נתיב הידיעה הגתאני

לפני כשתים עשרה שנים, כאשר שבתי לחקור באופן יסודי יותר את תהליך יצירתה ועיצובה של דרך האנתרופוסופיה, גיליתי שהאופן בו למדתי להכיר את נתיב הידיעה הגתאני ולהתנסות בו, לא היה יסודי ומעמיק די הצורך. לאור גילוי משמעותי זה עבורי, השתדלתי "להשלים חסרים" אלו ליצירת חיי.

ב"מחקר מתוך פעולה" שהתאפשר לי לפרסם בכרך מדע הרוח 2020 תחת הכותרת "משימת האנתרופוסופיה בזמננו", הצבעתי בקווים כלליים על כך שנתיב ייחודי זה הינו הזרע ואבן היסוד ליצירתה ולעיצובה של דרך האנתרופוסופיה, וכן שמשימתם העיקרית של האנשים הצועדים בדרך חיים זאת היא להיות שותפים פעילים בתהליך התחדשותה של יצירת התרבות האנושית בזמננו.

במאמר זה אשתדל לתאר ולאפיין את נתיב הידיעה הגתאני, ולהביא דוגמאות מעשיות לאופן שבו הוא עשוי להוביל לאותה התחדשות מיוחלת. היות ומדובר כאן בנתיב ידיעה רחב היקף, אתמקד בעיקר בתכנים מתוך הספר קווי יסוד לתאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה[1] – הספר הראשון שכתב שטיינר בגיל 25, במהלך עריכת הכתבים של גתה במדעי הטבע.

גתה הוא בית

ההחלטה של רודולף שטיינר לקרוא בשם גתאנום — "בית גתה" — לבית שנבנה כדי לאפשר לישות האנתרופוסופיה להתגשם, לשכון בינינו עלי אדמות ולהוות מרחב יצירה להתחדשות התרבות האנושית בזמננו, מדברת בעד עצמה.

בהקדמה המאוחרת לספרו קווי יסוד לתאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה, שנכתבה בחודש נובמבר 1923, כותב שטיינר: בשום מקום בעידן המודרני לא ראיתי שלמות הרמונית כזו, ביטחון פנימי וחוש מציאות של העולם כפי שבאו לידי ביטוי מלא בגתה. חוויה זו עוררה בי את המחשבה, שגם הדרך שבה נקט גתה בפעילות ההכרה שלו נובעת מתוך הטבע העמוק ביותר של האדם והעולם.

ואולם, למרות המקום המרכזי ששמור לגתה וליצירתו בתהליך התהוותה ועיצובה של האנתרופוסופיה, נראה שנתיב הידיעה הגתאני לא זוכה לתשומת לב מעשית באמצעות לימוד יסודי של תכניו, לא כל שכן לאימון ותרגול רציני. ומעבר לכך, נדמה לי שאחת הסיבות לקשיים שבהם נתקלים אנשים המבקשים לצעוד בדרך המתוארת בספרי היסוד האנתרופוסופיים, היא העובדה שלא עברו תחילה תהליך לימוד והתנסות בנתיב המתואר בספר זה.

מבט ראשון בכותרתו של הספר עלול להטעות. המילה "תֵאוריה" מעוררת לא פעם אסוציאציה אפרורית ומשמימה בקרב תלמידי מוזיקה או מדעים, ואולם, בדומה ללימודי התאוריה של המוזיקה, אשר מעניקים את התשתית להכרת השפה המוזיקלית ויוצרים את עמוד השדרה הרוחני-מקצועי של המוזיקאי – כך עשויים לימוד והתנסות מעמיקים  בתיאוריית ההכרה ליצור קרקע פורייה להתפתחות אנושית בריאה ומאוזנת, וכן תשתית מתאימה לצעידה בנתיב האימון והתרגול האנתרופוסופי.

לעניות דעתי, ישנה סיבה נוספת, מהותית, ללימוד מעמיק של השקפת העולם הגתאנית. כאשר מדברים אנו על אסכולה – על בית ספר עם שורשים רוחניים-חיים ללימוד רציני בתחומי האמנות, המדע ותחומים אחרים – יש חשיבות רבה לרוח שמתוכה ובהשראתה אנו לומדים ומתנסים בדברים. כאשר מתבוננים בנתיב חייו של רודולף שטיינר ורואים את המקום המרכזי שתופסת השקפת העולם הגתאנית בעיצוב דרכו – מתחזק הרושם שלא ניתן לדלג על שלב ראשוני ומשמעותי זה.

התחנכות באסכולה הגתאנית, כפי שבאה לידי ביטוי בספר זה, עשויה ליצור תשתית מדעית-רוחית רחבה, עמוקה ומאוזנת, שתתרום כאמור להתפתחותו ההרמונית והשלמה של כל אדם, איש-איש ודרכו הייחודית. אני מקווה שהדברים שמובאים כאן יעוררו את הרצון לקרוא ולהתנסות בתכנים של ספר יסוד זה.

ההחלטה של רודולף שטיינר לקרוא בשם גתאנום — "בית גתה" — לבית שנבנה כדי לאפשר לישות האנתרופוסופיה להתגשם, מדברת בעד עצמה

שאלת חיים

כיצד ניתן ליצור זיקה אמיתית, ממשית ומפרה בין המאפיינים האובייקטיביים של מחקר מדעי ובין הפעילות האנושית הסובייקטיבית, האינדיווידואלית, שמאפיינת מעשה
יצירה אמנותי?

שאלת חיים זו התעוררה בנפשו של רודולף שטיינר כבר בגיל צעיר, וביטוי אחד מני רבים לאופן שבו הניעה שאלה זאת את שטיינר לפעילות, ניתן לראות בדברים שאותם כתב באוטוביוגרפיה שלו: הגיאומטריה נראתה לי כידע שאנו עצמנו מייצרים, אך משמעותו בלתי תלויה בנו לחלוטין. כמובן שכילד לא יכולתי לבטא זאת לעצמי בבהירות, אך חשתי שידע של העולם הרוחני צריך לשכון בנפש כפי שנעשה הדבר בגיאומטריה.[2]

שאלת חיים זו הובילה את שטיינר לקבל על עצמו בתחילת שנות העשרים את המשימה לערוך את כתביו ומחקריו של גתה במדעי הטבע עבור הספרייה הלאומית הגרמנית. המפגש עם אופן יצירתו של גתה כאמן, כאיש מדע וכפילוסוף, שלא ניסח בעצמו את השקפת עולמו הפילוסופית, היווה תשובה מוחשית ובלתי אמצעית לשאלה נוקבת זאת. בהקדמה להוצאה מחודשת של ספרו קווי יסוד לתאוריה של ההכרה, אותה כתב זמן לא רב לפני פרידתו ממרחב היצירה הארצי, כותב שטיינר:

במהלך עבודה זאת עקבתי אחרי חיי ההכרה של גתה בכל התחומים שבהם עסק, והתברר לי שתפיסת עולמי מיקמה אותי בתוך תיאוריית ההכרה ששייכת להשקפת עולמו. כאשר אני מפנה היום שוב את תשומת לבי לכך, נראה לי שזהו הבסיס לכל מה שכתבתי או אמרתי מאז. היא מדברת על מהותה של ההכרה שמפלסת דרך מעולם החושים אל עולם הרוח.[3]

גתה, ושטיינר בעקבותיו, אכן יצרו זיקה פורייה בין המאפיינים האובייקטיביים של מחקר מדעי ובין הפעילות האנושית הסובייקטיבית, האינדיווידואלית, שמאפיינת מעשה יצירה אמנותי. ואולם, האם ניתן לומר, שאופן הלימוד ובעיקר אופן ההתנסות בתכנים אלו אכן הונחלו לרבים והפכו לאימפולס תרבותי של ממש? התשובה לשאלה זאת, לעניות דעתי ולהרגשתי, היא "לא" – תכנים אלו לא הפכו לאימפולס תרבותי של ממש.

אולי עתה הבשילו התנאים להתעוררות מחודשת של ידע פורץ דרך זה זה, ברוח זמננו?

העובדה שהמשוררים הגרמניים הגדולים ביותר לא יכלו לוותר על היסוד הפילוסופי בשיא עבודתם האמנותית-יצירתית מוכיחה יותר מכל כי מרכיב פילוסופי זה הינו הכרחי ליצירת התרבות האנושית ולהתחדשותה במהלך ההיסטוריה," כותב שטיינר. "התובנות המדעיות של הוגי הדעות הגדולים בעידן הקלאסי ובראשם גתה ושילר, קשורות באלפי חוטים לשאר עיסוקיהם. הן נוצרו בתקופה תרבותית שדרשה את יצירתן.

כיוון החקירה, שאותו מציע שטיינר, הינו נועז: הוא מקרב את פעילות ההכרה למעשה יצירת אמנות יותר מאשר למחקר מדעי, ובחלקים הבאים הוא מבסס את הדברים צעד אחר צעד. ניתן להקדים ולומר, שהמהלך הזה מאפשר לו להמריא, ולקחת אותנו איתו אל מחוזות הכרה עמוקים וגבוהים ביותר.

שטיינר: "ההיבט האובייקטיבי של תוכן המחשבה הוא ההיבט המהותי שלה, ולא ההיבט הסובייקטיבי של צורת הופעתה"

התנסות

גתה, ובעקבותיו שטיינר, מחלקים את האופן שבו אנו קולטים את מופעי העולם לשניים: חשיבה והתנסות.

שני עולמות עומדים אפוא זה מול זה: חשיבתנו והאובייקטים שבהם היא עסוקה. לאלה האחרונים [האובייקטים] נקרא, כל עוד הם נתונים להסתכלותנו, "תוכן ההתנסות". משימתנו הראשונה תהיה לקבוע בבירור את הגבולות בין שני העולמות הללו – ההתנסות והחשיבה.

"מהי התנסות?" שואל שטיינר, ומשיב: אנו פוגשים אובייקטים במרחב ובזמן [...] עולם חיצוני המורכב מחלקים רבים מאוד ועולם פנימי המפותח במידה מרובה או פחותה יותר. הצורה הראשונית שכל [הרשמים האלה] פוגשים אותנו קבועה מראש. אין לנו חלק ביצירתה. הדברים כאילו "באים לקראתנו" ממקום לא ידוע ומציעים את המציאות לחושינו ולרוחנו. בתחילה אין ביכולתנו לעשות יותר מאשר לאפשר למבטנו לשוטט על פני ריבוי התופעות הפוגש אותנו. פעילות ראשונית זו שלנו היא תפיסתם של החושים את המציאות. עלינו להיצמד לכל המוצע בפני חושינו, שכן רק לכך נוכל לקרוא התנסות טהורה.

זוהי נקודת מוצא חיונית, שלא לומר הכרחית, לצעידה בנתיב הידיעה הגתאני: לימוד יסודי של מאפייני ההתנסות ואימון סבלני, קשוב ופתוח, המאפשרים העמקה בהתנסות החושית הטהורה, וזאת בטרם אנו מאפשרים לתהליך החשיבה להצטרף. את ההתנסות הטהורה מאפיין שטיינר במילים אלו:

התנסות טהורה היא אותה צורה של מציאות המופיעה בפנינו כאשר אנו פוגשים בה תוך התעלמות מוחלטת מעצמנו. זוהי אותה צורה של מציאות שנוכל לתאר במילותיו של גתה במאמרו ״הטבע״: ״אנו מוקפים ומכותרים על ידי הטבע. ללא הזמנה ובהפתעה גמורה הוא נושא אותנו אל תוך ריקודו״.

כאן עשויה להתעורר השאלה: כיצד אנו יכולים להתעלם באופן מוחלט מעצמנו במהלך ההתנסות? בלוח השנה לנפש, בשבוע השלישי, מתאר שטיינר את הפעילות הנדרשת מאתנו להשגת יעד זה:

אל היקום החובק כל מדבר,

בשכחו את עצמו ובזכרו את מקורו

האני הגובר ועולה של האדם:

בך, בהשתחררי מכבלי מגבלותי,

אגלה את מהותי האמיתית.[4]

התנסות זאת יש לתרגל שוב ושוב, עד שתגלה אט אט את מהותנו האמיתית. מאפיין חשוב באופי האימון המתבקש כאן הוא פעילות מודעת ונמרצת להטמעה הולכת ומעמיקה של הרשמים, כך שהם תופסים בהדרגה את כל מרחב התודעה ומייתרים את נוכחות העצמי. פעילות זו היא המאפשרת את הנכחת מהותנו האמיתית.

חשיבה

החשיבה היא בלתי נפרדת מההוויה האנושית, ושטיינר, שמדבר את גתה, כמובן מודע לכך ולאופן שבו היא מערערת את ההתנסות הטהורה. קוטביות זו הופכת להתנסות אחדותית דינמית באדם, שבפעילותו היזומה יוצר חיבור מחודש של הפיצול שיצר קודם לכן: אם ברצוננו להשתמש בחשיבה כמכשיר לחדירה מעמיקה יותר אל תוך העולם, עלינו לראות את החשיבה עצמה כחלק מההתנסות. רק כך נמנע את אובדן האחדות הפנימית – דבר שיקרה מייד כאשר ננסה להחדיר אליה [אל ההתנסות] גורם זר מבחוץ [הכוונה לחשיבה]. אנו עומדים מול ההתנסות הטהורה ומחפשים בתוכה את היסוד שישפוך אור על עצמה ועל שאר המציאות. והוא מדגיש: בתוך התוהו ובוהו חסר הקשר של ההתנסות, אנו מוצאים יסוד המוביל אותנו אל מעבר לחוסר קשר זה. יסוד זה הוא החשיבה.

עתה מתעוררת שאלת יסוד, שלתשובה עליה ישנה השפעה עמוקה על מאפייני ההכרה של גתה, והיא: מהי מהות החשיבה וכיצד פוגשים אנו אותה בתהליך ההתנסות? החשיבה, כאחת התופעות שבהתנסות, היא בעלת עמדה יוצאת דופן בתוך ההתנסות, אומר שטיינר, ואף ממשיך ומאפיין אותה כ"התנסות גבוהה יותר בתוך ההתנסות". מה בכל זאת מבדיל בין השתיים?

כדי להסביר את ההבדל, שטיינר מתאר את המפגש שלנו מול תופעה חיצונית לנו, כמו למשל רתיחת המים בקומקום: אין זה משנה עד כמה אני הופך בדבר – אם אני מוגבל רק למה שחושיי מאפשרים לי, איני מגלה כל מערכת יחסים בין העובדות. אין זה כך בנוגע לחשיבה. אם אני תופס לדוגמה את המחשבה על הסיבה, הרי זו, על ידי עצם תוכנה, מובילה אותי למחשבה על התוצאה. עליי רק להחזיק במחשבותיי כפי שהן נכנסות להתנסותי המיידית והן מופיעות כמאפיינות
שמתוך חוקיות.

באפיינו את מערכת היחסים בין חשיבה להתנסות, שטיינר קודם מפצל ביניהן – כל אדם הממקד את תשומת לבו בנקודה זו, יגלה כי קיים הבדל מהותי בין הדרך בה מתרחשת תופעה חיצונית הידועה לנו במציאות החושית או גם בתהליך כלשהו של חיינו הפנימיים, ובין הדרך בה אנו נעשים מודעים למחשבותינו. אך מייד לאחר מכן הוא ממזג ביניהן לאחדות מוניסטית דינמית: זהו תוכנו של העולם כפי שהוא נראה משני כיוונים. פעם אחת הוא נראה כפעילות המתרחשת בתודעתנו ובפעם השנייה – כתופעה בלתי אמצעית של חוקיות המושלמת בתוך עצמה. שטיינר לא מסתפק באיחוד המחודש הזה ומוסיף רמיזה עבה: מייד נראה איזה צד משני צדדים אלו הינו המשמעותי יותר.

בפסקה זו מצוי הזרע לתשובה על שאלת חייו של שטיינר. החשיבה היא תוכנו של העולם כפי שהיא נראית משני כיוונים – כפעילות סובייקטיבית המתרחשת בתודעתנו, ובו זמנית כמציאות אובייקטיבית בלתי אמצעית, החדורה בחוקיות אידיאית בתוך עצמה.

וכעת מאחד שטיינר לבלי הפרד את אותו פיצול מלאכותי שיצר לרגע: עתה נראה שאנו עצמנו החדרנו לכאן את היסוד הסובייקטיבי, אותו ביקשנו להוציא באופן כה נחרץ מהתאוריה שלנו על ההכרה. למרות ששאר התופעות בעולם אינן נושאות אופי סובייקטיבי – כך ניתן להסיק מהסברנו עד כה – הרי למחשבות, אפילו לפי דעתנו שלנו, ישנו אופי כזה.

שטיינר מודע לטענות הנגד – שמקורן בחשיבה הקאנטיאנית הרווחת – והוא מבאר שהן נובעות מהבלבול בין זירת הפעילות של מחשבותינו לבין היסוד שממנו הן לוקחות את חוקיותן הפנימית. בעצם, כאשר חושבים על הדברים מתוך התבוננות קשובה ופתוחה, ניתן לראות בבירור, שבדומה למוזיקאי שאיננו יוצר את חוקיות הזיקה שבין הצלילים אשר אותם הוא מלחין – אלא מאפשר להם להתגלות באמצעות פעילותו המוזיקלית – כך גם האדם, איננו יוצר את החוקיות שקושרת קשר הגיוני ופורה בין מחשבות, אלא מאפשר את התגשמותן בהתאם לטבען העצמי, באמצעות פעילותו כאדם חושב.

ושטיינר אכן חותם נושא זה באמירה: עתה אנו מבינים איזה מבין שני ההיבטים של עולם המחשבה מהותי יותר ממשנהו: ההיבט האובייקטיבי של תוכן המחשבה הוא ההיבט המהותי שלה, ולא ההיבט הסובייקטיבי של צורת הופעתה.

עולם מחשבה אחד

שטיינר, המבין היטב את המשמעות הרוחנית, הרגשית והמעשית של פריצת דרך זו במדע ההכרה, עושה כמיטב יכולתו להמחיש מציאות מורכבת ודינמית זו – לתארה ולאפיינה באופן השווה לכל נפש:

אין זה משנה עד כמה מוזרה תראה לנו תפיסה זו – התפיסה שאנו מביאים בפעילותנו ישות אובייקטיבית לידי ביטוי, כלומר, שאיננו נעשים סתם מודעים בעלמא לתופעה, אלא בו בזמן יוצרים אותה – תפיסה זאת אינה בלתי אפשרית.

דברים אלה של שטיינר הם מפעימים ומעוררי השתאות. לכן, פשוט אחזור עליהם: איננו נעשים סתם מודעים בעלמא לתופעה, אלא בו בזמן יוצרים אותה. שטיינר מבצע מייד קפיצה מחשבתית שלא רק מאחדת בין החשיבה להתנסות, אלא גם בין כל ריבוא התופעות, לכל ריבוא התודעות בעולם:

עלינו רק לזנוח את הרעיון המקובל כי קיימים אין ספור עולמות מחשבה כפי שקיימים אין ספור אנשים, הוא מסביר, וממשיך: הבה נניח לרגע, שבמקום הדעה הזאת נקבל את הדעה הבאה: קיים רק עולם מחשבה אחד ויחיד, ופעילות החשיבה שלנו אינה יותר מהכוונתנו, הפניית עצמיותנו אל מרכז המחשבה של העולם. אין זה המקום לבדוק אם השקפה זאת נכונה או לא, אך אין היא בלתי אפשרית. כך השגנו את מה שרצינו: הראינו שנוכל בהצדקה מלאה להותיר את האובייקטיביות של המחשבה, עליה הכרזנו כעל דבר הכרחי, כדבר שאינו סותר את עצמו.

כדי להתנסות בפעילות החשיבה המכוונת אותנו ומפנה את עצמיותנו אל מרכז המחשבה של העולם, עלינו לטפח את היכולת שבה ניחנים בין השאר פילוסופיים שמלאכתם אמנותם, ומשוררים הראויים לשם מכובד זה. עלינו להפוך בהדרגה לבני בית ממש בתוך עולם החשיבה, בתוך עולם השפה החיה, הפועמת והנושמת.

שטיינר לא מסתפק במהלך חשיבה מקורי וייחודי זה, וממשיך בעקבות גתה צעד נוסף אל החשיבה, שכדי לבצע אותו עלינו לשחרר את עצמנו מכל דעה קדומה. דעה קדומה – מסביר שטיינר – היא ההנחה שהמחשבה נמצאת בתוך תודעתנו ושבאמצעותה אנו מגיעים להסבר ביחס לאובייקט המצוי מחוץ לתודעתנו.

חשיבה היא איבר על-חושי

כעת חוצה שטיינר את הסף הקיים בין עולם החושים לבין המציאות העל-חושית שמאפיינת את החשיבה, ויוצר את התשתית המדעית-רוחית שמאפשרת לחקור באופן דינמי הן את עולם החושים והן, בהמשך, את המציאות העל-חושית עצמה. מציאות זו עשויה להתגלות אט אט, בתרגול הדרגתי, לסוג הראייה המתפתח כשאנו משתמשים בחשיבה החיה כאיבר על-חושי. וכך מתאר ומאפיין שטיינר את חציית הסף ההכרתית:

נחקור עולם זה כאילו דבר לא קיים מעבר לגבולותיו, כאילו עולם המחשבות הוא לבדו המציאות. לזמן מה נפנה את תשומת לבנו הרחק מחיי היומיום, מעולם החושים הסובב אותנו. העובדה שאופן התבוננות זה הוזנח במחקרים המתבססים על תיאוריית ההכרה של קאנט הייתה הרסנית למדע זה. השמטה זו הובילה את המדע לכיוון הפוך מזה שאנו נותנים לו.

לא מדובר כאן ב"ויכוח פילוסופי אקדמי" בין תפיסתו של קאנט לזו של גתה, כפי שמאפיין אותה שטיינר. מדובר כאן בשאלת חיים בעלת משמעות גורלית ממש באשר לזיקה הרוחנית והנפשית של האדם. התנסות רליגיוזית באחדות הדינמית בעולם ובאדם, כפי שהיא מתוארת כאן – פרי פעילות אנושית יזומה ומודעת – הינה צורך רוחני ונפשי עמוק הנטוע בכל אדם. כאשר אנו לומדים לנוע ולהתמצא בעולם המחשבות, שהוא עולם על-חושי, אנו עשויים להתנסות בהוויית החיים האחדותית והדינמית המאפיינת אותו; ומתוך התנסות זאת, להשלים את רגש האחדות והפליאה שמעוררת בנו ישות הטבע, כאשר אנו פוגשים אותה באופן גתאני.

האחדות, שהיא נושא התבונה, קיימת לפני כל פעילות מחשבתית, לפני השימוש בתבונה עצמה, אלא שהיא עדיין נסתרת. היא קיימת רק כפוטנציאל ולא כתופעה מוחשית. רוח האדם מכניסה את החלוקה כדי שנוכל להביט במציאות השלמה – באיחוד התבונתי של החלקים הנפרדים.

אין צורך לחפש את הרוחני מעבר למציאות היומיומית – הרי גם כאשר אנו מכינים רשימת קניות לסופרמרקט, מדובר במעשה יצירה המאפשר לנו לממש תוכן רעיוני

צורתה האמיתית של המציאות

עיוננו הראה כי תוכנו האמיתי של המדע איננו החומר החיצוני שאותו אנו קולטים באמצעות החושים, אלא האידאה הנתפסת ברוח ומובילה אותנו אל מרקם העולם – עמוק יותר מכל פירוק או תצפית בעולם החיצוני, עמוק מכל התנסות, אומר שטיינר ובמסגרת מאמר זה ניתן היה לתאר ולאפיין רק כמה "אבני יסוד" לתאוריה של ההכרה. קריאת תכנים אלו, לימודם והתנסות בהם מחייבים מאמץ, סבלנות ונכונות לקרוא אותם שוב ושוב.

עתה, כאשר נכתבות המילים החותמות מאמר זה, עשויים הקוראים שהגיעו עד הלום לשאול: אך מהו הקשר בין התאוריה של ההכרה לבין יצירה חברתית והגשמה עצמית? שכן, הבטחה לקשר זה מופיעה בכותרת.

ובכן, אין צורך לחפש את הרוחני מעבר למציאות היומיומית – הוא נמצא בפעילות השוטפת במהלך חיי היומיום. הרי גם כאשר אנו מכינים רשימת קניות לסופרמרקט, מדובר במעשה יצירה המאפשר לנו לממש תוכן רעיוני. לימוד והתנסות בנתיב הידיעה הגתאני, כפי שמובא כאן בקווים כלליים ובאופן תמציתי, אכן עשוי ליצור מקור השראה, קרקע פורייה ויסוד רעיוני ליצירה חברתית, להגשמה עצמית.

נחתום מאמר זה באפיון שעשוי להפתיע של המונח "מציאות" – אפיון מעורר השראה וגישה מעשית, אפילו התלהבות, ליצירת חיינו הייחודית "יוצרת המציאות".

המהות הבסיסית הכוללת של ההוויה יצקה עצמה החוצה אל העולם – היא הועברה אל העולם. במחשבה היא באה לידי ביטוי בצורתה המושלמת ביותר – בדיוק כפי שהיא בתוך עצמה ומתוך עצמה, אומר שטיינר וממשיך:

אמת זו מניחה כבסיס להשקפת עולם את היחסיות, את כיוון המחשבה המניח שאנו רואים את כל הדברים על פי האור שמטיל עליהם האדם עצמו. ראיית עולם זו נושאת את השם ״אנתרופומורפיזם״ ויש לה לא מעט תומכים. ואולם הרוב מאמין שתכונה מיוחדת זאת של הכרתנו מסיטה אותנו מן האובייקטיביות, מאחר והיא בנויה בתוך ומתוך עצמה. אנו קולטים הכול, כך הם סבורים, דרך משקפיים סובייקטיביים.

וכאן עונה שטיינר נחרצות על שאלת חייו:

תפיסתנו מוכיחה לנו את ההיפך בדיוק. אם ברצוננו להגיע למהותם של דברים, עלינו לראותם דווקא דרך משקפיים אלו. העולם לא ידוע לנו רק בצורה שבה הוא מופיע, אלא הוא מופיע כמו שהוא רק אחרי ההתבוננות החשיבתית. תבנית המציאות שטווה האדם במדע היא צורתה הסופית והאמיתית של המציאות.

[1] בתרגום ניר אליאב, הוצאת תלתן, (GA 2).

[2] ר. שטיינר, אוטוביוגרפיה: פרקים בנתיב חיי 1861 – 1907, עמ' 16, הוצאת בדולח.

[3] מכאן והלאה כל הציטוטים הם מתוך הספר קווי יסוד לתאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה, בתרגום ניר אליאב, הוצאת תלתן, (GA 2).

הערה חשובה: מכיוון שהמאמר בנוי כדיאלוג בין שטיינר לגתה ונסמך על ציטוטים רבים מספר זה, הוחלט בעריכה לא לציין כל עמוד ממנו נלקח הטקסט, אלא לאפשר קריאה חופשית ורציפה.

[4] הוצאת מיכאל, בתרגום בן ציון בננו וולקוביץ.