אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
פתאום קמה בת אדם בבוקר ומבינה שגיליון הביוגרפיות שכרגע סיימה לערוך מסתובב כולו, כמו קלידוסקופ ענק, סביב מלחמת העולם השנייה. ונדמה שכבר עמדנו בעשרות אלפי צפירות של יום השואה ונטענו אלפי עצים לחסידי ולחסידות אומות העולם וספרנו מיליונים שנגוזו כמו חלום תעתועים מעל פני האדמה וחשבנו שמספיק ודי, שאנחנו דור שני ושלישי ורביעי למה שהיה ונגמר, ויכולים לזוז הלאה.
מדהים איך בכל פעם השואה הזאת מגיחה דרך הדלת האחורית של חיינו, ממתינה על הסף, מציצה מבעד לחלון, נוכחת בכל נשימה. אין אדם סביבנו (במיוחד בישראל, אבל לא רק) שסיפור חייו או נסיבות הולדתו לא נגועים בה - מלשון נֶגע ומלשון מגע.
והביוגרפיות האלה, שהתקבצו אלינו, ביוגרפיה אחר ביוגרפיה, כמו פליטות שמגיעות כל אחת בסירת הצלה קטנה משל עצמה, נדחפו כולן לים חייהן, מהראשונה ועד האחרונה, בהדף התותחים של המלחמה, ואין אחת מביניהן שהשואה לא נגעה בה באופן שהסיט את חייה ממסלולם.
את הסקירה שלי בחרתי הפעם לערוך דרך הפריזמה הזאת, אם כי כל סיפורי החיים המרתקים שמובאים כאן מפליגים למחוזות נוספים, ומעשירים את הלב לא רק בלקחי העבר אלא גם בהשראה ובתקווה.
צבי בריגר, היועץ הביוגרפי הוותיק שחצה החודש את הסף (וכשמדברים על יועץ ביוגרפי כמו בריגר נראה לי חשוב במיוחד להשתמש בטרמינולוגיה הזאת), נשלח בגיל תשע להסתתר עם אחיותיו במנזר, בעוד הוריהם מסיימים את חייהם במשרפות של אושוויץ. מאמר אוהב על תולדותיו, משנתו ותרומתו החשובה לייעוץ הביוגרפי בארץ ובעולם כתבה תלמידתו וממשיכת דרכו אורנה בן דור.
סיפור חייה של חוה לוי, מראשונות האנתרופוסופים בארץ, שזוּר הלוך ושזוֹר באירועי מלחמת העולם השנייה. חוה העלתה על הכתב מעין אוטוביוגרפיה מקוצרת, ואנחנו מאוד שמחים על ההזדמנות לתת לה כאן במה ראויה.
דניאל ציון, שהיה רבה הראשי של יהדות בולגריה בזמן מלחמת העולם השנייה, ובהמשך קיבל עליו את האמונה בישוע כמשיח, הוא אחד האנשים שבזכותם ניצלה יהדות בולגריה מהשואה. את סיפורו המופלא הביא הארי סלמאן שהקדיש 12 שנים, בהן התגורר בבולגריה, למחקר מעמיק על אודות פטר דנוב מייסד האחווה הלבנה.
אחד האירועים המכוננים בחייה של אליזבת קובלר רוס, מי ששינתה את האופן שבו תרבות המערב מתייחסת למוות ולגוססים, היה ביקור במחנה הריכוז מיידנק. על הקירות המתפוררים של הביתנים היא נדהמה לראות ציורי פרפרים חרוטים לתוך הטיח. פרפרים חרוטים במקלות, בציפורניים, בכל אמצעי שעמד לרשות הילדים, פרפרים של תקווה וחיים
על קירות של מוות. רק שנים רבות לאחר מכן, דרך מטופליה, היא הבינה מה הפרפרים האלה מסמלים ומה הם ניסו להגיד לה. את קורות חייה יוצאי הדופן חקרה וכתבה ירדן בר כוכבא הלפרין, שגם תרגמה לעברית את ספרה הידוע של קובלר רוס המוות חשוב לחיים.
באותו ביקור מכונן פגשה קובלר רוס אישה צעירה בשם גולדי, ששרדה את מחנה הריכוז ונשארה שם בכוונה ליידע את העולם בדברים האיומים שהתרחשו שם. אבל אז היא הבינה שאם תנהג כך, היא תהייה כמו היטלר שהפיץ רק רוע בעולם, ולכן החליטה החלטה חדשה והפוכה: היא תקדיש את חייה לשנות חיים של לפחות אדם אחד משנאה לאהבה.
לא רחוק משם עשה אדם אחר החלטה דומה. היה זה הילד בן השש שלמה קרליבך בברלין, עת נמלט על אופניו מילדים שרדפו אחריו והטיחו בו כינויי גנאי בגלל שהוא יהודי. מאותו רגע גמר בנפשו לנהוג תמיד להיפך, להפוך שנאה לאהבה.
את קורות חייו מעוררי ההשראה של אותו אדם שבבגרותו אמר "אם היו לי שני לבבות הייתי יכול להשתמש באחד כדי לשנוא ובשני כדי לאהוב. אבל מכיוון שהשם נתן לי רק לב אחד, יש לי מקום רק לאהבה", מספר אריאל מליניאק, בעבודת הביוגרפיה שלו מכיתה ח' בבית ספר שקד בטבעון.
שיאו הדרמטי של קלידוסקופ השואה שלנו שייך ללא ספק לאירנה סנדלר, אישה צעירה שהצילה 2,500 ילדים יהודים מגטו וורשה, תוך שהיא מסכנת את חייה אינספור פעמים. את סיפור חייה המרגש עד דמעות מביאה איילה יהודה בעבודת הביוגרפיה שלה מכיתה ח' בבית הספר שיבולים בנס ציונה.
שתי עבודות ביוגרפיה אלה הן סנוניות ראשונות להחלטה שלנו לפרסם בכל כרך גם שתי עבודות שחקרו וכתבו תלמידי כיתה ח', מתוך הוקרה לפרויקט החשוב הזה שמתרחש שנה בשנה בכל בתי ספר ולדורף בארץ. את המאמרים הללו מקדימות כמה מילים שכתב מחנך ולדורף הוותיק גלעד גולדשמידט.
סוגר את הכרך מאמרה של גלי אדר "על הביוגרפיה של העתיד". עתיד שאנחנו האתמול המורכב, הקלידוסקופי והעשיר שלו, כפי שכל האירועים המסעירים שמצטופפים בין דפיו של הכרך הזה, הם האתמול המאוד לא פשוט שלנו.
