התיקון נמצא בבית – על מקור נס פך השמן [איגרת 180]

חג החנוכה אינו נזכר בתנ"ך אלא בספרות החיצונית. ועדיין, יש לו מקור אפשרי בספר מלכים, שבו בדרך ניסית "נוצר יש מהיש". מה הסיפור הזה מלמד אותנו על מקור הטוב? ואיך זה מתקשר לפילוסוף המודרני עמנואל לוינס?

יהודי טוב יכול לשמור תרי"ג מצוות בלי להיתקל אפילו פעם אחת בתאריך כ"ה בכסלו, וגם אם ימשיך לקרוא את התנ"ך כולו לא ימצא זכר לחג החנוכה. ספרי החשמונאים, שכנראה "נפלו" בעריכה של התנ"ך, הם היחידים המזכירים את חג החנוכה. חשמונאים ב’ פרק א’, פסוק כ"א: "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו... וחגותם אותו כימי חג הסוכות".

מה שכלל אינו מופיע בספר חשמונאים הוא נס פך השמן - או נס כלשהו שהתרחש בימי המכבים. נראה שלפחות בפעם הראשונה שחגגו את חנוכה, התכוונו בסך הכל לחנוך את המקדש הנקי ואת המזבח המטוהר, ולפצות על אובדן חג הסוכות, שלא נחגג בגלל טומאת המקדש. הכד הפלאי שהספיק לשמונה ימי בערה יפציע רק בחלוף יותר מחצי מילניום, בגמרא. שם ידונו חז"ל גם בסוגי השמנים המתאימים להדלקת הנר ובשאר הלכות החג.

אך אם בכל זאת נחזור לתנ"ך, לספר מלכים ב', פרק ד', נמצא שם את "נס פך השמן הראשון" שאולי השפיע על חז"ל בעיצוב חג החנוכה שבמרכזו מככב פך השמן. בסיפור בספר מלכים שוטחת אשה ענייה את צרתה בפני אלישע הנביא. בעלה עובדיה, שהיה צדיק, נפטר לפתע, והותיר אחריו חובות רבים למלך אחאב. והנה יהורם בן אחאב בא אל ביתה של האשה כדי לקחת את שני בניה לו לעבדים בתמורה לחוב.

אלישע בוחר תיקון את העוולה הזאת בעזרת נס. לא נס של "יש מאין", אלא נס של "יש מיש". הוא מבקש מהאשה לבדוק מה יש לה בבית, היא מוצאת רק פך שמן קטן. זה מספיק בשביל הנביא. הוא מורה לה להביא כלים ולהתחיל לצקת שמן לכלים. כל עוד יש כלים - השמן ימשיך להימזג; ברגע שנגמרו הכלים – נגמר השמן. כך צוברת האשה כמות גדולה של שמן שאותו תוכל למכור ובכך להחזיר את החוב. הסיפור מבקש לגלות לנו שהתיקון נמצא בבית. מנה אחת של שמן שנמצאה בביתה של האשה תספיק כדי להשפיע שפע רב. השמן הזה, שמקורו בחסדים שעשה בעלה עובדיה, הוא מקור הטוב וממנו ינבע כל השאר.

זה גם סיפורו של נס חנוכה, נס פך השמן השני. הוא פועל בדומה לנס של אלישע. כמות קטנה של שמן מספיקה כדי להאיר את המנורה לשמונה ימים. זה סוד השימוש באנרגיה הפנימית, השמורה, שהיא מקור האור והטוב. על זה אומר משורר תהילים: "כי עִמְךָ מקור חיים, באורךָ נראה אור" (ל"ו, 10).

האם הנס הזה אינו מוכר לנו במצבים אחרים?
הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס מחזיר את הנס הלאומי הזה לאופקים אוניברסאליים:
"זה הפלא היומיומי של הרוח, לפני התרבות. זו הלהבה המתלקחת מחום עצמה. זו הגאונות הממציאה את מה שטרם נשמע, אף על פי שהכל כבר נאמר. זו האהבה היוקדת, גם אם האהוב אינו כליל השלמות. זה הרצון היוזם למרות המכשולים המשתקים אותו. זו התקווה המאירה על החיים, גם שאפסו הסיבות לתקווה. זו הסבלנות המקבלת על עצמה את מה שעשוי להורגה" (מתוך המאמר "הבהיר והאפל").

הרוח כמו השמן שנמצא בפך הקטן, או כמו הכוח הדל ששרד לחפש את פך השמן, אינה מתחשבת במשאבים הדלים העומדים לרשותה. היא פועלת אם הנך או אינך שותף לה, בלי קשר למצב שאתה שקוע בו. בסופו של דבר מקור התקווה הוא מטאפיסי.

גבע ששון

ובשולי האיגרת...

תלמידי בית ספר ולדורף אדם בירושלים מעלים מידי חנוכה את ה"אורטוריה", מופע מוסיקלי לתזמורת ומקהלה. זהו אחד מהארועים המרשימים ביותר שאני מכיר ומפגן עצמה אמיתי של חינוך ולדורף. הקוראת סנדרה גינות צילמה אותם מבצעים רקוויאם של מוצרט ושיתפה - הגבירו את הרמקולים