משפחה שניצלה בנס: סיפורי אישי אחד מעוטף עזה

לפני כמעט שלושה חודשים בעלי, שני הילדים (15.5, 9.5) ואני עברנו ממודיעין לקיבוץ חולית שבדרום רצועת עזה. ביקשנו להגשים חלום ישן על קהילה קטנה וחמה, אדמה, חינוך איכותי ושקט מהמולת העיר. כן, גם העניין הכלכלי שבשנים האחרונות הלך ושחק אותנו שיחק תפקיד – אבל לא תפקיד ראשי.

בדקנו אפשרויות בניר עם ובנחל עוז ולבסוף הגענו בעזרת עמותת אור הנפלאה לקיבוץ חולית. ברגע שיצאנו מהרכב הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו: כאן! כאן אנחנו רוצים להיות.

התחלנו תהליך קליטה. מצאנו בית בשכונה החדשה של הקיבוץ ועברנו אליו נרגשים לקראת עתיד חדש לנו ולילדים, מאושרים. קיבלו אותנו בחיבוק גדול אך לא חונק. הילדים שובצו במערכות החינוך, ארז ממשיך בעבודתו, אני נרשמתי ללימודי הוראה במכללה. משפחה וחברים מבקרים כל סוף שבוע – לא רוצים לעזוב מרוב שנעים כאן...

הבן מוציא מגבר וגיטרה לחצר ומנגן אל עבר השקיעה.

ערבי תרבות, ארוחת סוכות משותפת, מפגש על כוס יין בחצר עם השכנים, ומרחבים מרחיבי לב של שדות ומטעים.

יום חמישי, ארז הולך למפגש ראשון של ערב גברים – בשרים מהמעשנה, ויסקי וצחוקים. במקביל הזמנה ספונטנית למפגש נשים. יאללה, נלך. למה לא? ישבנו על כוס יין דיברנו סיפורי לידות וכאלה...

איזה כיף להכיר אנשים חדשים, נכון?

בשישי נסענו לארוחת חג אצל אמא במודיעין. חוזרים מאוחר וצריך להתחיל לארוז לטיסה לתאילנד ביום ראשון. סוף סוף חיים את החלום. הולכים לישון והראש בסידורים וארגונים ומה יהיה ואיך יהיה.

יום שבת שש וחצי בבוקר, מתעוררים מקולות פיצוצים. מסתכלים לשמיים ורואים טילים. בהתחלה ראינו שהם עפים דרומה. חשבנו אולי מצרים... דקה אחר כך שינוי כיוון. הטילים לכיוון מזרח וצפון. עפים עם הילדים לממ"ד ורק כשנסגרת הדלת מתחילה אזעקת צבע אדום. איפה היא הייתה עד עכשיו?

נכנסים לממ"ד (הספקנו לקחת את הכלבה שכנראה הייתה לה אינטואיציה כלבית לא לנבוח אפילו פעם אחת!!!) נועלים הכול. מדליקים טלוויזיה. אחרי עשר דקות מגלים שאין קליטה, אין אינטרנט, אין וואצאפ. כלום. בהתחלה ניגנו קצת בניסיון להעלות את המורל ולהעביר את הזמן ובעיקר את הבהלה. אחר כך התחילו קולות הירי. צרורות על צרורות שלא נגמרים. ואנחנו חושבים, צה"ל שומר עלינו. הכול טוב.

ממשיכים פיצוצים, צעקות יריות ואנחנו בטוחים שהנה, תכף זה נגמר. נצא מהממ"ד לארוז לטיסה...

הזמן עובר ואין קליטה. הפוגה בירי. פותחים בזהירות דלת ממ"ד מקרבים את הטלפון לראוטר וחוזרים לחדר. מתחילות לרוץ הודעות בקבוצה של הקיבוץ. חדירת מחבלים, שמרו על שקט מוחלט. אל תזוזו. אל תפתחו דלתות לאף אחד. אימה גמורה ואנחנו מנותקים ולא יכולים לענות...

עוברות השעות. היריות סביבנו נמשכות ובהפוגות הקצרות ארז מגיח לשניות בודדות ללקט קליטה לטלפון להתעדכן. ואז זה מתחיל: שטף של הודעות בקבוצה: 'הם אצלנו בבית זורקים רימונים אנחנו שומעים אותם', יורים עלינו איפה צה"ל???

- מה? כל היריות האלה זה לא צה"ל???

האימה מכה. הילדים איתנו, עדיין לא יודעים את היקף המצב אז אנחנו אומרים להם שצה"ל כאן. תכף זה נגמר. רק צריך להיות בשקט עוד קצת וזהו... אבל איפה צה"ל קיבינמט??? איפה??? השעות עוברות ובינתיים מצאתי פינה אחת קטנה של קליטה. ההודעות נכנסות ברצף מהמם: 'הם אצלנו בבית', 'אני שומע אותם מחוץ לממ"ד', 'מישהו נכנס', 'יורים עלינו' 'הצילו הם שורפים את הבית וקוראים לנו לצאת – אנחנו נחנקים!!!'

אין איך לתאר את חוסר האונים המוחלט שבו את מנסה למנוע מהילדים להיחשף לזוועות שקורות בחוץ, לבין הדחף הפנימי לרוץ אליהם לנסות לעזור כאילו אני באמת יכולה לעזור שם למישהו... פשוט אין.

עוד יריות. עוד פיצוצים. צעקות מחוץ לבית. איפה צה"ל??? איפה???????

הודעה חדשה: הצליחו לחלץ מישהו מבית שהותקף. נשימת רווחה. דמעה נסתרת.

ואז עוד הודעות: 'הם פרצו את הבית. מנסים להיכנס לממ"ד – הצילו!!!' והירי מסביב נמשך ונמשך. איפה צה"ל שואלים כולם, ולאף אחד אין באמת תשובה.

אני מזהה שאצל הקטנה התחילו 'טיקים' בעיניים אז אני מזמינה אותה למשחק שש-בש חרישי. יופי מעט נרגע. הגדול עוד מעט דופק את הראש בקיר – אבל זה יעשה רעש, אז נזכרתי שיש על המחשב איזה משחק אופליין ישן. זה העסיק אותם קצת ואנחנו ממשיכים להתעדכן.

ארבע ורבע – אני לא יכולה עוד. אין עזרה. אין הגנה. אין כוח. בארבע וחצי אני מתקשרת בשיחת חירום למשטרה לבקש עזרה. אין קליטה, הוא לא שומע... מה לעשות? יוצאת מהממ"ד. מתחננת בבכי שמישהו בבקשה כבר יגיע לעזור. אנשים נשרפים בבתים! קיבוץ חולית. בבקשה בואו!!! והמוקדן הבטיח שישלח עזרה. משום מה, אני לא באמת מאמינה לזה אבל נאחזת במה שיש.

 

משש וחצי בבוקר... בסביבות שש וחצי בערב נכנסים אלינו הביתה כמה מלאכים במדים. עוברים על החדרים, בודקים את הדלתות ואומרים לנו לחזור לממ"ד לעוד קצת.

קצת אחרי מתחילות להתקבל הודעות על פינוי מהקיבוץ ברכבים הפרטיים אחרי שהזהירו אותנו לא לעשות את זה גם מחשש למלכוד הרכבים. מתחילים להתארגן... רצים לכל הכיוונים לחטוף מה שאפשר ולהכניס למזוודות כמה שיותר מהר. לא לשכוח דרכונים. איפה הארנבת? איפה התרופות???

בשמונה מקבלים אישור לצאת עם הרכבים.

רצה לרכב שלי להעמיס ומגלה שהשמשה האחורית מנופצת כולה פנימה. מחליפים רכבים:

ארז עם הבן והמזוודות ברכב שלי, ואני ברכב של ארז עם הקטנה, הכלבה והארנבת.

הילדה לידי בוכה בהיסטריה מפחדת לנסוע בחושך. ואני אומרת לעצמי בלב 'על החיים ועל המוות' למקרה שמלכדו את הרכבים שלנו, ומניעה. הרכבים מניעים. מישהו שומר עלינו מלמעלה.

נסיעה של שלוש דקות לשער הקיבוץ עוברת כמו נצח. למזלה הילדה עוד בוכה, אז היא לא רואה את ההרס והחורבן שבדרך. מגיעות לשער. הגדר מפורקת. אין שער. המון כוחות צה"ל משני צידי החלל שנשאר.

הרבש"ץ (שלא ממש הכרנו) עומד כמו מגדלור ומכוון אותנו החוצה. נעים מאוד. תודה ששמרת עלינו. שמור על עצמך.

עדיין אי אפשר לצאת ממה שהיה השער כי בדיוק טנק עובר אז הרכבים עומדים ומשני צידי הכביש רכבים צה"ליים ומשטרתיים וחיילים בכוננות. פתאום, שלושה צרורות ירי מסמרי שיער קרובים קרובים. הילדה צורחת ואני מחזיקה את עצמי לא להשתין בתחתונים. – בואי ממי, איזה שיר רצית לשמוע? של ריאנה? הנה אני שמה לך פול ווליום, הנה אהובה שלי, בואי נעשה מסיבה.

הטנק עובר ואנחנו יוצאים לדרך. הכבישים חשוכים ואנחנו לא יודעים אם לנסוע מהר או לאט. מה יותר טוב??? רוצה לעוף מכאן כבר. נוסעת יחסית מהר ואז זה מתחיל: רכב מפוצץ בצד הדרך, צמיגים וחלקי רכבים. אוקיי ניסע לאט יותר… יוצאים שמאלה לכביש 232 צפונה ואז זה באמת מתחיל: לכל אורך הכביש רכבים שרופים, מפויחים, מחוצים. כבר לא בשוליים, ממש על המסלול החשוך. באזור קיבוץ רעים... רגע, זו גופה? לאאאאא, אבל רגע, כן. הנה עוד אחת אלוהים אדירים את חייבת להסיח את דעתה שלא תסתכל החוצה בטעות!!! ילדה שלי, חפשי לי עוד שיר בספוטיפיי בבקשה, איזה שבא לך... לא רגע, חפשי את השיר השני שאת אוהבת נו, גם של ריאנה, זה עם המטריה... והמחשבות טסות. לא ייתכן שאני רואה את זה, אבל הנה, משמאל נגמ"ש עולה באש! אלוהים אדירים, שלומית, שימי גז וטוסי משם!!!

והנה קיבוץ בארי עולה באש. מה???? איך??? מה???? מי???? מה????

ממשיכה לנסוע ופונה ימינה לכיוון אופקים. בינתיים מג'ברשת לילדה בלי להבחין בכלל. העיקר להעסיק אותה ואותי מהזוועה הזו. מתחילים מחסומי תנועה. אני מתחילה להירגע. יש יותר תנועה בכביש ועדיין עדויות ללחימה הקשה שהייתה שם, אבל יש כוחות. לאט לאט אני מתחילה לנשום. באזור אופקים עדיין רכבים הרוסים לצידי הדרך. מוזר... מתקדמת מזרחה יותר ויותר ומשאירה מאחור את החושך, העשן והתופת. על כביש 6 הילדה כבר רדומה. אני מרשה לעצמי לפתוח חלש חלש חדשות ברדיו והשמיים נפלו. עם כל ידיעה שאני שומעת אני מתחילה להבין את ממדי האסון של העוטף. ה'הגיון בשגעון' של הרכבים, הגופות, והשריפות שליוו אותנו בדרך. ומסתבר שזה היה רק קצה הקרחון. בסביבות שתיים עשרה בלילה אנחנו מגיעים לבית של אחי בכפר מנחם. הרחוב הקטן חסום באמבולנס. מבקשים שניסע מסביב. אחי והמשפחה שלו מחכים לנו בבכי של הקלה. מספרים בבכי שהאמבולנס הוא להורים שכולים של חייל קרבי. לא עוברות כמה דקות והם מקבלים הודעה שבבית ממול נהרג חייל נוסף... ומאז זה לא מפסיק. ההודעות על הרוגים, פצועים, חטופים, נעדרים הרס ושכול.

בינתיים אנחנו מקבלים הודעות על הרוגים וחטופים מהקיבוץ. לא את כולם פגשנו, וחלק מהם הכרנו ברמות שונות של היכרות כמו שחר ושלומי המוכשרים ז"ל שניגנו ושרו לנו בחן מהפנט והרמוניה זוגית מרגשת במסיבת חג האהבה המעולה שהייתה בבריכה, וגם במפגש הבנות הספונטי שם זכיתי לשמוע משחר על כוס של סאות'רן-קומפורט את סיפורי הלידה של שלושת ילדיהם, כמו עדי קפלון ז"ל שהייתה בוועדת הקליטה שלנו וילדה רק לפני מספר חודשים, כמו כצמן ז"ל (שהכרנו רק בשם) שחזר לא מזמן משלושה חודשים בהודו ועזר לנו באהבה בהקמת הגינה בבית, כמו ליז ז"ל, אמא של עדי שזכיתי ללוות איתה טיול לאקווריום ולגן החיות התנ"כי ממש בימים הראשונים שלנו בקיבוץ ותכננו לעשות עם הבנות עוד דברים, לילי ז"ל שהייתה הראשונה לעדכן אותנו בשבת בבוקר על מה שקורה ולהרגיע, עד שהפסקנו לקבל ממנה הודעות... ועוד אנשים מיוחדים שרק לפני כמה ימים נראה היה שיש לנו את כל הזמן שבעולם להכיר.

הספקנו לטיסה לתאילנד. אנחנו כאן עם המשפחה מיום שני. עטופים ומוגנים פיזית. נפשית? אנחנו חרוכים.

הגוף בתאילנד והלב עם מפוני קיבוץ חולית ועוטף עזה. הנפש? לא ברור.

בואו להיות שותפים בתקומה המחודשת של קיבוץ חולית.