על כנפי נשרים

על כנפי נשרים

בין אש היצירה של האריה למים המחיים שהדלי נושא מהבאר אל הקהילה; בין ההשראה המלהיבה של לוציפר לשכלתנות האהרימנית – הולכת הנפש על חבל דק

בספר שנים עשר הלילות הקדושים[1] של רודולף שטיינר, בעקבות ארבע שנים של מסע אישי שלה, אותו הביאה אל הכלל, נותנת קריסטינה קיין הנחיות התבוננות (מדיטציות) לשנים עשר לילות בשנה דרך הזודיאק. 12 הלילות מתחילים במזל גדי ב-24.12 וממשיכים עד מזל קשת ב-7.1.

כך נכתב בלילה השני, המוקדש למזל דלי: ״הנשר של הנפש ממריא גבוה עם כנפיו, מביט לאחור מגובה רב, וצופה בחייו. כעת האדם מזהה את חוקי הקארמה [...] כיצד אנו יכולים להתרחק מספיק כדי שנראה את התמונה הגדולה של הביוגרפיה שלנו? רק על כנפי נשר!״ בסוף אותה פיסקה, מוסיף שטיינר משפט מהבהגווד גיטה: "אֵילו חיים אני חיה? חיים אנוכיים או חיים מוקדשים לאנושות?"

זהו הציר של הנשר (מזל דלי) והאריה (מזל אריה), ציר המעוף וציר האש.

במאמר הקודם על ציר סרטן-גדי נגענו באלמנט המים הירחי אל מול אלמנט האדמה באוקטבה הגבוהה ביותר שלה – אדמה הקשורה אל הרוח. כעת הגענו אל אלמנט האוויר מול אלמנט האש.

נתבונן על הציר הזה בשאלה של האנוכי מול האנושי וכיצד הם משלימים זה את זה.

אריה זורח בלב

שליטת מזל אריה היא השמש, והיא מגלמת את האומץ להנהיג,  לזרוח, לחיות את גדולתה. בחיינו האישיים החיבור שלנו אל השמש הוא בהגשמת מהותנו, מימוש ייעודנו. כיצד יכול האדם להגשים את עצמו כשהוא חלק מהכלל? כיצד יכול אדם לזהות את כישוריו האישים ולהוציאם לפועל מול חברה שמכתיבה לו תנאים? תנאים במובן של חוקים חברתיים, התניות, דימויים מופנמים של איך ומה עליי להיות, תפיסות לגבי איך אני אמורה להגשים את עצמי ובאיזה אופן.

דרך האומץ להיות הוא עצמו, כמו השמש, יכול האדם להתחבר אל צרכיו הפנימיים, לצאת מנתיב החברה הסלול ולהיכנס אל תוך היכל לִבּו. בתוך היכל לבו שוכנת יצירתו האישית, "הסגנון" שלו, המתנה הייחודית שיוצרת את חייו של כל אדם באופן אחר, יצרי וממשי ביופיו. לכן האריה מגלם גם את היצירה האישית – את אש-האני הנוכחת מתוך היותה, ללא שאלה של האם וכיצד להאיר את עצמה. זוהי עמדה ייחודית, חד פעמית של הנפש בהתגלמותה דרך אור האני. זהו רגע ההווה שחווה עצמו כילד, במלוא מובן המילה.

איור: יערה עשת

אוראנוס שואב ממעיינות היצירה

אל מול זו האש, נכנס מזל דלי, אלמנט האוויר האחרון במעגל הזודיאק. ארכיטיפ הדלי, עד המאה ה-18, היה קשור כמו הגדי לפלנטת שבתאי, אך כשאושר סופית קיומה של פלנטת-קרח ענקית, ירקרקה וגדולה עוד יותר משבתאי, שלאחר לבטים רבים הוחלט לקרוא לה אוראנוס – קיבל דלי את הכוכב החדש. ניתן לומר שמרגע זה החלה האנושות לראות את המדע כשווה ערך לדת.

אוראנוס, אביו של כרונוס (שבתאי) הוא אב הטיטנים במיתולוגיה היוונית ובן זוגה של גאיה, אמא אדמה. הדלי מייצג חברותיות, קהילה, אחדות רעיונית, אופנתיות, חידוש. אם כולנו אוהבים את הקשת-בענן, הדלי חי על הקשת ומפרק אותה חלק-חלק בניסיון להביאה אל האדמה. אולי משום האומץ היצירתי שלו, הדמיון, החדשנות, והיכולת להביא את מה שגבוה בשמיים אל האדמה, הוא שייך אל עוצמתו של אב הטיטאנים. הדלי שומר על אובייקטיביות בחשיבתו הטהורה, הרגש הוא רק גשר אל המחשבה הגבוהה. הכללי עולה על האישי ולכן קשור לקהילה, שהרי הדלי הוא היחיד מכל 12 המזלות שבו נראית דמות אנושית. זהו האדם עם דלי המים בידו, יורד אל הנהר, מעניק מעצמו למען הקהילה הצמאה, שממנה יצא ואליה גם ישוב עם המים.

אם האריה חי ברגע ההווה, הדלי קשור לעתיד, וזה מקור יצירתו. הדלי אינו שואב את המים מתוך מצוקה רגעית אלא מתוך דאגה לעתיד. אופן החשיבה של ארכיטיפ הדלי יכול להיות רדיקלי בעבור הרגע הזה, אך בעוד 35 שנה כולנו נחשוב כך. גם כאן יש לנו תמונה של אומץ ויצירה – אך אלה הם אומץ ויצירה המכוונים אל ההמונים, וזוהי חלוציות, נתינה של ידע למען משהו גדול יותר, משופר יותר, כתודעת שירות היוצרת עולם טוב יותר לכולם.

בין לוציפר להארימן

נחזור לשאלה ששטיינר מביא מן הבהגווד גיטה: האם אני חיה חיים אנוכיים או חיים המוקדשים לאנושות? וכדי לענות נשאל קודם – מהו המקור של פעולותיי? מהם הכוחות שאליהם אני מתחברת כאשר אני יוצרת דבר מה חדש? האם אני פועלת עם אחרים או לבד? האם זה רק למען המשפחה שלי? או שאדוותיה של היצירה חיוביות לכלל הקהילה?

אם אני מנָכֶסֶת את מה שאני עושה אל השראתי האישית, הריני נופלת אל זרועותיו של לוציפר וכל כולי אגו טהור, הנושא את כתר מלך החיות אך ללא הלביאה...  הדבר ראוי לתשומת לב באמנות האנתרופוסופית שמבקשת להתחבר אל מקורות גבוהים מאיתנו. אך אם אני שואפת ליצור רק על פי חוקיות אובייקטיבית מבלי לערב את נפשי בתהליך, מבלי לתת לחותם הייחודי שלי להטביע את עצמו  ביצירתי, האם איני מתגלשת בלי לשים לב אל רגליו הכבדות של אהרימן?

האדם נמצא בין לבין. בין זרועותיו של לוציפר לבין רגליו של אהרימן. במתח בין שניהם אנחנו בונים את החופש, ובחופש נוכחת היצירה האישית שלנו, יצירה שמקורה בכוחות הגבוהים שמעלינו ושחייבת להתגשם כנתינה. ראו כמה מורכב הציר הזה, המתעסק בשאלת השאלות של רבים מאתנו: יצירה למעני – או למען האחר?

זוהי שאלת השאלות לאלה הקשורים לחיי קהילה, ובעצם לכל אחד מאיתנו החי את חייו עם אנשים סביבו. קיים מתח אנושי תמידי בין השניים. ציר אריה-דלי מתוח כחבל-דק, שעליו מתהלך הלוליין עם כנפי נשר גדולות ולבו ער לרגע הזה, שכן כל צעד שהוא עושה משפיע על צעדו הבא. מיהו הלוליין? הנפש הבודדה, הייחודית, הלב שפועם עכשיו ומזרים דם. תכופות אנו נאלצים להדחיק את רצוננו האישי (אריה) למען הכלל (דלי) שממנו אנו באים. על מנת להיות במלוא האהבה, עליי כביכול לוותר על הקארמה האישית שלי, לוותר על הסיפור האישי שלי ולראות את הפלא שקיים באדם האחר, זה שכה שונה ממני. לכן חיי קהילה מהווים עבורנו כזה מאמץ, הדורש אומץ להשתנות. חשוב לזכור את לב האריה האוהב, ולעבור דרכו אל האחר שמביא לנו את מתנת העתיד על כנפי הנשרים.

[1] שנים עשר הלילות הקדושים, הנחיות שמסר רודולף שטיינר להרברט האן והתבוננויות מאת   קריסטינה קיין, תרגמה מאנגלית: מרים פטרי,   הוצאת חירות, 2016.

 

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך