סיפורי סבתא

בין לידה למוות ישנה דלת מסתובבת אשר עליה כתוב מצד אחד: "כניסה" ומן הצד האחר: "יציאה". הרך הנולד פוגש את הסבא שלו קרוב מאוד לדלת. שניהם בעלי מעט שיער, גפיהם חלשים, מערכת העיכול אינה מתפקדת בצורה מיטבית, ייתכן שאצל הקשיש רמת התודעה כבר לא מפותחת כפי שהייתה, ואילו אצל התינוק טרם התפתחה. במבט העיניים הם יכולים להבין זה את זה, לחוש את החום, האינטימיות והאכפתיות שנוצרות מתוך קרבה אנושית פשוטה. ניתן להניח את התינוק על ברכי הסבתא שיושבת בכסא הגלגלים והיא תלטף אותו בידיים רכות ותביט בעיניה הבלתי צלולות בעיניו אשר מבטן טרם התמקד.

בעבר חיו מספר דורות יחדיו באותו המתחם, וכך הצעיר ביותר יכול היה לשאת עיניים מעריצות אל הבוגר ביותר. הקשישים נפגשו בסופו של מעגל החיים עם תינוקות אשר הגיעו זה עתה אל המעגל. כיום מעטות המשפחות אשר מתאפשר להן לקיים אורח חיים רב-דורי, אך ישנן תפיסות חינוכיות אשר דוגלות בכך ומנסות להעניק את האפשרות הזו לילדים ולקשישים.

גנים ובתי אבות — מפגש בין סוף להתחלה

במעון יום לתינוקות מגילאי שלושה חודשים ועד שלוש שנים, ביישוב שלומי, מקפידה המנהלת, לאה שוורץ, על מפגש חודשי עם קשישים בבית האבות הסיעודי הסמוך למעון. "אני מרגישה שזו ממש מצווה להביא אליהם את הילדים הקטנים. את רואה את האור בעיניים של הזקנים. אפילו מי שיושב בשתיקה יום שלם, פתאום הוא מדבר. גם הילדים אוהבים את הביקור. הם לא נרתעים, אלא ניגשים ומסכימים לתת יד לזקן שיושב לבדו. זה לא משנה אם הזקנים יודעים עברית או רק רוסית או אמהרית. הקשר הוא מעל לכל הדברים האלו".

מספר גננות ולדורף סיפרו לי על ביקורים בבית אבות הסמוך לגן, בדרך כלל פעמיים בשנה: בראש השנה למתן ברכות "שנה טובה", ובפורים, כאשר כל הילדים מחופשים ומכבדים את הקשישים במשלוח מנות. באירועים הללו, הקשר הוא חשוב ואכן תורם לשני הצדדים, אך הוא מעט חד-צדדי, כי הצעירים מביאים שמחה ומאכלים טעימים לקשישים, מבלי שהללו יכולים להעניק דבר מה בחזרה לילדים.

מאז 1976 רווחים בעולם בתי אבות משולבים עם גני ילדים. מחקרים מראים את ההשפעה המיטיבה של הביקורים הללו על לחץ הדם, על רמות הסוכר וכן על הפחתה של הנטייה לשקוע בדיכאון. הצעירים מרוויחים יכולת הכלה של אנשים שונים וכן את התחושה שהם מאוד רצויים ובעצם ממש נפלאים

מאז 1976 רווחים בעולם בתי אבות או מוסדות של דיור מוגן, משולבים עם גני ילדים. המגמה התחילה בטוקיו, יפן, ומשם התפשטה לארצות הברית ולקנדה. מחקרים מראים את ההשפעה המיטיבה של הביקורים ההדדיים על פרמטרים גופניים אצל הקשישים כמו לחץ הדם, רמות הסוכר ועוד, וכן על הפחתה של הנטייה לשקוע בדיכאון בגלל בדידות, ושיפור ביכולות הקוגניטיביות — בשל הצורך לדבר ולשחק עם הילדים. הצעירים מרוויחים מבט רחב יותר על התפתחות האדם, סבלנות רבה, יכולת הכלה של אנשים שונים ובעלי מוגבלויות וכן את התחושה שהם מאוד רצויים ובעצם ממש נפלאים.

באחד הסרטונים שמתעדים ילדי גן מבקרים בדיור מוגן, שואל הקשיש, אשר שמיעתו פגועה, את הילד הקטן: "איך קוראים לך?" הילד עונה: "מקס!" הקשיש שואל שוב: "מאט?" הילד עונה בסבלנות: "מקס!" וכך שוב ושוב תוך שהוא משפר את ההיגוי שלו ומגביר את קולו, עד שהאיש שומע את שמו.[1]

דווקא מתוך המוגבלות הפיזית של המבוגרים, צומחים יחסים שמעודדים את העצמאות של הילדים ואת תחושת הערך העצמי שלהם. באותו הסרט אומרת על הילדים גב' מראס, דיירת בבית דיור מוגן בבריטיש קולומביה: "את לא יכולה לעזור להם הרבה, אז הם צריכים לגלות ולעשות דברים בעצמם". ילדה קטנה אשר מתארחת פעמיים בשבוע במוסד הזה, ביקשה מהוריה לערוך לה שם את יום הולדתה. ביל, שנוטה לשחק לבדו בגן, רץ תמיד אל קשיש אשר מקבל אותו באהבה ומתפעל ממבנים שהוא בונה בלגו.

קשישות וילדות בבילוי משותף בבית אבות משולב בגן ילדים, מתוך הסרט The Growing Season

מפגש עם המוות

במקרים מסוימים, פוגשים הילדים גם את המוות של אחד מחבריהם הקשישים.

בגיל הזה הילדים עדיין חיים את חווית האחדות עם העולם, ועבורם ההבנה שהחיים הם סופיים לא נתפסת. הם אינם מבינים עדיין את משמעות המוות, מה גם שילדים נוטים לקבל את העובדות כמות שהן. הם אולי ינסו לברר האם ומתי הקשיש שהכירו יחזור, אך יקבלו את העובדה המוגמרת.

בתרבות המערבית, לעומת זאת, מתחולל מאבק עיקש ומתמיד נגד המוות. כל האמצעים המדעיים מגויסים כדי לדחות את הגעתו וכן על מנת לאפשר לכולנו להיראות צעירים ככל הניתן עד הרגע שבו אנו נפרדים מן העולם. אמא אחת סיפרה לי שיש לילדה שלה אקווריום עם דגי זהב. כאשר מת דג, היא רצה במהירות וקונה דג חדש, לפני שהילדה תבחין שהוא מת. היא לא מעוניינת שהילדה תיאלץ להתמודד עם האבדן. ייתכן שהאופן שבו התבגרו ילדים בחברות המשפחתיות והשבטיות הכין אותם בצורה טובה יותר להתמודדות רגשית עם העובדה שהכול בעולמנו עתיד להתכלות: מדגי זהב ועד אנשים אהובים.

כתב שטיינר: "אל תניחו לנוער לומר 'אנחנו לא נשב לשולחן משותף עם אנשים זקנים'. כי אנתרופוסופיה איננה עניין של גיל. היא חיה בנצחי אשר מזמן את כל בני האדם יחדיו. הניחו לנוער להביא את עצמם באופן מלא לתוך החברה האנתרופוסופית. הזקנים, אם ייקחו את האנתרופוסופיה אל טבעם בצורה מלאת חיים, ירגישו כיצד הם נמשכים אל הצעירים. הם יגלו שאת מה שהם הרוויחו במהלך חייהם הם יכולים לחלוק באופן הטוב ביותר עם הצעירים [...] בין הזקנים האנתרופוסופים האמיתיים ימצאו בני הנוער את מה שהם זקוקים לו, פן יגיעו בעצמם יום אחד ללא כוחות לגיל המבוגר, לאחר שניסו ללא הצלחה להימלט ממנו".[2]

סבלנות של סבא

כותבת גודרון בורקהרד (Gudrun Burkhard): "ישותו של ילד קטן היא אור זורח בעולם. יש לנו את הרושם שאישיותו של הילד גדולה הרבה יותר מגופו. באמצע החיים ישותנו הרוחנית שוקעת לתוך גופנו. היא קורסת פנימה ואנו כביכול קשורים חזק לאדמה. אך זוהי בדיוק הסיבה שבגללה ביכולתנו להניח לאלמנט הרוחני אשר הבאנו עמנו להתגשמות הנוכחית, לזרום אל עבר העולם". והיא מוסיפה: "עם הזקנה, גופנו הופך להיות יותר שקוף, עצמותינו קלות יותר [...] וישותנו יכולה לזרוח החוצה מתוך פנימיותנו. מדוע, למשל, ילדים קטנים כה אוהבים את סביהם? כי הם חשים את האור הזורח הזה מתוכם".[3] ניתן לומר, אולי בפאתוס מסוים, כי האורות הרוחניים של מי שבתחילת דרכם ומי שבסופה, מתמזגים.

כיום, סבים רבים נמצאים במצב בריאותי תקין ומסוגלים לתפקד, ולא בהכרח גרים באותו מתחם עם נכדיהם. מערכת החינוך, מתוך התחושה של נחיצות המפגש, יזמה מספר אפשרויות למפגשים בין-דוריים כאלו, למשל פרויקט "סב-גן" אשר מזמין קשישים להגיע אחת לשבוע לגן ולספר סיפור או סתם לשחק עם הילדים. סבא אלי בן ה-86 חי בדיור מוגן בחיפה. אחת לשבוע הוא מספר סיפור בגן ילדים שנמצא במרחק הליכה מדירתו. כשהוא מספר לי על הגן בורקות עיניו: "כשאני נכנס הם כולם רצים אליי! מנסים לחבק אותי... ואפילו הילד הכי שובב שבדרך כלל לא מקשיב לגננות, יושב לי על הברכיים כשאני מספר סיפור. הוא יודע שיש לי סבלנות ושאני בחיים לא אכעס עליו! הנכדים שלי כבר גדולים ועוד אין לי נינים... אבל הגן הזה — זה מה ששומר אותי צעיר".

מנהג אחר הוא לעשות אירוע שנתי, אשר מוזמנים אליו רק סבים וסבתות. חלקם תורמים בעשייה שהיא פרי מומחיותם, למשל תיאטרון בובות שהכינו סבא שהוא נגר וסבתא שהיא תופרת. אחרים אופים  עם הילדים  או מכינים איתם ארוחת ערב משותפת. הילדים והקשישים פועלים בקצב משותף שהוא נכון לשני הצדדים: מדוד, שקט, כאשר לתהליך יש ערך ולא רק לתוצאה.

במעונות יום שאני מלווה במגזר הערבי, נחגג יום בשנה אשר קשור בחג הקורבן, ונאפים בו מאפים מסורתיים יחד עם הסבתות (סבים לא הוזמנו...) אמהות וילדים. האמהות הצעירות כבר אינן יודעות כיצד להכין את המתכונים המסורתיים, אך זו הזדמנות עבורן ללמוד מאמא שלהן או מאמא אחרת.

סבתא "נהגת שודים"

כותבת גודרון בורקהרד: "מגיל 63 ועד 70, אנו מאפשרים לאיכות של הפליאה לצמוח בנו שוב: פליאה מן הטבע, מסביבותינו ומנכדינו אשר מתפתחים ומביאים אישיות חזקה משלהם".[4]

סיפר אור, בן 28: "הייתי הולך עם סבא לטייל בוואדי שליד הבית שלו ושל סבתא, והכול היה ממש מיוחד. שמנו לב לכל צמח, לכל ציפור. הוא ידע את השמות של כולם. זה היה כייף כי הלכנו לא לאט מדי ולא מהר מדי, בדיוק כפי שהייתי צריך!" קרן, בת 26, סיכמה בפשטות את תחושת הקשר עם סבתהּ: "כשאני מסתכלת על סבתא, אני רואה איך אני יכולה להיות כשאהיה בגילה, והיא נותנת לי דוגמא נפלאה".

דגנית, בת 35: "ההורים שלי לא רצו בעלי חיים בדירה, ואולי זה גם לא היה אפשרי. אבל הייתי מגיעה לבית של הסבים במושב, ושם היו חתולים בחצר ועורבים, שגם אותם סבתא הייתה מאכילה ושומרת עליהם מהחתולים, ולולים שהיינו אוספים בהם ביצים ומכינים 'חביתה מיוחדת'. את יודעת איזה אתגר זה להחזיק קופסא קטנה עם כמה ביצים ולשמור שלא יישברו עד שניכנס הביתה?"

צעירים ובוגרים ששוחחתי עמם בנוגע לקשר עם סביהם, תיארו תחושה נפלאה של הזנה ושל אהבה ללא תנאי. סיפר אדם שעזב את בית הוריו בגיל 16 בגלל קשיים שחווה שם ועבר לגור עם סבתו: "הייתי מגיע מבית הספר, מזיע, עצבני, ואז סבתא שואלת: 'מה נשמע?', והיא לא מתכוונת אם עשית שיעורים, או איך התנהגת. היא רק מתכוונת אם היה לך נעים וטוב... וגם אם אתה אומר שלא כייף, אז היא לא מתרגשת ומתעצבנת. היא ממלאה לך צלחת בדיוק באוכל שאתה הכי אוהב, וכשגמרת לאכול כבר יש לך עוד פעם כוחות להתמודד עם העולם".

ייתכן שהאופן שבו התבגרו ילדים בחברות המשפחתיות והשבטיות הכין אותם בצורה טובה יותר להתמודדות רגשית עם העובדה שהכול בעולמנו עתיד להתכלות: מדגי זהב ועד אנשים אהובים

עמרי זכר את סבתו עם הציפורניים הצבועות אדום וריח הבושם המתוק והכבד, "סבתא הייתה 'נהגת שודים' ו'סבתא-מכשפה' ועשינו איתה המון דברים שאמא לא הייתה מרשה לנו, או סתם לא הייתה פנויה אליהם".

כשהילדים הופכים לאנשים והסבים הופכים לקשישים, נוסף היבט נוסף, מכמיר לב, ליחסים. אני נזכרת בילדיי אשר האכילו את סבא במרק טחון כאשר שכב בבית החולים. לאחר שנים שבהן הוא הרים אותם "עד השמים" בידיו החזקות, כעת הם מצאו בתוכם סבלנות וחמלה להאכיל אותו, כפית אחר כפית, בשכבו על ערש דווי, וגם זו למידה חשובה: כיצד להעניק חזרה למי שאהב אותנו, כיצד לדחות את הרצונות והחשקים האחרים ופשוט להיות שם עבור מי שזקוק לנו כעת.

אף אחד עוד לא מת מחתיכת שוקולד

סיפרה לי סבתא סילבי שעדיין עובדת בחברת היי-טק ונוסעת לנסיעות עסקים ברחבי העולם: "אני תמיד משתדלת להקדיש יומיים בשבוע אחר הצהריים לנכדים. הם יודעים שאני אגיע להוציא אותם מהגן. אני משתדלת, אם אפשר, לא להיות בחו"ל בימים שהתחייבתי לבלות איתם את אחר הצהריים. אז אפילו שאני גרה בכרמיאל והם גרים במרכז אני מגיעה. הם מה-זה טסים אליי כשאני בדלת של הגן! וגם החברים שלהם מיד קוראים להם, כאילו שהגיעה איזו סלבריטי לגן. אני לוקחת אותם לגינה. לאמא שלהם אין זמן בדרך כלל. אנחנו אחר כך חוזרים הביתה, אופים משהו ביחד, או מכינים ארוחת ערב, אני רוחצת אותם בנחת. טוב, אני מרשה להם קצת יותר זמן טלוויזיה ממה שאמא שלהם (הבת שלי) מרשה. היא גם מאוד מקפידה על התזונה. אז אני לא מביאה כל מיני ממתקים זולים עם צבע מאכל, אבל חתיכת שוקולד פה ושם עוד לא הרגה אף אחד. להיפך, יש כאלה שטוענים שזה אפילו בריא!"

מיד אני נזכרת באמו שוחרת הבריאות של בן זוגי, אשר בילדותו לא אפשרה כלל להכניס ממתקים הביתה, אבל כשילדיי היו קטנים, היא הניחה לכל אחד קוביית שוקולד בפיו, כדי ששנת הצהריים שלהם תהיה מתוקה!

זה כמובן מביא אותי לדיון בנוגע להלימה בין העקרונות של ההורים לבין העקרונות החינוכיים של הסבים. אז זהו, שאין ממש כאלה. רוב הסבתות ששוחחתי איתן לצורך הכנת המאמר, אמרו שהן מרגישות שחרור עצום. "אני לא צריכה לחנך, לא צריכה לנזוף, להגביל, להגיד: 'זה אסור!', אני מחבקת, מנשקת, נותנת להם מה שמבקשים והמון המון אהבה. זה בדיוק מה שהם צריכים ממני!"

"הייתי מגיע מבית הספר, מזיע, עצבני, ואז סבתא שואלת: 'מה נשמע?' וגם אם אתה אומר שלא כייף, אז היא לא מתרגשת ומתעצבנת. היא ממלאה לך צלחת בדיוק באוכל שאתה הכי אוהב וכשגמרת לאכול כבר יש לך עוד פעם כוחות להתמודד עם העולם"

מצד שני, פעם שוחחתי עם אמא צעירה שיצאה נסערת מבית אמה, כשבידיה בנה הבכור בן השנה. היא סיפרה בזעם שהסבתא, בכל פעם  שהתינוק מגיע לביקור, מדליקה טלוויזיה, מכוונת אותה לתכנית שמיועדת, לדעתה, עבור קטנטנים, ומניחה שקית של חטיף בידו. האמא פשוט רתחה, ואמרה ש"יותר בחיים אני לא אתן לסבתא לשמור עליו!"

זו אכן דילמה, אשר נוגעת גם למערכות היחסים בין ההורים לסבים. האם ההורים מגשימים את הערכים שקיבלו בבית מהוריהם או שאולי בחרו בערכים אחרים? מה טיב התקשורת? האם יוכלו לבקש בקשות ספציפיות לגבי אופן הטיפול של הסבים בילדים? זוהי גם הזדמנות לגייס סבלנות והכלה הדדיים. אולי מתוך ההכרה בחשיבות הקשר שבין הנכדים לסבים, נוכל לעשות ויתורים כלשהם.

יחד עם זאת, אני חייבת לבטא הסתייגות מסוימת מכל מה שנאמר עד כה בנוגע לתרומתם של הקשישים לצעירים. אמי ז"ל (אשר לצערי לא זכתה להגיע לזקנה) אמרה בהומור ש"צעיר טיפש אינו הופך לזקן חכם". גודרון בורקהרד מתארת בספרה את היתרונות של אדם אשר במשך שנות חייו התפתח מבחינה מוסרית, רוחנית ואנושית ומצד שני מצרה על כך שישנם זקנים אשר מוסיפים כובד פיזי לגופם, ממורמרים, ביקורתיים ואינם תורמים דבר להתקדמותם של הילדים והצעירים שפוגשים בהם. במקרה כזה אפשר לשקול מפגשים רק באירועים משפחתיים, ולא להשאיר את הילד עם הקשיש.

כאשר שטיינר דן בנושא של חינוך למוסר, הוא מתאר אנשים אשר בזקנתם "משרים סביבם אווירה של ברכה עבור הסובבים אותם. הם אינם צריכים לומר הרבה, אך בכל זאת קורנים השפעה מבורכת עבור אחרים, בעזרת מבע עיניהם, עצם נוכחותם, מחוות זרועם. הם אולי אומרים מעט, אך דבריהם וכל מעשיהם טובלים באהבה וזה הדבר אשר משרה תחושת ברכה על כל הסובבים אותם".[5] כיצד זכו בכך? שואל שטיינר ומסביר: בילדותם, בין הגילאים שבע וארבע-עשרה, הם למדו לשלב את ידיהם בתפילה ולחוש יראת כבוד. היכולת הזו, אומר שטיינר, חודרת אל כל הארגון הפנימי של האדם וחיה בתוכו, וכאשר הוא מגיע לגיל הבוגר היא מותמרת (עוברת טרנספורמציה) ליכולת להביא ברכה לסביבה. כך החינוך בגיל הצעיר מלווה את ההתפתחות המוסרית של האדם עד סוף ימיו.

[1] מתוך הסרט The growing Season, ניתן לצפייה ביו-טיוב.

[2] The Constitution of the School of Spiritual Science, p. 66

[3] Burkhard Gudrun, Taking Charge - Your Life Patterns and Their Meaning,  Floris Books 1997, p.120

[4] שם

[5] Waldorf Education and Anthroposophy: Twelve Public Lectures, vol. 2, p. 193