אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפניי,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.
(אני ואתה, מילים: אריק איינשטיין. לחן: מיקי גבריאלוב)
"אני ואתה נשנה את העולם. זה הרצון הטבעי של כל דור לעשות עולם טוב יותר. אצלי זה לא עם דגלים ומהפכות אלא אתה ואני ביחד. [...] מבחינתי יש פה דווקא אינטימיות שאומרת לא לשנות את העולם על בריקדות, לא במהפכה, אלא אני ואתה ועוד אחד ועוד אחד...".1
הקדמה
מה סוד הקסם של אריק איינשטיין? מה גרם לנו להתאהב בו? האם זו הפשטות שלו, האיפוק והצניעות? האם זו הדרך בה הוא שר — כך שנדמה לכל אחד שהוא שר במיוחד עבורו? מה הפך אותו לזמר שמזוהה כל כך עם הארץ־ישראליות?
כשאנו שומעים את אריק שר אנחנו מאמינים לו, אנו מרגישים שהשירה שלו בוקעת ממקום עמוק, שאינו נמצא רק בהווה, אלא מזכיר לנו זמן אליו אנו מתגעגעים. אריק: "הביטוי המוזיקלי זה אורח חיים, זה מוכרח להיות כך כי אורח החיים הזה כולל את המטען שאני סוחב איתי, את הגימנסיה, את השומר הצעיר, את אבא ואמא שהיה להם תמיד יחס לאמנות. אבל מעל הכול יש איזה מין משקע כזה, שהייתי מגדיר אותו כמשקע של איפוק, משהו סולידי, לא שבירה של מסגרות."
דמותו של איינשטיין הכילה ניגודים: אדם ביישן שזקוק לקהל, איש מתבודד שאסף סביבו חבורות, דמות לאומית שברחה מכיבודים ותארים. "זה הכול עניין של אהבה," אמר, "של תן וקח, אתה שר שיר, אתה רוצה להתחלק עם האנשים ששומעים אותך."
השירים של איינשטיין הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, עד היום הוא המבצע המושמע ביותר ברדיו. שיריו מגדירים את הפסקול הישראלי וקשה לדמיין את הישראליות בלעדיהם.
במאמר זה אנסה להבין את דמותו של אריק איינשטיין דרך סיפור חייו; אנסה להסביר כמה מעקרונות מדע הרוח האנתרופוסופי, כפי שהם באים לידי ביטוי בביוגרפיה שלו.2
על פי האנתרופוסופיה, האדם הוא ישות רוחנית שמתגשמת לתוך חומר. תכלית קיומו היא התפתחות אינדיווידואלית דרך הבנת אירועי חייו במשך מחזורי החיים השונים. הבנת החוכמה הנמצאת בתשתית האירועים השונים פותחת פתח להתמרת החומר בחזרה אל הרוח.
בשימוש במושג "רוח" אין הכוונה למשהו אבסטרקטי ומנותק מהמציאות. הייעוץ הביוגרפי מציג שיטת עבודה קונקרטית שעוסקת ב"כאן ועכשיו" ואינה בורחת לתיאוריות ערטילאיות.
לכל שבעון בחיי האדם יש חוקיות משלו והוא מאופיין באפשרות לפיתוח כישורים ("איברים רוחיים") חדשים ויכולות חדשות. בחלק השני של החיים (באקסקרנציה) האיבר הרוחי קיים כפוטנציאל וניתן למימוש על ידי עבודה אקטיבית פנימית.
אם היינו שואלים את איינשטיין לגבי רוחניות, לא בטוח שהוא היה מבין על מה אנחנו מדברים; היצירה הייתה הכוח המניע שלו והסיבה שלו לקום בבוקר. אך ניתן לומר שכוחות יצירה הנוצרים מתוך השראה כמוהם ככוחות רוחניים.
ילדות
אריק איינשטיין נולד בתל אביב ב־3 בינואר 1939 בשם אריה לייב איינשטיין, בן יחיד להוריו — יעקב, שהיה שחקן בתיאטרון "האוהל", ודבורה שהייתה פעילה בארגון אימהות עובדות.
אריה הילד נהג לשבת שעות ולצפות באביו ובשחקני התיאטרון שערכו חזרות בצריף של האוהל, סופג את האווירה של מאחורי הקלעים.
אריק תיאר את המקום כצריף קסום על יד הים, עטוף כולו צמח מטפס, עם מטבח וחדר אוכל צמוד עבור שחקני התיאטרון. הצריף בו נערכו החזרות היה ממוקם ברחוב הירקון, כ־200 מטר מביתה של משפחת איינשטיין. עם השנים חסכו ההורים והתקדמו מדירה לדירה, כולן בתוך תל אביב.
אריק נולד בתל אביב, גר ויצר בה כל חייו והיא הייתה אהבתו הגדולה. ממנה יצא אל נופי ארץ ישראל האהובים עליו. אריק: "אני בן של שחקן, ילד שגדל מאחורי הקלעים של התיאטרון מגיל שלוש. תיאטרון האוהל שבו שיחק אבי, יעקב איינשטיין, היה ליד הבית שלנו, איפה שהיו אולפני 'גימל גימל' בסביבות כיכר דיזנגוף. אני נולדתי ברחוב גורדון, אחרי זה עברנו לדב־הוז, אחרי דב־הוז לדיזנגוף. מדיזנגוף לרחוב לוריא ומרחוב לוריא לחובבי ציון, שבו אני גר עד היום. בקיצור, כל החיים הייתי בקילומטר מרובע אחד, לא יצאתי מקילומטר מרובע."
בראייה ביוגרפית ניתן לראות כיצד הבחירה של אריק במשפחה ובמקום אליו נולד שירתו את הקארמה שלו בהמשך חייו.
זיכרון מגיל שבע
"השנה היא 1946, המקום: תיאטרון האוהל. בכניסה מופיע שלט גדול: 'המכשפה' מאת אברהם גולדפדן. אחת הקומדיות האהובות על הקהל היהודי בגולה מוצגת כעת בעברית בארץ ישראל, על בימת תיאטרון הפועלים העברי. מאחורי הקלעים יושב על כיסא קטן ילד בן שבע בשם אריה. הילד מסתכל בעיניים פעורות על השחקנים המתרוצצים בתלבושות צבעוניות ומתכוננים להצגת הבכורה. אבא של אריה, יעקב איינשטיין, מגלם בהצגה את דמותו של מרקוס. ההצגה עומדת להתחיל, התזמורת מתחילה לנגן והשחקנים עולים לבמה. הילד מתבונן בהם בהערצה מהצד דרך הווילון, בולע כל מילה, סופג כל מבט וכל ניואנס. ואז הפסקה, השחקנים יורדים מהבמה, אחד מהם ניגש אליו, הוא משחק את התפקיד של הוצמח, רוכל עני וטוב לב, מעין ליצן חצר עצוב שמביט על הכול מהצד. השחקן מתקרב אל הילד, מחייך חיוך ואז ומדגדג אותו בבטן בהפתעה.
אריק: 'הייתי ילד בן שבע—שמונה וישבתי מאחורי הקלעים. חלפי שיחק שם ולאיזה שניה הוא עבר ככה, התכופף אליי ועשה לי ככה בבטן, דגדג אותי עם האצבעות בבטן ואמר 'אריק בריק מריק מריק' וחזר לבמה. זה נורא הרעיש אותי שהשחקן הזה המפורסם שנמצא על הבמה, פתאום עושה לי אריק בריק מריק מריק'."
האיש שדגדג את אריק הוא השחקן אברהם חלפי, שהיה גם משורר. חלפי עוד ישחק תפקיד משמעותי בביוגרפיה של איינשטיין בהמשך.
על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, הילד, שהוא ישות שהגיעה מעולם אחדותי והרמוני, מתחיל לזהות את עצמו כקשור לאדמה ולחוקיה הנוגעים לחומר. החל מגיל 5 הילד מתחיל להיות מודע יותר ויותר לגופו ומתחיל לחוש את עצמו כישות פיזית הכפופה לחוקי האדמה.
הילד אריה יושב פעור פה ומוקסם מההצגה, חולם ועף על כנפי הדמיון, ופתאום, אחד השחקנים יורד מהבמה וצובט אותו. אריה הילד בהלם: הוא אינו מאמין שהשחקן הינו בשר ודם. הכיצד הוא יורד מתוך סיפור האגדה ומדגדג אותו?
מה מסמן זיכרון זה? מדוע דווקא אירוע זה נחקק בזיכרונו של איינשטיין?
לזיכרון יש משמעות בביוגרפיה האישית, זיכרון הוא נקודה בזמן, בה לתוך זרם האירועים נכנסת תודעה המשמרת את האירוע הספציפי. אירועים הנחקקים בזיכרון בתקופת הילדות מרמזים על האישיות האינדיווידואלית ועל מה שתפגוש בהמשך חייה. על ניתוח והבנת אירועים אלו מתבסס הייעוץ הביוגרפי.
אריק זוכר את האירוע מגיל 7 בו נחווה הפער בין הפנטזיה למציאות, בין הרוחני לארצי.
כילד הוא לא הבין כיצד הנשגב יכול לרדת אל תוך החיים עצמם. ניתן להתבונן על התנהלותו של אריק בהיבט הארצי וכיצד בבגרותו אריק עצמו נתפס כישות נשגבת. האם יפגוש בהמשך חייו ירידה כואבת לאדמה?
גיל 17 – גילוי קארמת עתיד
בשבעון השלישי, המכונה "השבעון האסטרלי", מתפתח הגוף האסטרלי המכונה גם "גוף הנפש". כמו הנפש, שבעון זה מתאפיין ברגשות סוערים, תשוקות ומאוויים. בשבעון זה יש נטייה להטלטל בין רגשות קיצוניים של סימפתיה (משיכה) ואנטיפתיה (דחייה) והתחושה המרכזית היא תחושת פיצול וקיטוב (הפרדה דיכוטומית בין יפה למכוער, בין טוב לרע, ללא גווני ביניים).
על פי האנתרופוסופיה, אמצעו של כל שבעון הוא זמן משמעותי בחיי האדם. השנה האמצעית בכל שבעון מכונה בשם "שנת השמש". השמש מסמנת את אור התודעה ואת האני הנצחי. איכותה קשורה למה שמבקש להגיע אלינו מהעתיד. "שנת השמש" בשבעון השלישי היא גיל 17.
בגיל זה מתאפשרת לאדם "הצצה" לישות השלמה שלו, שאינה תלויה בהלך הרוח הקיצוני האופייני לגיל זה. אירוע אותו יחווה הנער יאפשר הצצה לעבר קארמת העתיד ולעבר השיעור הרוחני שיתגלה אליו בהמשך חייו.
בגיל 17 איינשטיין זוכה באליפות הארץ בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל, הוא משתתף במכביה החמישית וזוכה במדליית ארד. הוא גם משחק כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, קבוצה שאותה הוא עתיד לאהוד במשך כל חייו. שם הוא קיבל את הכינוי שילווה אותו עד הצבא — "אריות".
"אריות" מתכנן להתגייס לצבא בתור מדריך ספורט.
רגע לפני הגיוס, כשהוא מחזיק בתואר אלוף הארץ בקפיצה לגובה, הוא מקבל הזמנה להצטרף למשלחת ספורטאים לטורקיה. איינשטיין מתלהב ומתרגש, הוא קונה כרטיס טיסה — אך מגלה שהאלוף הקודם משך בחוטים הנכונים ועתיד לנסוע במקומו. מאוחר יותר אמר: "בדירוג המכות שחטפתי בחיים, האירוע הזה תופס מקום בצמרת."
אריק לוקח קשה את הדרך בה נעשתה ההדחה שלו מהנסיעה, הוא נפגע ממה שנתפס בעיניו כחוסר יושר וחוסר צדק (עסקני מכבי שלחו במקומו מישהו משלהם). לאחר שהודיעו לו שהוא לא ייסע אמר: "אני בהלם מוחלט, אני יורד שם במדרגות והולך לרחוב ארלוזורוב לכיוון הים והרגשה שהחיים נגמרו, מחניק לי בגרון, אני על סף דמעות. זה היה כל כך מכוער שאני נעלב ומתקפל, במקום להשיב מלחמה." ניתן להבחין בדפוס ההתנהגות של אריק אל מול פגיעה, הוא נאלם דום ואינו מסוגל להגיב. אריק הנער מוּרָד בעל כורחו ממה שהיה מגיע לו לדעתו. האם שיעור רוחני דומה יופיע בחייו גם כמבוגר?
איינשטיין עוזב את העיסוק בספורט. בנוסף, למרות שרצה לשרת בצבא כמדריך ספורט, הוא לא התקבל לתפקיד מכיוון שסבל מקוצר ראייה.
אביו של אריק הציע לו להיבחן ללהקת הנח"ל, המוסד התרבותי החשוב של התקופה, ובסוף שנת 1956, איינשטיין בן ה־17.5 ניגש לבחינה.
איינשטיין: "הלכתי ללהקת הנח"ל די במקרה, לא היו לי תוכניות מוגדרות להיות שחקן או זמר."
האם היה זה אכן במקרה? מה גרם לו לזנוח את העיסוק בספורט, שתפס מקום מרכזי בחייו, ולעבור לתחום הבמה? האם האכזבה מביטול הנסיעה לטורקיה הספיקה כדי לחולל שינוי כזה — או שקארמת העתיד התדפקה בדלת?
באודישן ללהקת הנח"ל אריק שר ועושה תרגיל במשחק. הוא מתאר אותו: "גשם, קר, אתה מחכה לפגישה דחופה ואז אתה נכנס למסעדה והמסעדה נורא מלוכלכת ורע לך והאיש לא בא לפגישה. ואז אני עושה את הפעולה שאם נהיה קצת רומנטיים קבעה את גורל חיי." אריק מחקה בגאונות אדם שמוצא זבוב בכוס שלו וקורא למלצר. הוא מתאר שהוא שיחק שם בצורה כל כך מוצלחת עד שהבוחנים התמוגגו וגל של אושר הציף אותו.
בהתבוננות לאחור הוא מבין שהבחינה הזאת הייתה אירוע מכונן בחייו. הוא אינו מבין: "איך באה לי השטות הזאת?!" ניתן לומר שבאירוע זה אריק קיבל השראה מכוחות גבוהים יותר.
אריק מגויס בתחילה לטירונות נח"ל (טירונות שמקורה בטעות, בגלל בעיות הראייה הקשות שלו, שבעקבותיהן אכן הורד לו הפרופיל בהמשך). אחרי תקופה בטירונות, כשהלהקה התעכבה ולא משכה אותו לתפקיד אליו היה מיועד, אריק השתמש בכישורי המשחק שלו וזייף התקף אפנדיציט, מה שהביא בסופו של דבר לניתוח שבו הוסר התוספתן שלו (שהיה תקין לחלוטין). בכך הוא השיג את מטרתו להשתחרר מהטירונות ולהגיע ללהקת הנח"ל.
מעשה זה, שהיה לכאורה לא מוסרי, היה כנראה הכרחי עבור הביוגרפיה של אריק.
מכלול האירועים שינו את מסלול חייו של אריק והסיטו אותם מעיסוק בספורט למוזיקה ובכך גרמו לו להתקדם לעבר הגשמת ייעודו.
למרות שהתקבל ללהקה בתפקיד שחקן, אריק מייצב את מקומו כזמר ואף כסולן (בשיר "רוח סתיו"). הוא העיד על עצמו שהוא לא הרגיש בנוח לשיר עם חברי הלהקה בצורה "הנכונה" מלאת הפאתוס האופיינית לתקופה. ניתן לראות כיצד כבר בשלב זה נטמנו הזרעים לדרכו הייחודית, לשירתו הנוגעת, האינטימית והאישית, זו שבעתיד תגדיר מחדש את השירה הישראלית.
החל מתקופת שירותו בלהקת הנח"ל דבק בו הכינוי "אריק", כינוי שבו הוא נודע מאז (במקום אריה או אריות).
גיל 21 – לידת האני הארצי
בגיל 20 אריק משתחרר מהצבא על תקן כוכב. הוא עוזב את בית הוריו ושוכר דירה בעיר הולדתו, אותה הוא כה אוהב. הוא מתחיל לשחק בתיאטרון סמבטיון וזוכה לשבחים על משחקו. במקביל הוא ממשיך לשיר ומוציא שיר קטן ואינטימי שהופך ללהיט ("השעות הקטנות של הלילה").
בגיל 21 אריק מקבל חוזה בחברת הד ארצי ומוציא מיני אלבום ראשון הכולל ארבעה שירים, בתוכם שיר אהבה לתל אביב החוגגת את שנתה ה־50 ("העיר הלבנה").
גיל 21 חותם את סיומם של שלושת השבעונים הראשונים, המאופיינים בגדילה ובפרידה הדרגתית מהשלם (העולם הרוחי ממנו מגיע האדם כתינוק). אלו השנים שבהן מתחיל המסע של הנשמה מהרוח אל תוך החומר. בשבעונים אלו מתבצעת בניית הגופים (פיזי, אתרי, אסטרלי) שלתוכם עתיד להיכנס בהמשך האני — החלק האלוהי, הגבוה והשלם באדם.
גיל 21 מכונה גיל "לידת האני הארצי". עד כה נבנה האני מבחוץ, מההיקף (ההורים והסביבה הקרובה). הילד והנער אינם מודעים לחלק הגבוה הקיים בתוכם, הוא עדיין נסתר מפניהם. החל מגיל זה האני חודר את הגופים (לתוך המעטפת הפיזית, האתרית והאסטרלית) ונפתחת אפשרות לפעולה מתוך הסמכות הפנימית. כעת מתחיל להתהוות הפוטנציאל לעצמאות וליצירה אינדיווידואלית חדשה. גיל 21 פותח את שלושת שבעוני הנפש, בהם האדם מתפתח דרך חוויות נפשיות ומתקדם אל עבר גיל 42 המזוהה עם לידת "האני הרוחני". בגיל זה אריק מתחיל את דרכו העצמאית כזמר, אך עדיין לא כאמן המעורב ביצירתו וקובע את התכנים. כבר במיני האלבום הראשון שאריק הוציא בגיל 21 ניתן להבחין בשירתו הייחודית והאישית הנוגעת עמוק בנפש. אריק חש שדרך שיריו הוא יכול לגרום לאנשים להתחבר לרבדים העמוקים ביותר בנפשם.
אריק משתתף בקברט תל אביב הקטנה המוצג ב"מועדון החמאם" ביפו. קברט שכתבו חיים חפר ודן בן אמוץ, המציג את תל אביב כעיר פלאית שצמחה מהחולות. כמו הדמות אותה הוא מגלם במחזה גם אריק היה תל אביבי בנשמתו, ובמקביל הייתה בו אהבה גדולה לארץ ישראל ולנופיה, אותה ביטא לא אחת בשיריו.
באותה שנה, כשהוא בן 21 אריק מצטרף ללהקת "בצל ירוק", שבה היו חברים גם אורי זוהר, חיים טופול, גבי עמרני, אילנה רובינא, זהרירה חריפאי ואחרים.
מגיל 21 והלאה אריק משתתף בהצגות של תיאטרון "האוהל" (הבוגד) ובהפקות של תיאטרון "החמאם" (משלי ערב, תל אביב הקטנה). בגיל 24 הוא משתתף בהצגה אירמה לה־דוס בתיאטרון "הבימה" — אליו התייחס בחרדת קודש.
אריק: "ההצגה אירמה לה־דוס הייתה הצלחה אדירה. הבימה הייתה עבורי קודש הקודשים, והרי עד לא מזמן הייתי בסך הכול בלהקת הנח"ל... בקיצור היה לי רע, התרגשות מחרידה [...] עליתי, וזה היה פשוט הצלחה מסחררת. הצלחה כפולה ומכופלת כי הייתי בטוח שאני הולך לכישלון, פלופ אדיר. אני חושב שזה היה אחד הימים המאושרים בחיי, אושר אין קץ."
בתקופה זו אריק משתתף בסרטים (דליה והמלחים, אולי תרדו שם), בנוני — הוא משחק את הדמות הראשית, בעוד אביו יעקב משחק את הדמות של אביו בסרט. הסרט לא זוכה להצלחה ולימים סיפר איינשטיין שהוא מתחרט על כך שהשתתף בו. סרט נוסף בו הוא משחק הוא סאלח שבתי שנכתב על ידי אפרים קישון, בו אריק מגלם את דמותו של בן קיבוץ המתאהב בבתו של סאלח.
שבעון נפש התחושה וגיל 28
בשלושת השבעונים הראשונים (0—21) האדם מעוצב על ידי הסביבה מבחוץ. החל מהשבעון הרביעי (21—28) מתחיל להיווצר מרכז פנימי אינדיווידואלי ונפתח מסע של חיפוש עצמי. בשבעון זה הכוחות החיצוניים, הנורמות והדעות של אנשים אחרים עדיין משפיעים על האדם, אך מתחילה להיווצר ישות אינדיווידואלית ייחודית המחפשת את מקומה בעולם. שבעון זה מאופיין על ידי תשוקות, רגשות והתנסויות דרך העולם החיצון.
אצל אריק מלווה שבעון זה (21—28) בעשייה ובהתנסויות מגוונות: משחק בתיאטרון ובסרטים, התנסויות עם הרכבים מוזיקליים שונים ואינטראקציות חברתיות. מבחינה מקצועית אריק מתחיל במסע לגילוי ודיוק האמן שבתוכו.
בגיל 24 אריק מתחתן עם אלונה שוחט, בת למשפחה ציונית גאה, נישואיהם נערכים בלובי של תיאטרון הבימה בו אריק משחק בהצגה אירמה לה־דוס. שנה אחר כך נולדת בתו הבכורה שירי.
כששירי בת שלוש ואריק בן 28 הוא ואלונה מתגרשים. שנה מאוחר יותר הם מתחתנים שוב ונולדת להם בת נוספת, יסמין. שנה אחר כך, כשאריק בן 33 הם מתגרשים סופית.
גיל 28 חותם את השבעון הרביעי ומכונה "גיל מעבר סף". עד גיל זה האדם כמו שותה מאגם הנעורים ונישא על ידי ההיררכיות הגבוהות המנווטות אותו לגורלו. החל מגיל זה ההיררכיות הרוחניות מושכות את ידיהן לאחור ועל האדם לחדש את עצמו מתוך כוחותיו הפנימיים. זוהי נקודת הזמן המשמעותית הראשונה בה האדם נדרש להיפרד ממה שהיה לו עד כה ולצעוד לקראת משהו חדש המבקש להתגלות אליו מהעתיד. מעבר סף זה יהיה כרוך תמיד בוויתור על הישן. האדם נדרש להיפרד מכישורי עבר שאינם משרתים יותר את התפתחותו ואינם רלוונטיים לעתידו ולייעודו. בנקודת זמן זו נדרשת פעולה אקטיבית כדי להמשיך בהתפתחות אינדיווידואלית רוחנית.
בגיל 28 אריק מצטרף לצמד ג'וזי כץ ושמוליק קראוס וביחד הם מקימים את להקת החלונות הגבוהים. ג'וזי מספרת: "אריק היה אז סטאר גדול ואנחנו היינו זוג שמופיעים בחלטורות פה ושם."
באותה תקופה נשמעו טענות שהצטרפותו ללהקה חדשה לאחר שכבר הוציא אלבום סולו מהווה נסיגה לאחור. אריק "הכוכב", שכבר זכה פעמיים ברציפות בפסטיבל הזמר והפזמון (בגילאים 26 ו־27) בוחר לותר על ההצלחה שהייתה מובטחת לו כסולן. הוא מבין שהמקום הבטוח שבו היה עד כה כבר אינו משרת אותו. הוא חדל מלהיות הזמר המבצע בלבד והופך להיות שותף מלא ביצירה.
ב־1967, כשאריק בן 28.5, פורצת מלחמת ששת הימים. אריק והחלונות הגבוהים שנמצאים בשיא הצלחתם מופיעים בפני חיילים ברחבי הארץ. אחרי המלחמה הם נוסעים לסיבוב הופעות ברחבי אירופה. הלהקה שרה באנגלית ונראה היה שיש לה סיכוי להצליח בחו"ל. אריק אינו מרגיש בנוח עם המופע הגרנדיוזי, הוא מתגעגע לארץ בה השאיר את אשתו אלונה ובתו הקטנה שירי. בזמן שהותו בלונדון הוא כותב את השיר "הימים הארוכים העצובים": "התגעגעתי לארץ, לילדה שלי שירי, שהייתה אז אולי בת שלוש או ארבע," סיפר. "באחד הלילות לא יצאתי, נשארתי בחדר, ובהתעטף עליי נפשי, כמו שאומרים, ישבתי וכתבתי את השיר הזה. מילים כאלה תמימות, נאיביות, אבל הן באו ממקום אמיתי. הייתי עצוב."
על סף חתימה על חוזה עם חברת הקלטות חשובה, אריק מחליט לעזוב את המופע ולחזור הביתה.
החלטתו זו עשויה להצביע על מעבר סף המיוחס לגיל 28. אריק ה"סטאר" מוותר על הצלחה אפשרית בחו"ל ועל פרסונת הזמר המצליח כדי ליצור רק מתוך המקום הנכון לו. חשוב היה לו לקחת חלק מהותי יותר ביצירות שאותן הוא מביא לעולם. היצירות עצמן הפכו לעניין העיקרי והפרסום הנלווה אליהן למשני בלבד.
השבעון החמישי (28–35) – השבעון הפורה
אריק מתחיל לעבוד עם בחור צעיר, אותו פגש כמה חודשים קודם לכן והתרשם עמוקות מהנגינה שלו. הצעיר הוא חייל משוחרר מלהקת הנח"ל בשם שלום חנוך.
אריק ושלום מוציאים ביחד את האלבום מזל גדי. הלחנים נכתבים כולם על ידי חנוך, המילים על ידי יוצרים שונים, ביניהם איינשטיין עצמו. השירים הפכו להיות נכסי צאן ברזל של המוזיקה הישראלית. לאחר צאת האלבום אריק אומר: "הבנתי שעד כה ההצלחה שלי הייתה מקרית לגמרי. אני רוצה להמשיך להקליט, לחדור יותר לאחורי הקלעים של כל מה שקשור במוזיקה."
בשנת 1969, כשאריק בן 30, מתחילה להתקבץ סביבו חבורה של אמנים שמקבלת את הכינוי "חבורת לול". הם פועלים תחת חברת ההפקות "הגר" שמתעסקת בהפקות טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. הסטארים של החבורה הם אורי זוהר ואריק איינשטיין, אותו אריק שתיאר את עצמו כביישן ובורח מתהילה. מצטרפים אליהם שלום חנוך, צבי שיסל, בועז דווידזון ועוד אמנים שלוקחים חלק ביצירה. החבורה נודעת באורח החיים הפרוע וההולל שלה.
היצירה הראשונה שלהם הייתה הסרט והאלבום שבלול.
באלבום זה מגיע לשיא התהליך שאריק עבר בשנים הקודמות. "שבלול" היה הכינוי ששלום חנוך נתן לאריק המופנם. תהליך היצירה של האלבום מתועד בצורה חושפנית בסרט שבלול. התיעוד של אריק, שלום והצ'רצ'ילים מאלתרים באולפן היה מהפכני לתקופה. בפרספקטיבה לאחור אומר אריק על האלבום המצליח: "הרבה פעמים אני מרגיש הרגשה כזאת של 'גדול עליי', הסערה הזאת של חיינו, חיינו הפרטיים, הלאומיים."
בדצמבר 1969, אריק מוציא אלבום בשם פוזי ("פראג", "כמה חם", "כשאת בוכה את לא יפה") שנחשב לאלבום הרוק העברי הראשון. חציו מופק על ידי המוזיקאי מישה סגל וחציו על ידי להקת הצ'רצ'ילים (חיים רומנו, מיקי גבריאלוב ואחרים). אריק התאהב בצליל החדש וה"חשמלי" של הצ'רצ'ילים. שיתוף הפעולה ביניהם יוצר דרך עבודה חדשנית שלא הייתה קיימת עד אז, כמו בשבלול — האולפן משמש ככלי יצירתי: נכנסים לאולפן וממציאים תוך כדי.
השותף הבא של אריק הוא מיקי גבריאלוב. החיבור ביניהם היה חיבור בין ניגודים. אריק ומיקי מגיעים מרקעים שונים המייצגים שני קצוות של ישראליות. מיקי גבריאלוב, הצעיר מאריק בעשר שנים, בן להורים יוצאי טורקיה, חבר בלהקת הצ'רצ'ילים שניגנה רוק מחוספס, ואריק — בן למשפחה מוותיקי היישוב ששר שירי ארץ ישראל אינטימיים ושקטים.
ביולי 1971, אריק בן ה־32 מוציא אלבום משותף ראשון עם מיקי גבריאלוב, בדשא אצל אביגדור.
שוב לא שקט,
שוב מתוח ובועט,
מין גיל כזה,
כל אחד עובר את זה,
צא מזה, מה איתך,
אמא מבשלת בשבילך.
(מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: מיקי גבריאלוב).
בתחילת שנות השלושים שלו אריק מוציא שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית ("למה לי לקחת ללב", "אמא אדמה", "אני ואתה", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", ועוד שירים רבים). הכתיבה מתהווה אצלו ככלי ביטוי מרכזי.
אריק מתאר את השנים האלו: "אלו היו שנים פוריות בצורה שאני מסתכל אחורה בדיעבד, זה לא להאמין. מ־1968 עד 1974 — זה בערך חמש—שש שנים, אנחנו עשינו איזה חמישה תקליטים (החלונות הגבוהים, מזל גדי, שבלול, בדשא אצל אביגדור, פלסטלינה), ארבע תוכניות טלוויזיה, שלושה סרטים (שבלול, מציצים, עיניים גדולות). וגם התקליט ארץ ישראל הישנה והטובה — שהתחלתי עם שמי ב־1973 במלחמת כיפור. אז גם טבענו את הביטוי 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שהפך אחרי זה לסדרה של חמישה תקליטים. מדהים — אני מסתכל אחורה, אני לא מבין."
בשנת 1973 פורצת מלחמת יום כיפור, אריק בן 34, מגויס לשיר מול חיילים. בנסיעות הארוכות כאשר כולם דוחקים בנהג לנסוע מהר — אריק מבקש להאט.
סע לאט, סע לאט,
תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים
לא יתחילו בלעדינו
סע לאט, סע לאט.
(מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב).
אריק: "סע לאט — הביטוי הזה בא מתוך האופי שלי, של לאט, לאט, גם בנסיעה פיזית וגם כל הגישה. 'תן למחשבות לרוץ', לאט — המהירות מהשטן, 'לא יתחילו בלעדינו', זה יוצא מתוך הגישה של בוא לא נתלהם. אל תמהר, אל תרוץ."
זהו אריק המופנם שרוצה לעשות הכול לאט וברוגע. מולו עומד אריק "הסטאר", הפֶּרפוֹרמֶר, זה שנמצא בשיא החשיפה שלו על הבמה. הדרישה להיות בשתי האיכויות האלו והקונפליקט ביניהן יכולים להסביר את הצורך שהיה לו לשתות לפני העלייה לבמה.
שבעון הנפש השכלית רגשית וגיל 33
השבעון החמישי (28—35), שבעון "הנפש השכלית־רגשית", מייצג את ההתבססות בעולם הפיזי. בגילאים אלו בני האדם הופכים להיות "אזרחי האדמה". התבססות זו באה לידי ביטוי בעיקר מבחינה חומרית: קריירה, בית, רכוש, הקמת משפחה וכדומה. אם בשבעון הקודם הוגדרה זהותו העצמית של האדם על ידי החוויות וההתנסויות, כעת מתחיל ההיבט השכלי לשלוט בחייו והאדם מזהה את עצמו בעיקר עם המערכות שקשורות אליו: המעמד החברתי, המקצועי, השקפת עולם וכדומה. אפשר להקביל את הנפש השכלית־רגשית בשבעון זה לאני שעדיין אינו מודע למהותו הרוחנית ולכן מחפש את זהותו דרך העולם החיצוני. בשבעון זה מתחיל להתפתח הרגש לאמת, רגש שעדיין עטוף בהשפעה של חוויות שמגיעות מבחוץ. בגילאים 30—33, כשהאדם נמצא במקסימום הזדהות עם ההגדרה הארצית שלו ובירידה העמוקה ביותר לתוך החומר, מתחילה להסתמן נקודת מפנה.
גיל 33 מכונה בשם "גיל ההיפוך" מכיוון שהוא מהווה את נקודת ההיפוך בין האינקרנציה (התגשמות) לאקסקרנציה (יציאה מהתגשמות). בגיל זה נטמנים הזרעים לשינוי שיכול להתרחש בהמשך, ובמיוחד החל מגיל 42. שינוי זה לא יקרה מעצמו אלא מתוך אקטיביות בלבד. מכאן ואילך נדרש ויתור הולך וגובר על ההזדהות עם הישות הארצית לצורך ההתפתחות.
אצל אריק שבעון זה (28—35) מלא בשיתופי פעולה מקצועיים ופורה במיוחד. אריק מתבונן על שנים אלו ומתפעל, כאילו אינו מבין כיצד הכול קרה בקלות ובטבעיות שכזו.
לפני הצילומים של הסרט מציצים, אריק בן ה־33 נפרד מאלונה, אשתו הראשונה, ועל הסט הוא פוגש את מי שתהפוך לבת הזוג שלו, השותפה שלו והעוגן שלו: סימה אליהו.
סימה, צעירה טבריינית שעלתה עם משפחתה כתינוקת מעיראק, הייתה אז בת 22, צעירה מאריק ב־11 שנים, ועבדה כמזכירה על הסט. בשלב מסוים אורי זוהר הציע לה לשחק בסרט כבת זוגו של אריק. מבת זוג על הסט היא הפכה לזוגתו בחיים. אריק התאהב בסימה והם הפכו בלתי נפרדים. הם עברו להתגורר יחד, אך מעולם לא נישאו. בגיל 43, חמישה חודשים אחרי שאריק הפסיק להופיע, נולד אמיר בנם הבכור, וכמה שנים לאחר מכן נולדה בתם דינה.
סימה אליהו הייתה אהבת חייו של אריק, אהבה שנמשכה 42 שנים. לא היה פשוט להיות בת זוגו של אריק איינשטיין. הוא היה ביישן ומסתגר, היה קשה לו להסתדר עם מטלות היומיום, ועם השנים נזקק יותר ויותר לטיפול ולסיוע. סימה הייתה הצלע המעשית מבין שניהם, היא ניצבה תמיד לצדו, רכה וקשובה, איתנה ומגוננת כמו חומה בצורה מול העולם. היא הייתה זו שמנהלת את העניינים הכלכליים, זו שהולכת לסוּפּר, זו שמבשלת; היא הייתה מרכזת את אינספור הפניות שנעשו אליו בכתב, בוררת ומביאה אותן אליו. כשהוא הפסיק להופיע, היא הבינה אותו ותמכה בו. בשירו "אהבה ממבט ראשון" הוא כתב עליה: "מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד... הייתה זאת אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים, אהבה ממבט ראשון." המסגרת הזוגית והמשפחתית שהוא יצר עם סימה הייתה מרכז עולמו — השיר "אוהב להיות בבית" מביע את המקום בו הרגיש הכי מוגן. חבר של המשפחה סיפר: "מגיע לסימה תואר חסידת אומות העולם. אריק היה אדם נפלא, אבל לא קל. ביישן, לא יוצא מהבית, קצת מפונק, זקוק לעזרה פיזית, היא הייתה שם בשבילו, כל הזמן, והייתה גם אמא נפלאה לילדיו." אריק הכיר תודה לסימה והביע את אהבתו אליה גם בשירים שכתב לה.
כמו הדמות שגילם במציצים איינשטיין עזב את החבורה ואת חיי ההוללות לטובת חיי משפחה סולידיים. החלטתו לקשור את גורלו עם סימה בגיל זה מסמנת את הדינמיקה הנפשית שלו, שהחלה לפנות כלפי פנים, מהרעש שבחוץ אל השקט והאינטימיות. הוא בנה עם סימה קשר עמוק וכן, והפוקוס העיקרי שלו הפך להיות הבית — משם הוא יצא לשיתופי הפעולה המקצועיים שלו.
חבורת לול התפרקה כשאריק היה בן כ־34.
השבעון השישי (35–42)
השבעון של "נפש התודעה". בזמן זה מתחילה אצל האדם תנועה נפשית כלפי פנים ומתעוררות אצלו שאלות שיעזרו לו להעמיק ולהתקדם לעבר הכרת ייעודו בעולם. בשבעון הקודם האדם ביסס את זהותו הארצית דרך בניית קריירה, הקמת משפחה וכו'. בשבעון זה האדם חש שהחוקים והכללים הישנים כבר אינם עובדים עבורו, הוא מרגיש שהקרקע הישנה נשמטת תחת רגליו. האדם עומד לפני בניית זהות עצמית חדשה, המסמנת את דרכו העתידית. זהות זו הינה אינדיווידואלית ותתבסס על כוחותיו הפנימיים. ניתן לומר שנפש האדם מתחילה להכיר את עצמה בצורה אובייקטיבית מעבר לסימפתיות, אנטיפתיות, תשוקות ופנטזיות. האדם שואל את עצמו כיצד יוכל להגשים את דרכו, ומתחיל לצעוד לעבר הכרת האמת אודות העולם ואודות עצמו. תהליך זה מצריך עבודה פנימית ואינו מובן מאליו.
תכלית חייו של אריק הייתה האמנות, דרכה הוא נגע בנפש של כולנו. הוא אִפשר להמוני אנשים להתחבר אל הצדדים העמוקים ביותר בנפשם, והביא איכות של אמת שדיברה לכולם.
קשר מיוחד היה לאריק עם אורי זוהר. הם הכירו כאשר אורי בחן את אריק ללהקת הנח"ל. אורי היה עבור אריק חבר, שותף ומנטור, הוא דחף את אריק קדימה ולימד אותו לא לחשוב יותר מדי ופשוט לעשות. למרות השוני הרב בין אורי המוחצן והקולני לאריק השקט והמופנם — ואולי דווקא בשל שוני זה — הייתה ביניהם חברות אמיתית ואהבה גדולה. כאשר אריק היה כבן 37 עזב אורי זוהר לגמרי את העולם החילוני, חזר בתשובה ועבר לישיבה בירושלים עם אשתו וילדיו. גם אלונה ושתי הבנות שלה ושל אריק הצטרפו אליו. העזיבה של אורי ו"סגירת הדלת" בפני כל מה שהיה שייך לעולמו לפני החזרה בתשובה פגעה באריק, שהביע את הכאב הגדול על הנטישה בצורה האופיינית לו, דרך שיר: "הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה, ואיתו האישה והילדים. ועברה לה שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים. אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר, מספר סיפור אחר וחוזר ואומר שהלכת לי חבר... זהו שיר אהבה, אהבה עצובה שאני ואתה תמיד שרים. וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים."
אריק הקפיד להישאר בקשר עם משפחתו הראשונה והגיע לבקר אותן בירושלים כמעט בכל שבת.
כשבגרו שתי בנותיו נישאו לשני בניו הבוגרים של אורי זוהר, שחזרו אף הם בתשובה עם אביהם.
חברת ההפקות "הגר" נקלעת לקשיים כספיים ואריק בן ה־37 פונה למפיק ולאמרגן מיכאל תפוח. מיכאל מציע לאריק להיות מנהלו האישי ולסייע לו לפתור את בעיותיו הכספיות — בתנאי שאריק ישתתף בהופעות. אריק לא מתלהב אך מבין שאין לו ברירה. הם מעלים את המופע אנשים אוהבים לשיר עם מוזיקאים נוספים (יוני רכטר, שלמה יידוב, אסתר ואפרים שמיר). המופע נוחל הצלחה גדולה ותוך שנתיים חוסלו החובות של "הגר".
מיכאל תפוח הופך להיות האמרגן והמנהל של שני הכוכבים: אריק איינשטיין (בן 40) ושלום חנוך (33). הוא מאחד את שניהם למופע ענק, מושקע ומרובה נגנים. המופע עולה בשנת 1979: אריק ושלום יוצאים למסע הופעות משותף שנודד מהיכל התרבות עד לסן פרנסיסקו.
שלום מרגיש בנוח עם ההפקה הענקית, אך לאריק ההופעות גורמות למבוכה ולחוסר נוחות.
יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק.
(מילים: אריק איינשטיין, לחן: שלום חנוך).
יוני רכטר מסביר את הפרדוקס של אריק על הבמה: "יש סתירה עמוקה בין הרצון לגעת באנשים והכוח שטמון בלהיות על הבמה. אלו שני דברים שסותרים אחד את השני. יש פה גם כוחניות וגם רגש. הופעתי עם אריק פעמיים וראיתי באמת שזה קשה לו באופן הכי אמיתי."
בניסיון להרגיש בנוח ובניהולו של תפוח ממשיך אריק למופע יחיד אינטימי חמוש במשקפיים. ב־29.8.1981, כשאריק בן 42, מתקיימת במועדון קטן על יד הים בקיסריה הופעת הסיום של המופע. זו תהיה הופעתו האחרונה אי פעם של אריק מול קהל.
שנים מאוחר יותר, כשנשאל מדוע הפסיק להופיע, הוא הסביר: "תראה, אני יושב מולך עכשיו ורע לי, תאר לך שלושת אלפים איש, 'ועכשיו גבירותי ורבותי, אריק איינשטיין' – ואני מתייבש. אני כל כך טוב לי בבית שלי עם המשפחה שלי... זה לא באופי שלי, מה אני אעשה, זה לחץ, זה עולם רועש, אני לא בנוי לזה, זה הכול."
הצעות רבות להופיע זרמו אל אריק במשך השנים, סכומי עתק נזרקו לאוויר, אך אריק התמיד בסירובו, הוא החליט להפסיק להופיע ודבק בזה עד יומו האחרון.
גיל 42 – לידת האני הרוחני, מוּת והתהווה
החל מאמצע החיים בין הגילאים 33—42 מתרחש מה שמכונה באנתרופוסופיה "היפוך". זהו תהליך בו האדם עובר מהזדהות עם ישותו החיצונית (תפקיד, סטטוס, מעמד, קשרים חברתיים וכדומה) לעבר גילוי המהות הרוחנית הפנימית והנצחית שבו. תהליך זה מצריך אומץ ומאמץ אקטיבי. בזמן זה מתעוררת באדם כמיהה למשהו פנימי ועמוק יותר, והוא מתחיל בעשיית חשבון נפש ושואל את עצמו אם הוא אכן מגשים את עצמו ואם הדרך בה הלך עד כה מתאימה לו. תהליך זה כרוך בוויתור על הישן ומעבר דרך הכאוס וה"לא כלום". מתוך תהומות אלה יכול להתחיל להתגלות באדם משהו מישותו הרוחנית הנצחית.
גיל 42, שנמצא באמצע בין שלושת שבעוני הנפש לשלושת שבעוני הרוח, מכונה באנתרופוסופיה גיל "לידת האני הרוחני".
התהליך של ההתכנסות פנימה, שהחל אצל אריק בשנות השלושים לחייו, מגיע לשיאו בגיל 42. אריק מפסיק להופיע. הוא אינו יכול לרמות את עצמו יותר. הוא סולד מהתפקיד שהוא צריך למלא על הבמה מול הקהל.
התהליך שבו הוא החל בגיל 28 (גיל 28 — אפשרות למעבר סף — ויתור על כישורים וקארמת עבר), גיל בו הוא היה בשיא ההצלחה שלו כזמר ואף הוכתר ככוכב מצליח — ממשיך בגיל 42 בפרישה הסופית שלו מהופעות על במה. בגיל 28 הוא ויתר על קריירת סולו ובחר ללכת בדרך חדשה ביחד עם להקת החלונות הגבוהים, ומכיוון שהיצירה המשותפת והשונה קסמה לו, הוא גם ויתר על הצלחה בחו"ל. כעת בגיל 42, הוא מוותר על ההופעות שגזלו ממנו אנרגיה מרובה ומתחיל תהליך של התכנסות, התמקדות בדרך אמנותית המחוברת למהותו הפנימית ודיוק היצירה דרכה הוא מתבטא בעולם.
ויתור מתוך בחירה על דבר שאינו משרת את ההתפתחות נקרא בייעוץ הביוגרפי "הוויתור היוצר", הוא כרוך בהסכמה "ללכת במדבר" ולשאת את הסבל. כתוצאה משחרור הישן יוכל להיווצר משהו חדש וחי.
בגיל 42, לאחר שאריק ויתר לחלוטין על הופעה בפני קהל, הלכה יצירתו ונעשתה עמוקה יותר. יתכן שהיה פה ויתור יוצר. יתכן גם שהימנעות זו נבעה מתוך כניעה לחולשה. ממרחק הזמן ולאור העובדה שהוא אינו בחיים, לא ניתן להכריע מה הייתה מהות הוויתור.
כך או כך, לאחר שאריק הפסיק להופיע הוא המשיך ליצור והגיע לעומקים יצירתיים חדשים (האלבומים עם יצחק קלפטר: יושב על הגדר ושביר).
השבעון השביעי (42–49)
מכונה על פי מדע הרוח שבעון "רוח העצמיות".
עד גיל 40 האדם חש כי העתיד לפניו והכול פתוח, כעת הוא מתחיל לחוש שהוא חי על זמן שאול שעתיד להיגמר. בגילאים אלו מתחילה ירידה בכוחות החיים. כוחות הבנייה של הגוף הפיזי נחלשים וכוחות ההרס מתגברים. כעת יכולה הרוח להיכנס אל החלל המתפנה. זה הזמן בו האדם יכול לבחור להיאחז בכוחות החיים ההולכים וכלים (היאחזות בכישורי עבר, ניסיון לחזור לנעורים, ניתוחים פלסטיים, התמכרויות, וכו') או להתמודד עם הפחד ולצמוח מתוכו.
ב־28 לאוגוסט 1982, בשבוע בו יצא האלבום יושב על הגדר, אריק (בן 43) וסימה חוזרים מבילוי. בדרך חזרה הביתה נכנס אוטובוס במכוניתם. חברה שנסעה איתם נהרגה במקום. אריק וסימה נפצעו קשה. כוחות ההצלה ניסרו את דלתות המכונית כדי לחלץ את אריק, שנפגע קשה בראשו, צלעותיו נשברו והיה צורך להשתיל רשתית חדשה בעינו. שניהם אושפזו למשך תקופה ארוכה. בתקופת השיקום אריק מוצא נחמה בכתיבה: "זאת הדרך שלי לפרק מועקות, מוקשים. זה גם סוג של אושר מול כל הכאב ואי הצדק." התוצאה היא האלבום שביר, האלבום היחיד של אריק שבו הוא כתב את כל הטקסטים. זהו האלבום הכי חשוף ופגיע שלו, בו הוא עוצר ועושה חשבון נפש. כל שירי האלבום הולחנו ועובדו על ידי יצחק קלפטר.
בשיר "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" אריק מבקש להאט ולתת לפצעים זמן להגליד ולחיים לחזור למסלולם.
החיים עוד לא חזרו למסלולם
הפצעים עדיין לא הגלידו
אולי זה יישאר כבר לעולם
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.
אריק כותב את השיר "שביר" על מה שנִגלה לו בעקבות התאונה, על הקושי להתמודד עם העולם, על תחושת התלישות, על שבריריותו של האדם ועל חוסר השליטה שלו בחייו.
שביר, מתפורר בקלות
מעמיס על עצמו את כל העולם,
נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה,
בקיצור, שביר מתפורר בקלות.
אריק: "זה בן אדם ששר על החולשות שלו, שהוא מרגיש לא מספיק חזק, לא מספיק יודע להתמודד עם הקשיים שבחיים, זה אישי ואני מכיר עוד אנשים כאלו שהם שבירים ולוקחים ללב."
משבר אמצע החיים ושאלת הסבל
משבר אמצע החיים כרוך בפרידה מהישן: "לך לך" — מהדברים שהגדירו אותך עד כה ("מארצך וממולדתך ומבית אביך"), לך לתוכך, לישות שבך שאינה תלויה בהשפעות חיצוניות ובציפיות הסביבה. כדי ליצור משהו חדש האדם חייב להיפרד מהזהות שהגדירה אותו עד כה. עליו לעבור תהליך של "מוּת והתהווה".
הופעתו האחרונה של אריק מול קהל הייתה בגיל 42. הוא ויתר על ההופעות ונפרד מהבמה שגבתה ממנו מחיר גבוה של מתח ולחץ. בגיל 43 עבר תאונה קשה, שהשיקום ממנה לקח חודשים ארוכים. אריק עומד אל מול השבירות של הקיום ומבין עד כמה הכול יכול להסתיים ברגע. מתוך הסבל הכרוך בפציעה והשבר הגדול בעקבותיה הוא מתחיל בהתבוננות פנימית אל החלקים הפגיעים בתוכו וכותב באומץ, תוך חשיפה עמוקה, את האלבום שלדבריו הוא הכי מזדהה איתו. על פי מדע הרוח האנתרופוסופי לסבל יש תכלית — "האדם החכם" שבנו, הנסתר מתודעתנו, מושך אותנו אליו כאמצעי להתפתחות.
שנות הארבעים של אריק (שנות ה־80 של המאה הקודמת) היו עבורו שנים פוריות. הוא מחליף את החשיפה מעל הבמה בחשיפה דרך הכתיבה. הוא כותב לא רק שירים אלא גם כתיבה קומית, ומתחבר לשחקן שבו. וכרגיל אצל אריק, הוא עושה זאת עם שותפים.
ב־1985 אריק (בן 46) מגיע לאולפני הטלוויזיה לצלם תוכנית מיוחדת מכיוון שהוא לא מופיע מול קהל, זו הדרך היחידה עבורו לקדם את אלבומו תוצרת הארץ.
לעורר אהבה וכבוד וחיבה
וקנאה לתוצרת הארץ
לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה
לגבינה מתוצרת הארץ
אם רצית מתוק מסוכר לכבוד חג
לך לבחור מתוצרת הארץ
אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג
יש מרור מתוצרת הארץ.
(מילים: נתן אלתרמן לחן: שם טוב לוי).
באולפן אריק פוגש את מוני מושונוב הכוכב מזהו זה. מוני עושה קטעי קישור בתוכנית של אריק ומייד נוצרת ביניהם כימיה מדהימה. החל מרגע זה מתפתחים ביניהם חברות אמיתית ושיתוף פעולה מקצועי, כפי שתיאר זאת אריק: "פתאום כמו כוכב שביט הופיע בחיי — מוני מושונוב!"
ב־1986, בגיל 47, אריק מקליט עם מיקי גבריאלוב שני אלבומים מצליחים שכללו את הלהיטים "אוהב להיות בבית" ו"התוכי יוסי".
בעקבות האינתיפאדה הראשונה, המשבר הכלכלי והקרע החברתי אריק לא יכול להישאר אדיש וכותב בשיר "לטפטף טיפה" — "לא רציתי ללמד, לא ניסיתי להטיף. לא חיפשתי לפקד וגם לא להיות עדיף... סך הכול רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה תהיינה לים."
על רקע עליית הכהניזם אריק כותב שיר אהבה נכזבת למדינה שהוא אוהב, "יושב מול הנייר": "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב, בא לי לבכות..."
שיר מחאה נוסף נגד העולם הציני וחסר הרחמים שמשתקף בעיניו מובע בשיר "עיתונאי קטן" — "אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי, איך אתה נרדם, על מה אתה חולם בלילה, אחרי שפיכת הדם, איך אתה נרדם, בן אדם, איך אתה נרדם..."
שירי מחאה אלה הרשימו פחות את הקהל שהעדיף אריק הרומנטיקן ששר על נושאים אישיים שאיתם ניתן להזדהות (כמו השיר "עוּף גוזל", שהפך לשיר המנון של כל הורה מול ילדיו המתבגרים העוזבים את הבית).
לפי הראייה האנתרופוסופית (וגם זו של הקבלה), גיל 49 הוא גיל "שחרור עבדים". עד גיל זה אנו נושאים את הקארמה שאיתה הגענו מחיים קודמים ומשועבדים להשפעות הסביבה אליה נולדנו — להורים, לחינוך, לעם, להתניות החברתיות וגם לנטיות הנפשיות והגנטיות שלנו, שם אין לנו חירות אמיתית. בנקודת זמן זו נפתחת בפנינו לראשונה אפשרות אמיתית להשתחרר מכבלי הקארמה. השחרור מכבלים אלו אינו קל ואינו מובטח, הוא יתבצע תוך מאמץ אקטיבי ועבודה רוחנית מודעת. אם לא תיעשה עבודה זו האדם ימשיך להיות כבול לקארמת העבר.
ב־1988, אריק בן 49, סוגר מעגל עם אברהם חלפי, החבר הטוב של אביו, שהיה הסנדק בברית שלו. חלפי הוא השחקן שירד מהבמה ודִגדג את אריה בן השבע. אריק עיין בספרי השירה של חלפי והוקסם משיריו ואף מאישיותו, בשניהם מצא גדלות רוח וצניעות.
אריק מקליט אלבום מחווה לחלפי משירי אברהם חלפי, בין היתר השיר "עטור מצחך". אריק ויוני רכטר עבדו על השיר שנה, יוני לא הצליח להלחין את מילות השיר ואריק הציע לו להפריד בן המילים של המשפט: "את, אוהבת, להיות, עצובה ושותקת". זוהי דוגמה לקשר ולמעורבות של אריק עם הלחנת המוזיקה ולא רק עם ביצוע השיר. באלבום נכלל גם השיר של חלפי "תוכי יוסי" שהלחין מיקי גבריאלוב.
בחזרה לאריק השחקן. כאשר צבי שיסל חוזר לארץ בשנת 1988, אריק בן ה־49, מוני ושיסל הופכים לחבורה בלתי נפרדת. שלושתם מתחילים לעבוד ביחד על משהו שאריק לא עשה כבר עשרים שנה מאז תקופת לול — קומדיה. כמעט שלוש שנים הם עובדים על התוצר הקומי המשותף, התוצאה הייתה כבלים — אוסף מערכונים ושירים סביב החיבור לכבלים, שהיה אז חידוש טכנולוגי. עבור אריק הערך החשוב ביותר בשיתוף פעולה זה הייתה החברות, היא זו שהולידה את היצירה. במילותיו: "היינו קבוצה של שחקנים, זמרים, במאים, אבל מעל הכול היה הקטע של החברות, היינו חברים מאוד קרובים." הם כותבים ביחד ומשחקים. אריק חוזר לאהבתו הישנה — המשחק, ובעיקר והמשחק הקומי, כמו שהעיד על עצמו: "אני בן של שחקן וגדלתי מאחורי הקלעים של התיאטרון. מאז שאני זוכר את עצמי יש את העניין של החיקויים והפרודיות."
השבעון השמיני (49–56)
בשנות ה־50 לחייו אריק חווה פריחה יצירתית. בשנת 1992 כשהוא בן 53 יוצא הסרט כבלים. באותה שנה הוא מוציא אלבום שירי ילדים בשיתוף פעולה עם יוני רכטר. אין זו הפעם הראשונה שהוא משתף פעולה עם רכטר בשירי ילדים — קדמו לזה אלבום ילדים שהם הוציאו שלוש שנים קודם לכן (פעם הייתי ילד) וקלטת ילדים שאריק הוציא שנתיים קודם לכן (כמו גדולים).
אריק אהב שירי ילדים וברבים מאלבומיו הוא כלל גם שירי ילדים. אריק: "כששרים לילדים הדמיון יכול לרוץ, להשתטות קצת במובן הטוב של המילה, אפשר לשחק קצת, לעשות תיאטרון, להתפרק." בהיעדר הופעות מול קהל, הילדים שהשתתפו בקלטת הפכו להיות הקהל של אריק — הוא נהנה להשתעשע איתם, לדבר ולשיר להם בגובה העיניים.
לאוטובוס נכנסת
גברת עם סלים,
תראו איך היא תופסת
את כל הספסלים.
("גברת עם סלים", מילים: חיה שנהב, לחן: יוני רכטר)
במרץ 1995 אריק בן ה־56 מוציא את האלבום יש בי אהבה, עם שם טוב לוי ועם יוצרים מהדור החדש (אביב גפן, מיכה שטרית וארקדי דוכין). השיר "יש בי אהבה" הופך לאחד השירים האהובים של אריק.
בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה.
בין הבלבול לאסון
תדעו שיש פתרון
קוראים לזה אהבה.
יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח.
(מילים ולחן: ארקדי דוכין).
השבעון התשיעי (56–63) עד גיל 74
ב־4.11.1995 נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. אריק (קרוב לגיל 57) נשבר מהרצח והזדעזע עמוקות — "החיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהם היו לפני שלוש היריות ההן," אמר. הוא הרגיש שהוא חייב להביע את הכאב שלו, והקליט שיר.
שוב ושוב עובר בי רעד
מי יכול היה לדעת
מה נאמר ואין מילים פשוטות יותר
שלום חבר.
(מילים: יענקל'ה רוטנבליט, לחן: שלום חנוך).
השיר לא עורר התייחסות יוצאת דופן, הוא נכלל באלבום לאן פרחו הפרפרים שסימֵן תחילת שינוי ביחס לאריק. כאמור, הקהל אוהב את אריק ששר על עצמו; כשדיבר על הכאב הלאומי הקהל פחות התחבר אליו. שיר אישי מתוך האלבום שהצליח לנגוע בקהל הוא זה שאריק כתב עבור זוגתו סימה "אהבה ממבט ראשון".
בגיל 60 אריק חוזר לשתף פעולה עם שלום חנוך, בקיץ 1999 יוצא האלבום מוסקט, שירים שזכורים מהאלבום הם "גיטרה וכינור", "כל אחד רוצה". שיתוף פעולה זה בין אריק לשלום עורר ציפיות גדולות אך האלבום זכה לביקורות פושרות. בשלב זה אריק ושלום כבר אינם כפי שהיו שלושים שנה קודם לכן והאיחוד ביניהם לא צלח. התחושה הכללית של אריק היא אכזבה ומשהו בתוכו מתחיל להיסדק.
בגיל זה מתרחש אירוע ששובר את אריק. אריק מקבל ממיכאל תפוח מכתב שבו הוא מבקש לסיים את הקשר ביניהם. מיכאל מטיח באריק שהוא לא רוצה להיות יותר האומנת שלו, ולמרות המילים הקשות הוא חותם במשפט: "עצוב לי מאוד שככה אנחנו נפרדים, אוהב אותך, מיכאל".
התגובה של אריק למכתב הגיעה שלוש שנים מאוחר יותר: במאי 2002 הגישו אריק וסימה תביעה על סך שלושה מיליון שקלים נגד תפוח וחברת ההפקה שלו. הם טענו שאריק לא קיבל את הכסף שהגיע לו במשך השנים, ולמרות המעמד המכובד שלו הוא לא חי ברווחה כלכלית. בכתב ההגנה טען תפוח שאריק קיבל דיווחים שוטפים והוא בחר לעיין או שלא לעיין בהם על פי רצונו ומצב רוחו, ושנוהל "דמי הכיס" שהם הנהיגו התאים לאריק מכיוון שלא היה לו נוח להתעסק עם עניינים כספיים.
הדבר שפגע באריק יותר מכול היה ריאיון של תפוח בכתבת שער ב"ידיעות אחרונות" בו הוא תיאר את אריק כאיש ילדותי, מפונק, תלותי, עצלן ונתון למצבי רוח, ואת סימה כמי שגוררת את אריק למלחמות לא נחוצות.
בתגובה לכתבה אריק חתך את כל הקשרים המקצועיים שלו, התנתק מאנשי תעשיית התרבות בארץ והקים חברת הפקות עצמאית בשם "אמיר דינה" על שם שני ילדיו. אריק הרגיש בודד, הוא חש שזה רק הוא וסימה, לבד מול כל העולם.
הסכסוך המשפטי בין אריק לתפוח הגיע לסיומו שבע שנים לאחר מכן. בשנת 2009 נחתם הסכם גישור בין הצדדים, שבמסגרתו שולמו לאיינשטיין 250 אלף שקלים, בלי שתפוח יודה בנכונות הטענות שהועלו כלפיו בכתב התביעה.
אריק בן ה־63 העיד על עצמו שחווה פגיעה קשה — "להפתעתי המרה הייתה איזו מין דממה כזאת שעשתה לי רע מאוד, לא שחשבתי שכל העולם צריך לקום עכשיו ולהגיד 'מה מעוללים לו', אבל איזושהי תגובה פומבית בקול רם ובפרהסיה?! ובתקשורת הייתה מין דממה כזאת."
בינואר 2004, אריק בן ה־65 מוציא את האלבום שתי גיטרות בס תופים ובאופן סימבולי על העטיפה מופיעה תמונה עצובה של בת יענה הטומנת את ראשה בחול. בניגוד לאלבומים הקודמים שנעשו בשיתופי פעולה, הפעם מופיע רק שם אחד על העטיפה: "אריק איינשטיין".
אריק נמצא עמוק בתוך הכאב שלו, שבור ומאוכזב מהחברים שלא תומכים בו כפי שציפה מהם לעשות.
הוא מקליט את השיר "תוף בודד" (מילים של לאה גולדברג). הוא כבר הקליט את השיר הזה כ־20 שנה קודם לכן, בגרסה קצבית יותר. הגרסה החדשה נשמעת כמו שיר תוכחה מול אלו שאהבו אותו כל עוד הצליח, וכעת הם שותקים. אריק: "לאה גולדברג כתבה את השיר הזה בערך מאותם המקומות, פגעו בה פגיעות כאלו בפרהסיה, לשחוט את הפרה הקדושה, והיא, מה שחרה לה בעיקר הייתה הדממה, חוסר התגובה לגבי הסבל שלה, דממה מוחלטת."
הם אהבו אותי מאוד
עד שעליתי לגרדום,
הם אהבו אותי מאוד
אבל עליתי לגרדום.
הם לא אמרו מטוב עד רע
יום בו עליתי לגרדום
וכך קרה אשר קרה
וכך עליתי לגרדום.
תוף בודד, תוף בודד, תוף בודד
מכה בעיר,
תוף בודד, תוף בודד, תוף בודד
עד סוף העיר.
מתגלגל בדרכים.
היום בו ייקבר המת
ואין בוכים.
(מילים: לאה גולדברג, לחן קודם: מיקי גבריאלוב, לחן נוסף: ברי סחרוף).
האלבום תוף בודד לא נחל הצלחה ואריק המשיך להסתגר ולהתרחק מהתקשורת ומהחברים.
בשנת 2002, הוצע לאריק לקבל את פרס מפעל הפיס לאמנויות בקטגוריית המוזיקה הישראלית. אריק בן ה־63 הודיע שהוא אינו מעוניין: "אני לא מרים דגלים, אבל באופן עקרוני אני נגד פרסים. זה ככה מימים ימימה. אני מקבל פרסים בדרכים שלי, מהקהל. צריך לתת את הפרס הזה למי שזקוק לו יותר ממני. [...] אני רוצה להיות מוערך בגלל העבודה והשירים והמוזיקה שאנחנו עושים ולא להתעסק בתארים, למרות שזה נעים להיות מוערך אבל דמות לאומית זה לא בשבילי."
בשנת 2003 יצא מארז של שמונה דיסקים שבו אריק (בן 64) מקריא את הספר הארי פוטר ואבן החכמים ומשחק את כל הדמויות בספר. אריק היה במיטבו, אך הוצאת המארז לוותה באקורדים צורמים. החברה שאריק היה חתום אצלה (MNC) הוציאה צו מניעה בטענה שאריק מחויב להסכם איתה. המארז נעלם במהרה מהחנויות.
בשנת 2006, אריק בן ה־67 מקליט אלבום עם פיטר רוט וחברים נוספים. האלבום רגעים הוא מעין הצדעה לאריק.
אריה בחורף
אריה בא מן הסתיו
סוחב את הרגל
נתפס לו הגב
רק זה עוד חסר לו
כמו קוץ בזנב.
הרוח משנה כיוון עכשיו
אריה בחורף
הרעב בעיניו
אריה בחורף
עוד קרב אחרון לפניו
רואה את הנשר בשמיים חג.
אריה בחורף
למי ישאג
כמה זר לו העצב
שממלא את כולו
ציפור מצייצת
מן הענף מולו
עוד אתמול היה מלך
החיות רעדו מצילו
עוד אתמול היה זה היער שלו.
(מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: פיטר רוט).
בשנת 2007, אריק בן ה־68 משתף פעלה עם מוזיקאי אלמוני בשם גיא בוקאטי הצעיר ממנו ב־30 שנה. הם מוציאים אלבום משותף בשם כל הטוב שבעולם. באלבום זה אריק חוזר לתפקיד המנטור שהוא כה אוהב. הוא מוצא נחמה בשיתוף הפעולה. גיא כותב את המילים, מלחין את המנגינות, מנגן, עושה את המיקסים ואפילו, כדברי אריק, "עושה את הקפה ואת השווארמה". העבודה המשותפת היא בדיוק מה שאריק היה צריך והוא מוצא בה ריפוי לנפשו הפצועה; אך גם תקליט זה אינו נוחל הצלחה.
ב־2011 עם שחרורו של גלעד שליט מהשבי, אריק בן ה־72 מתרגש יחד עם כל עם ישראל ומקליט עם בוקאטי שיר לכבוד שחרורו של גלעד. השיר כמעט ואינו מושמע ברדיו, הקהל מעדיף את השיר הישן של אריק "כמה טוב שבאת הביתה".
הטור האחרון
בשלב זה אריק לא מצליח לעניין את הקהל ביצירות החדשות שלו וברדיו משמיעים רק את שיריו הישנים. הוא רוצה להשמיע את קולו, אך מכיוון שהוא לא מצליח לעשות זאת דרך המוזיקה הוא בוחר בתחום אחר שהוא אוהב. אריק חוזר לאהבה הישנה שלו: הספורט. הוא כותב טור למדור הספורט בעיתון מעריב. בטור זה הוא כותב בדרכו ה"איינשטיינית" המיוחדת: קצת על ספורט, קצת על מה הוא עובד בזמן האחרון (תקליט אוסף משירי אברהם חלפי), הוא מספר בנוסטלגיה סיפורים מבית הוריו וזיכרונות מילדותו בתל אביב הקטנה ומוסיף הומור: בדיחה על האפיפיור. הוא מתייחס למצב הקשה במדינה, על הקיטוב והעוול שהוא רואה בכל מקום. אריק כותב על הדרך בה הוא מתמודד עם המצב דרך שיר שכתב: '"סך הכול רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה תהיינה לים". הוא גם מתייחס לשיר "עיתונאי קטן שלי", שעורר הרבה כעס. הוא מסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, ושהוא לא כיוון את דברי הביקורת על עיתונאים רבים שהם ישרים והוגנים, אלא התכוון לעיתונאים ספציפיים שעסקו ברכילות ובחדירה ברוטלית לפרטיות. הוא מסיים את הכתבה במשפט: "הבעיה היא שהמין האנושי מחפש שיהיה אקשן. אנחנו חיים בעולם הזה, של יותר ויותר כוח, שררה וסדום ועמורה. יש כמובן דברים טובים, אבל הם הולכים קצת לאיבוד בתוך ים של דרעק."
אלה היו מילותיו הכתובות האחרונות של אריק, הוא לא זכה לראות את הטור הראשון והיחיד שלו מתפרסם. ב־26.11.2013 בשעות הערב הוא התמוטט בביתו ופונה לבית החולים. כמה שעות אחר כך הלך לעולמו, בגיל 74.
יום אחרי מותו מוצב ארונו של אריק בכיכר רבין, ואלפי אנשים מצטופפים בתור ארוך כדי לחלוק לו כבוד אחרון. צעירים מדליקים נרות בכיכר לזכרו. אריק שנרתע מהופעות גדולות ונמנע מלהופיע, זוכה למופע גדול ואחרון. האבל אופף את כל המדינה. אריק נטמן בבית העלמין טרומפלדור בעיר שהוא חי בה כל חייו ושאותה כל כך אהב. הרב אורי זוהר, חברו הטוב ומחותנו, ספד לו: "אתה חיית רק את הטוב, לא יכולת להבין את הרע."
על המצבה של אריק נחקקו המילים "יוצר, זמר, שחקן" בסדר הזה, וציטוט משיר שאריק אהב, שנכתב על ידי אברהם חלפי:
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָּה
אַלְמוֹנִית –
שֶׁלּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
- כל הציטוטים של אריק איינשטיין במאמר לקוחים מתוך: זו אותה האהבה – אריק איינשטיין, ביוגרפיה, עלי מוהר, הוצאת דניאלה די־נור 2006; ההסכתים שערך עלי מוהר עם אריק איינשטיין: זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים; כאן 88; הסכתים – תומר קריב: "אריק – רגל פה, רגל שם", וריאיון ליואב קוטנר, מעריב 1981.
- הידע הביוגרפי אנתרופוסופי במאמר זה מבוסס על הספרים סוד הגילאים: חקירות ביוגרפיות לאור מדע הרוח האנתרופוסופי מאת אורנה בן דור, וסוד השביעונים: זמן התפתחות בביוגרפיה האנושית מאת אורנה בן דור ויעל ערמוני.
שלומית וולבה, בוגרת מסלול הכשרת יועצים ביוגרפיים בבית הספר "כחותם", יועצת ביוגרפית בסטאז'.
כיתוב תמונה: אריק אינשטיין, 4.11.1979. צילום: יעקב סער, לשכת העתונות הממשלתית.
