על האור ועל החושך, ועל הלילה הארוך ביותר בשנה [איגרת 182]

על האור ועל החושך, ועל הלילה הארוך ביותר בשנה [איגרת 182]

שעות הדמדומים הם שעות המאבק בין האור והחושך, ואז נוצרות התופעות היפות ביותר. על הלילה, היום ומה שביניהם - במאמר מיוחד לכבוד היום הכי קצר בשנה

מאת אפרת אנגרס* // צילום בת ציון פידלר**

שנו רבותינו:

כיוון שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חושך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנכנסה עלי מן השמיים. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאם לאלו ולאלו ימים טובים" (מתוך מסכת עבודה זרה, דף ח' עמ' א').

אגדה זו, על אדם הראשון, מתארת בחלקה הראשון את הפחד האנושי מחושך, את הקשר המוסרי שעושה האדם בין המעשה ה"לא טוב" שעשה ובין החשכה הגוברת, ואת החרדה מן החזרה לתוהו ובוהו והיעלמות הסדר הקיים, שאותו מגלה לנו האור החיצוני.

מדי שנה בשנה חווים גם אנו את החוויה הפיזית של מה שחווה אדם הראשון, לאחר שגורש מגן עדן שבו, כפי שידוע לכל, שורר אור תמיד. במשך חודשים ארוכים – מן היום הארוך ביותר בשנה (21 ביוני) ועד הלילה הארוך ביותר (21 בדצמבר), הולכים הימים ומתקצרים בהדרגה, ובמקביל מתארכים הלילות. אולם כשההתקצרות מתחילה בעונה החמה והמוארת, אין אנו חסרים את האור במשך חודשי הקיץ והסתיו. לולא היינו יודעים – ואולי מוטב לומר, לולא האמנו – שהימים ישובו ויתארכו, אולי גם אנו היינו, בדומה לאדם הראשון, שרויים בחרדה במהלך החורף, שמא ישתרר חושך על העולם. את החשכה המשתררת אנו חווים לא רק מדי שנה אלא מדי ערב בערבו. אז באמת נעלם האור לחלוטין.

אולי יש זיקה בין פחדו של אדם הראשון לפחדם של ילדים מן "החושך"? מה בתוכנו עוזר לנו להאמין שהשמש תשוב ותזרח?

מעניין לשים לב לכך שאנו נהיים ערניים למאבק היומי בין האור והחושך במיוחד בשעות המעבר, שעות הדמדומים שבין הערביים, כאשר הדרמה בשמיים באה לידי ביטוי בצבעים עזים ודרמטיים הרבה יותר מאשר בשעות אחרות. אבל האמת היא שכל אדם חווה מעבר מאור לחושך ומחושך לאור פעמים אין-ספור במשך היום, במהלך שעה אחת ואפילו במשך זמן קצר עוד יותר – כאשר הוא ממצמץ.

המצמוץ הינו צורך בלתי נשלט. ננסה לתאר לעצמנו דקה ללא מצמוץ ונחוש מיד בצורך המתגבר לעצום את עינינו ולו להרף עין. כדאי לשים לב, אגב, לביטוי "הרף עין", מפני שהוא מתאר באופן מדויק את משך הזמן הקצר אך ההכרחי אשר נדרש לנו על מנת להעניק לעין שלנו מנוחה ולהרפות מדי פעם מן העולם החיצוני – ולו לזמן הקצר של העפעוף.

ואם ננסה לעשות את הפעולה ההפוכה: לעצום את עינינו ולא לפקוח אותן מיד, אלא להשאיר אותן עצומות לזמן ממושך יותר, מה קורה לנו אז?

יותר מהר משסברנו, אנחנו מתנתקים מן המציאות שסביבנו. אם אין מפריעים לנו, יכול אנו לחוש עד מהרה בתחושה הנעימה של רגיעה, מעין נמנום בהקיץ וניתוק מן הסובב אותנו, או התכנסות באופן טבעי אל תוך עולם פנימי של מחשבות ותחושות. בעולם העתיק קיים היה הביטוי "מיעיין", שפירושי עיוורון כלפי חוץ ויכולת ראייה כלפי פנים, או פיתוח של ראייה לא-חושית.

חוכמת השפה מתארת דרך ביטויים תמונתיים מציאות, שמשפטים ארוכים נדרשים כדי להסבירה. למשל הביטוי "עצימת עיניים" – שבו אנו משתמשים כדי לומר שמישהו מתכחש או איננו רוצה להבין ולהסיק את המקנות ממה שהוא רואה – מעלה שוב את הקשר לשאלת המוסר. כלומר: לאיזו התנהגות אנו מצפים ממי ש"רואה".

לקריאת המשך המאמר באתר אדם עולם


*פורסם לראשונה ב"עלי שקד", בעריכת מיכל זיו קרמר (2007)
**הצילום הוא מתוך תערוכתה של בת ציון פידלר, "ויהי ערב ויהי אור", שתוצג בפארק רעננה החל מה-2.1.16

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*