בחודש דצמבר של שנת 1934, בזמן ששהה בבית חולים לאלכוהוליסטים חשוכי מרפא, על סף מוות, עבר ביל וילסון, אתאיסט, קצין בצבא האמריקאי וסוכן מניות לשעבר, חוויה רוחנית ששינתה את חייו ותשנה אחר כך את חייהם של מיליוני מכורים בכל העולם. "החדר הואר כולו באור מסנוור," הוא סיפר כעבור שנים, "חשבתי, זאת רוח, רוח האלוהים שעליה דיבר הכריסטוס. אני לא יודע כמה זמן נשארתי במצב הזה, עד שלבסוף מצאתי את עצמי על המיטה אבל בעולם חדש. הרגשתי שלווה עמוקה וידעתי שאני בתוך עולם שבו הכול מתנהל מתוך סדר של אמת למרות כל העוולות שאני חווה סביבי. שכבתי והתמוגגתי בתודעה החדשה ומלאת האהבה שמילאה אותי."
החוויה הרוחנית של ביל וילסון לא נותרה התנסות רוחנית בלבד, אלא הפכה לכוח מניע עבורו. הוא הפסיק לשתות אלכוהול, ומתוך תחושת שליחות שנולדה באותו יום הקדיש את חייו ליצירת תוכנית רוחנית שבה מכורים מסייעים למכורים אחרים להיגמל משתיה על ידי יצירת קשר פעיל עם ישות האהבה האלוהית. במהלך השנים הפכה תכנית שנים עשר הצעדים לדרך של טיפול בתחומים רבים ומגוונים עבור עשרות מיליונים ברחבי העולם. תיאור מפורט שלה אפשר למצוא בספר 'שנים עשר צעדים של תקווה' שמביא את סיפורו של בני יעקב, מכור – נקי שהפך למטפל ומורה בשיטת הצעדים, ויצא לאחרונה בהוצאת אדם עולם. במאמר קצר זה אני מבקש להצביע על הקשר הקרוב שבין האנתרופוסופיה לבין הכוח הרוחני המניע של שנים עשר הצעדים.
שנים עשר צעדים של תקווה, בני יעקב. לרכישה בחנות הספרים של אדם עולם
בהרצאות רבות תיאר רודולף שטיינר את האנתרופוסופיה כתנועה שאחד מתפקידיה המרכזיים הוא להכין את התרבות האנושית לקראת 'האירוע של השיבה' שאת תחילתו סימן בשנת 1933. להופעה של כריסטוס–עמנואל בעולם האתרי ייחס שטיינר משמעויות כבירות שישנו בצורה מוחלטת את החיים האזוטריים, ושבין השאר תאפשר לכריסטוס להפוך להיות 'אדון הקארמה'. בהרצאה שבה דיבר על המשמעות של 'אירוע השיבה' אמר שטיינר: "יהיו בני אדם, למשל, שבאופן פתאומי יתעוררו לדחף עמוק להימנע מפעולה מסוימת שהם נהגו לעשות, בשל חזון רב רושם [...] הם יגלו שהדמות שמופיעה בפני נפשם מהווה מעין התראה לגבי הפעולה הקרמתית שעליהם לבצע – בחיים האלה או בחיים אחרים – כדי לפצות על דברים שהם עשו. במילים אחרות, בני אדם ישיגו בהדרגה, בזכות מאמציהם, את היכולת לראות בחזון פנימי את התיקון הקרמתי, את המעשה המכפר, שיש לעשות בעתיד (נירנברג 2/12/1912)."
קשה שלא להתרגש למקרא הקשר ההדוק בין דבריו של שטיינר לבין מה שאכן קרה בפועל לביל וילסון! לא רק שהחוויה הרוחנית של וילסון התרחשה בתקופה שעליה הצביע שטיינר, אלא שבדיוק כפי שחזה מייסד האנתרופוסופיה, התמונה הפנימית שהתגלתה לווילסון הובילה אותו להימנע מפעילות הרסנית שפגעה בצורה אנושה בו, באשתו ובבני משפחתו. אולם בכך לא היה די! כפי ששטיינר אומר באותה הרצאה, החוויה הרוחנית הובילה את וילסון גם ליצור תמונה פנימית עתידית לגבי התיקון הקרמתי, שבמקרה שלו הייתה הקמת תנועה עולמית המבוססת על דרך רוחנית למען מכורים ובני משפחותיהם.
תקצר היריעה מלהראות עד כמה מהווה תוכנית הצעדים דרך רוחנית מעשית שבונה את גביע הנפש בדיוק באותה רוח שמניעה את האנתרופוסופיה, אולם ניתן להביא כמה דוגמאות מעוררות השתאות. בהרצאה שנתן בציריך ב-18/10/1918 וכותרתה הוא "כיצד אמצא את כריסטוס" מראה שטיינר שהדרך היחידה למצוא בתוכנו את הכריסטוס, או במילים אחרות להשתתף באופן פעיל באירוע השיבה, היא באמצעות הכרה במצב אמיתי של חוסר אונים שבו אנו מצויים. לדבריו, חוסר האונים נובע ממחלה רוחנית שכולנו לוקים בה מעצם היותנו בני הזמן הזה, מחלה שאינה מאפשרת לנו בכוחותינו העצמיים לחוות את הרוח בצורה ישירה. "אדם, שגאוותו תמנע ממנו את התחושה שכוחותיו שלו מובילים אותו לחוסר אונים בלבד, לא יוכל להגיע לחוויית המוות ולחוויית התחייה. [...] אולם כאשר אנו יכולים לחוות חוסר אונים ולהתגבר על חוויה זאת, הברכה של קשר ממשי עם ישות האהבה של הכריסטוס מובטחת לנו.[...] חפשו בתוך נפשכם ותמצאו חוסר אונים! חפשו, ותמצאו לאחר חוויית חוסר האונים את תחושת הגאולה, את הקימה לתחייה של הנפש אל הרוח."
כל מי שמכיר את הדרך של 12 הצעדים, או קרא את ספרו של בני יעקב, לא יוכל שלא להשתאות: הצעד הראשון והבסיסי לכל תפיסת הצעדים היא הכרה בחוסר אונים. "הודינו שאנו חסרי אונים בפני ההתמכרות וחיינו הפכו להיות בלתי ניתנים לניהול", קובע הצעד הראשון. הוא דורש מהמכור שעולה על דרך של החלמה להכיר בראש ובראשונה במחלה הרוחנית שמקננת בו, ומתוך כך לזהות בהמשך שעליו לפנות לכוח גדול ממנו כדי לעלות על דרך של החלמה. מרתק לראות שאפילו הטרמינולוגיה שבה משתמש שטיינר זהה לטרמינולוגיה שהתהוותה בדרך של הצעדים. שטיינר מדבר על האתאיזם, ועל הניתוק של האדם בעידן נפש התודעה מעולם הרוח כמחלה שנשתלה בנו, וגם בתוכנית הצעדים מדברים על מחלת ההתמכרות כעל מחלה של התנתקות מהכוח העליון של אלוהים אוהב. בתפיסת הצעדים השימוש בסמים, אלכוהול, מין, הימורים או מסכים אינו הבעיה עצמה, אלא רק הפתרון ההרסני שהנפש הולכת בה בחוסר אונים כאשר היא אינה מכירה את הבעיה העמוקה שבה עליה לטפל.
כפי שתיאר שטיינר, ההכרה בחוסר אונים אינה סוף פסוק, אלא רק צעד בדרך לקימה לתחייה. תהליך הקימה לתחייה מתרחש בתוך מפגש בלתי אמצעי עם ישות הכריסטוס, דבר שהפך להיות אפשרי עבור האדם לראשונה החל מאמצע המאה העשרים. בהרצאה שנתן בשנת 1917 תיאר שטיינר את מערכת היחסים הזאת כקשר אינטימי קרוב ביותר. "כריסטוס אינו רק שליט בני האדם, אלא אחיהם, ובמיוחד בעתיד הקרוב הוא מבקש שיתייעצו איתו בכל פרטי החיים. [...] הזמן חייב לבוא, ואין מדובר בזמנים רחוקים, כשנפש האדם, בחלקה נצחי, כשהיא חושבת על פעולה כלשהי שעליה לעשות, תפנה אל הכריסטוס בשאלה: 'האם עלינו לעשות את הדבר או לא?' אז בני אדם יראו את כריסטוס ניצב לידם כידיד אוהב והם לא רק יזכו בנחמה ועוצמה מישות הכריסטוס, אלא גם יקבלו הכוונה לגבי הפעולות שעליהם לעשות. מלכותו של כריסטוס אינה מהעולם הזה, אולם היא חייבת לפעול בעולם הזה, ובני האדם צריכים להיות כלים למלכות שאינה מהעולם הזה. האנושות צריכה ללמוד לשאול את כריסטוס. (6/2/1917)"
מי שיקרא את הספר "שנים עשר צעדים של תקווה" יוכל לזהות בצורה נפלאה את התהליך ששטיינר מצביע עליו בסיפור האישי של בני יעקב, ובמיוחד בתהליך שעבר החל מהצעד השלישי. הוא למד בעזרת פיטר, החונך שלו, לשנות תחילה את הדימוי שלו לגבי אלוהים מכוח נוקם ומעניש לדמות של חמלה ואהבה, אחר כך למד לנהל אתו שיחה קרובה וישירה, עבר חוויה של מפגש ישיר, שאחריו הפך את אלוהים אוהב למטפל הישיר והקרוב שלו. בסוף הספר כאשר הוא מסכם את דרכו הוא כותב: "אני אסיר תודה שמצאתי את אלוהים, שהפכתי אותו למרכז החיים שלי, שלמדתי לעשות פעולות נכונות ברוח אלוהים ולמסור לו שוב ושוב את הפחדים, הדפוסים, היצרים והדחפים, עד שהיום הם כבר לא מנהלים אותי. זאת היא בשבילי הדרך של הרוח, דרך של החלמה. היא שינתה את חיי, שחררה אותי מסבל והצילה אותי. הדרך הזאת תוכל לשנות את חייו של כל אדם שיבחר ללכת בה בדרכו האישית."
מתוך ניסיוני האישי אני יכול לומר שאכן הדרך של הצעדים, גם כשאינה מובילה לחוויה של ההארה, מאפשרת שינוי עמוק מתוך קשר קרוב עם ישות האהבה של כריסטוס-עמנואל. יתרה מזאת, מכיוון שלהבנתי היא נובעת מאותו מעין רוחני עצמו שמזין את מדע הרוח האנתרופוסופי, היא יכולה להיות מקור השראה יקר ערך למי שמבקש להעמיק את דרכו הפנימית בתוך האנתרופוסופיה.
תודה רבה על הכתבה המצויינת והספר נשמע מרתק!
גם אני מצאתי קשר עמוק בין השניים ובכלל מרגישה שלעמנואל- כריסטוס דרכים יצירתיות להגיע לכל אדם בתקופתנו
ישות האהבה רוצה שניהיה איתה בקשר יומיומי איזה נפלא זה