, כשאתה יושב לך שם למעלה, באולימפוס, אתה יכול אולי להסתכל למטה ולהגיד לי אם אתה רואה במקרה שני ראשים ג'ינג'יים קטנים בעזה?

ציור: כפיר ביבס, ציור מאת האמנית הודיה בושארי, הציור מציין את יום הולדתו בשבי. ויקיפדיה.