על חובת החיים – הרהור לכבוד יום השואה [איגרת 146]

מאת גבע ששון

ביום חמישי השבוע יחול יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הזמן הביוגראפי וההיסטורי של עם ישראל הוא זמן קווי, לינארי, ומכאן סכנת האמנזיה, מחלת השכחה המאיימת על כל חברה. ימי זיכרון הם חלק ממאבק האיתנים שלנו נגד השכחה. זיכרון ששומר על העבר, אולם תוך כדי כך גם בונה את העתיד. שיאו של יום הזיכרון מצוי עבורי ביללת הסירנה – הצפירה. מוזיאון הוא זיכרון שהופך למקום; הצפירה הופכת את המקום לזיכרון, את רשות הרבים למוזיאון. למשך שתי דקות נוצר בה חלל; חלל מהאינטרסים האישיים, מהטרדות והפיתויים, מהסחות הדעת ומהמועקה האישית. מול חלל זה אין לנו תגובה נאותה יותר מתגובתו של אהרון עם מות שני בניו: "וידום, אהרון" (ויקרא, י', 3 ). את החלל אנו ממלאים בדום, דממה ודומיה. 

מבין שלוש הגישות היסודיות שבהן עשויות ההגות והפוליטיקה להתייחס לשואה – לֶקח, הסבר ומשמעות – אני בוחר במשמעות. לדעתי, הלקח יהיה תמיד שטחי, ואין זה משנה אם הוא בא מהצד הימני או השמאלי של הקשת הפוליטית; וההסבר גם הוא בלתי אפשרי, כי איך אפשר למצוא פשר למה שקרה שם; רק על מימד המשמעות אנו יכולים לדבר. המשמעות הפרטית והאינטימית ביותר שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להפיק מרוע העולם.

המשמעות היסודית ביותר של השואה מתייחסת לאויב האיום המקנן בתוך תוכו של כל אדם: הייאוש, האויב המביס אותנו בכל פעם שמישהו נוטל את חייו במו ידיו. כשאנו חושבים על אלה שסבלו את הסבל האין סופי שבמחנות, אנו עומדים משתאים ונדהמים מול הרצון והכוח שלהם לשמור על החיים ולא להתאבד. זה המסר הבסיסי ביותר שניצולי השואה מעבירים לנו, ברגעים של יסורי גוף ונפש, משבר כלכלי או אכזבה רגשית, כשאנו עומדים פנים אל פנים בפני הייאוש. כאן נשמע שוב הקול המחייב אותנו לחיות. "קידוש השם" מתבטא דווקא בדבקות בחיים. כאן חייבת קדושת החיים לנצח את התחכום. החיים הם חובה. לפנינו חובות שאין להם לכאורה מובן, רק אחרי שנחיה אותן הן תקבלנה משמעות. כזאת היא חובת החיים, חובה המוטלת עלינו, אף כשאין אנו מבינים את טעמה. אנו חייבים לחיות ולפעמים לבנות מחדש את החיים, ואולי נזכה להבין זאת רק אחרי שנים, ולעתים שנים רבות, כשנראה עולם חדש או כשנשמע את קולות הנכדים. ואולי... בגלגול הבא. לכן שאל המלט את שאלתו הנצחית: להיות או לא להיות? והתשובה היא: ובחרת בחיים. זה אחד הקולות הבוקעים ממשרפות אושוויץ: "ואֶעבור עָליךְואֶראךְ מתבוססת בדָמָיךְ, ואומר לךְ בְדָמָיךְחֲיִי. (יחזקאל. טז', 6). 

גבע ששון הוא מחנך ולדורף וכותב במגזין אדם עולם. מתגורר בקריית טבעון.